לדלג לתוכן

סלון (פריז)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסלון בלובר בשנת 1787, בציור מאת פייטרו אנטוניו מרטיני

הסלון או סלון פריז (בצרפתית: Le Salon או Le Salon de Paris) היה, החל משנת 1667 (בימי שלטונו של לואי הארבעה עשר), תערוכת האמנות הרשמית של האקדמיה לאמנויות יפות בפריז. בשנת 1761 השתתפו בו שלושים ושלושה ציירים, תשעה פסלים ואחד עשר חרטים. הסלון הציג לאורך השנים יצירות מאת אמנים שהיו מקובלים על ממסד האקדמיה המלכותית לציור ולפיסול מיסודו של הקרדינל ז'ול מאזראן ואחר כך על זה של האקדמיה לאמנויות יפות בפריז. יש טוענים שבין השנים 1748–1890 הוא היה האירוע השנתי או הדו-שנתי הגדול ביותר בעולם האמנויות המערבי. במאה ה-19 היווה הסלון האירוע התרבותי העיקרי של צרפת[1][2]. לפי ו. האופטמן, בשנים 1830–1848 ביקרו בסלון כמיליון מבקרים כל שנה[3] ומספרם עלה עד כדי כך שהתערוכה נותרה פתוחה למשך שלושה חדשים[4]. בשנים 1881–1890 הסלון נוהל על ידי אגודת האמנים הצרפתים (Société des Artistes Français).

התחלותיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1667, האקדמיה המלכותית לציור ולפיסול, (מחלקה של האקדמיה לאמנויות יפות בפריז), שפעלה בצרפת כמוסד מוסמך שפרש את חסותו על האמנויות, קיימה תערוכת אמנות ראשונה חצי-פומבית ב"סלון המרובע" (Salon carré) של הארמון המלכותי "פאלה רויאל". בשנת 1673 התקיימה התערוכה בארקדות של פאלה רויאל למשך שבועות אחדים ופרסמה קטלוג ראשון. אחרי הפסקה של 25 שנה, התחדשה התערוכה בשנת 1699 הפעם בגלריה הגדולה של הארמון לובר[5]. יעדו המקורי של הסלון היה הצגת יצירותיהם של הבוגרים הטריים של בית הספר לאמנויות יפות, מוסד גבוה לחינוך שהוקם בשנת 1648 על ידי הקרדינל ז'ול מאזארן, לפי דגם איטלקי. לפחות למשך מאתיים שנה נחשבה תערוכת הסלון בפריז ליוקרתית וחיונית עבור כל אמן ששאף להתפרסם בצרפת. בימי המשטר המלוכני היא נחשבה לעדות לנדיבותו ולגדולתו של המלך. התערוכות התקיימו בהתחלה באופן לא סדיר. בשנים 1704 ו-1725 התקיים הסלון בארמון הלובר. ב-1725 התחיל להיות ידוע בשם "הסלון" מכיוון שהתארח בשנים 1725–1848 ב"סלון המרובע" או הסלון הגדול של ארמון הלובר[5][6]. התערוכות שהתקיימו שם בין 18 באוגוסט 1737 ל-5 בספטמבר 1737 הפכו לפומביות. אחרי 1737 התקיים הסלון כל שנתיים בשנים הלא זוגיות. בדרך כלל התחיל בחג של לואי הקדוש (25 באוגוסט) ונמשך מספר שבועות. מן הרגע שהפך לאירוע סדיר ופומבי מעמדו היה למשך תקופה ארוכה כמעט בלתי מעורער. ב-1748 הוקם חבר שופטים מורכב מאמנים שהצטיינו בעבר. הסלון הפך לאירוע מרכזי בחיי האמנות של צרפת. התקבלותם של האמנים נתנה להם גושפנקא כמקצועיים והיווה טקס מעבר להתחלת קריירה אישית. הסלון סיפק הזדמנות להצגת היצירות, למפגשים עם חובבי אמנות ומבקרי אמנות ולקבל הזמנות מאנשים פרטיים ובייחוד מהמדינה[6].

שיאו (1748–1890)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי 1789 הפכו התערובות לשנתיות. הציורים הוצגו בסלון לאורך הקירות מגובה הרצפה ועד לתקרה או בכל מקום אפשרי. צפיפות התמונות הפכה בעצמה לנושא בכמה ציורים, למשל "הסלון משנת 1787" מאת פייטרו אנטוניו מרטיני. הקטלוגים המודפסים של הסלון הפכו לתיעוד בעל ערך עבור ההיסטוריונים של האמנויות. התערוכות שבסלון זכו לתיאור בעיתונים וסללו דרך להתפתחות המקצוע המודרני של מבקר אמנות. מהפכת 1848 פתחה את התערוכה לאמנים זרים. במאה ה-19 רעיון הסלון הפומבי התרחב אל תערוכות שנתיות לציור ולפיסול בחסות ממשלתית שהתקיימו באולמות מסחריים גדולים, שמשכו את הקהל המצויד בכרטיסים. פתיחת הערב הראשון של התערוכה היה לאירוע חברתי גדול שתואר בעיתונים וביצירותיהם של ציירים וקריקטוריסטים כמו, למשל, אונורה דומייה או במאמרי ביקורות של סופרים כמו דני דידרו או מאוחר יותר, שארל בודלר עם מהפכת 1848 הסלון עבר ליברליזציה. מספר היצירות שנדחו פחת באופן משמעותי. ב-1849 הסלון התקיים בארמון טווילרי והוענקו מדליות עבור אמנים מצטיינים. משנת 1856 הסלון עבר לארמון התעשייה שנודע גם כארמון שאנז אליזה.

פילוגים ראשונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי השופטים השמרנים והאקדמיים נרתעו מאוד מיצירות האמנים האימפרסיוניסטים. או שדחו אותן או לפעמים העמידו אותן במקומות פחות טובים. הפולמוסים עלו לטונים גבוהים. על מנת לשמור על גישה דמוקרטית, יזם הקיסר נפוליאון השלישי את "סלון המסורבים" (Salon des Refusés) שבו הוצג מבחר מהיצירות שנדחו על ידי הסלון באותה שנה. סלון המסורבים נחנך ב-17 במאי 1863, תאריך שציין את לידת האוואנגארד האמנותי. האימפרסיוניסטים פתחו תערוכות עצמאיות משלהם בשנים 1874, 1876, 1877, 1879, 1880, 1881, 1882 ו-1886. בימי הרפובליקה השלישית בשנת 1881, הפסיקה הממשלה לתת חסות לסלון השנתי וקבוצת אמנים ארגנה את "אגודת האמנים הצרפתים" ולקחה אחריות על התערוכה.

פילוגים נוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1890 ראש אגודת האמנים הצרפתים, ויליאם אדולף בוגרו קידם את הרעיון לפיו הסלון צריך להציג עבודות של אמנים צעירים, בתחילת דרכם, שעדיין לא זכו להכרה. ארנסט מסונייה, פייר פובי דה שאבאן, אוגוסט רודן ואחרים דחו הצעה זו והתפלגו. הם הקימו את האגודה הלאומית לאמנויות יפות (Société Nationale des Beaux-Arts) שנודעה בעיתונות כ"סלון בסאן-דה-מארס" או כ"סלון האגודה הלאומית לאמנויות יפות", או בקיצור "ה"נסיונאל". ב-1903 כהד לתחושתם של אמנים רבים שהייתה זו גם כן ארגון בירוקרטי ושמרני, קבוצת ציירים ופסלים בראשותם של פייר-אוגוסט רנואר ואוגוסט רודן ארגנו את "סלון הסתיו" (Salon d'Automne).

גלריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • William Hauptmann - Juries, protests, and counter-exhibitions before 1850. The Art Bulletin 1985, 67 (1), 95 - 109
  • Gérard-Georges Lemaire Histoire du Salon de peinture, Klincksieck 2004
  • Patricia Mainardi - Nineteenth-Century French Art Institutions Art JournalVol. 48, No. 1, Nineteenth-Century French Art Institutions (Spring, 1989), pp. 7-8

1993, Patricia Mainardi - The end of the Salon : art and the state in the early Third Republic, Cambridge University Press.

  • 1993 Harrison White, Cynthia White - Canvases and Careers: Institutional Change in the French Painting World, University Press of Chicago -

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סלון בוויקישיתוף

Gillian Currey Paris Salons catalogues, Research Library, Nation Gallery of Australia, 2007

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ P.Mainardi 1989
  2. ^ White and White1993
  3. ^ W.Hauptman 1985
  4. ^ Lemaire 2004
  5. ^ 1 2 G.Currey
  6. ^ 1 2 אתר הספרייה הלאומית של צרפת
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סלון_(פריז)&oldid=38426287"