סכר אל-וחדה
 | |
| מיקום |
מחוז אירביד  |
|---|---|
| סוג |
סכר |
| סוכר את | הירמוך |
| רוחב בראש | 485 מטרים |
| גובה | 110 מטרים |
| תקופת הבנייה | 2004–2011 (כ־7 שנים) |
| נפח אגם | 0.115 קמ"ק |
| קואורדינטות | 32°44′03″N 35°52′17″E / 32.73424°N 35.87141°E |
  | |
סכר אל-וחדה (בערבית: سد الوحدة; בתרגום לעברית: סכר האחדות), הידוע גם בשמו הגיאוגרפי, סכר מקארין, הוא סכר על נהר הירמוך בגבול ירדן-סוריה, כ-10 ק"מ מזרחית למשולש הגבולות ישראל-ירדן-סוריה.
הירמוך זורם מאזור הר הדרוזים שבסוריה, מערבה לאורך כ-70 קילומטרים, עד שנשפך לנהר הירדן בנהריים. שטח אגן ההיקוות שלו הוא כ-7,000 קמ"ר. הירמוך מהווה גבול טבעי בין ירדן לסוריה.
רעיון לסכר במקארין עלה בתוכנית ג'ונסטון בשנות החמישים, ושוב בשנות ה-80 של המאה ה-20. בתכנון אז הייתה גם תחנת כוח הידרואלקטרית, אך יוזמה זו לא יצאה לפועל.
חלוקת מי הירמוך בין סוריה לירדן הוסדרה בהסכם שנחתם ב-1987 וחודש ב-2001. הסכם על הקמת סכר במקום נחתם בין סוריה לירדן ב-1987; התוכנית המקורית הייתה להקים מאגר שיכיל 480 מיליון מ"ק, ותחנת כוח הידרואלקטרית. בהמשך הוקטן נפח המאגר ל-115 מיליון מ"ק ובוטלה ההקמה של תחנת הכוח. הבנייה החלה ב-2004 והסתיימה ב-2011. המימון לפרויקט הגיע מהקרן הערבית לפיתוח כלכלי וחברתי (60%), קרן הפיתוח של אבו דבי (10%) וממשלת ירדן (10%). מים מן האוגם שנוצר מועברים אל תעלת המלך עבדאללה (המוביל הארצי הירדני). כמות המים שאוגר הסכר נמוכה מהצפוי, עקב עשרות סכרים שבנתה סוריה על יובלי הירמוך בשטחה.
בתחנת הרכבת מקארין שעל מסילת הרכבת דרעא–צמח, המוצפת כיום על ידי האוגם, הקימו מהנדסים גרמנים בימי מלחמת העולם הראשונה מתקן ייחודי להפקת נפט מפצלי השמן שבאזור. הדלק, שאיכותו ירודה, שימש להנעת קטרים.
בדצמבר 2024 השתלט צה"ל על הסכר במסגרת מבצע חץ הבשן.[1]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מעיין כהן ודליה טל, חשש: סכר על הירמוך שמקימות ירדן וסוריה - ייבש את נהר הירדן, באתר גלובס, 13 במארס 2002
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אבי אשכנזי ואנה ברסקי, מלחמת מים: ישראל השתלטה על הסכר האסטרטגי של סוריה, באתר מעריב אונליין, 17 בדצמבר 2024