סיירות המערכה מסדרת ארזאץ יורק
 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת מערכה |
| צי | הצי הקיסרי הגרמני |
| דגל הצי |
 |
| סדרה קודמת | סיירות המערכה מסדרת מקנזן |
| סדרה עוקבת | סיירות המערכה מסדרת O |
| אוניות בסדרה |
ארזאץ יורק ארזאץ גנייזנאו ארזאץ שרנהורסט |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
AG Vulcan Stettin  |
| תחילת הבנייה | 1915 |
| אחריתה | בוטלו |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 33,500 טון, מקסימלי: 38,000 טון |
| אורך | 227.8 מטר |
| רוחב | 30.4 מטר |
| שוקע | 9.3 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 27.3 קשרים |
| גודל הצוות | 1,127 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 10,200 ק"מ במהירות 14 קשר |
| הנעה | טורבינות קיטור בהספק 90,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | טורבינות קיטור |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
חגורת שריון 100–300 מ"מ מגדל הניווט 300 מ"מ צריחי תותחים 270 מ"מ סיפון 30–80 מ"מ |
| חימוש |
שמונה תותחים SK/L50 בקוטר 15 אינץ' (381 מ"מ) 12 תותחים SK/L45 בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 8 תותחים SK/L45 3.5 אינץ' (88 מ"מ) שלושה צינורות טורפדו 24 אינץ' (60 ס"מ) |
  | |
סיירות המערכה מסדרת ארזאץ יורק (בגרמנית: Ersatz Yorck) הייתה קבוצה של שלוש סיירות מערכה שהוזמנו אך לא הושלמו עבור הצי הקיסרי הגרמני ב-1916. שלוש האוניות הוזמנו במקור כתוספות לסדרת מקנזן, אך התפתחויות בחו"ל, במיוחד סדרת רינואון הבריטית, הובילו לתכנון מחדש של אוניות הצי. השינוי העיקרי היה הגדלת הסוללה הראשית משמונה תותחי 35 סנטימטרים (14 אינץ') לשמונה תותחי 38 סנטימטרים (15 אינץ'). העבודה על האונייה הראשונה כבר החלה בזמן שהצי החליט לתכנן מחדש את האוניות, כך שצוות התכנון היה מוגבל על ידי הצורך להשתמש בחומר שכבר הורכב.
השם נגזר מכך שהאונייה שהונחה נועדה כתחליף (בגרמנית: ersatz) עבור הסיירת המשוריינת יורק, שאבדה ממוקשים ב-1914, והיא הוזמנה תחת השם הזמני ארזאץ יורק. שתי האוניות האחרות, ארזאץ גנייזנאו, וארזאץ שרנהורסט, נחשבו כמחליפות לסיירות המשוריינות גנייזנאו ושרנהורסט, שהוטבעו בקרב איי פוקלנד, גם כן ב-1914.
כמו סדרת מקנזן, העבודה על שלוש האוניות מסדרת ארזאץ יורק גם מעולם לא הסתיימה. זה נבע בעיקר משינוי סדרי העדיפויות של הבנייה בזמן המלחמה; צוללות נחשבו חשובות יותר למאמץ המלחמתי של גרמניה מאוחר יותר במלחמה, ולכן העבודה על סוגים אחרים של אוניות הואטה או הופסקה על הסף. האונייה המובילה, ארזאץ יורק, הייתה כלי השיט היחיד מבין השלושה שהחלו בבנייתה, אם כי היו לה יותר משנתיים מהסיום עד שהעבודה ננטשה. האונייה נגרטה על הממשה והמכונות שהורכבו עבור ארזאץ גנייזנאו הותקן בארבע הצוללות מסדרת U-151 הראשונות. אף על פי כן, העבודה שהושקעה בתכנון ארזאץ יורק לא היה מאמץ מבוזבז; כאשר צוות התכנון החל לעבוד על אוניות המערכה מסדרת שרנהורסט בשנות ה-30, הם השתמשו בתוכניות של ארזאץ יורק כנקודת מוצא.
התפתחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוק הימי הרביעי והאחרון, שהתקבל ב-1912, קבע את תוכנית הבנייה של הצי הגרמני במהלך מלחמת העולם הראשונה. משרד הצי הקיסרי (גר') החליטו שכדי לעמוד בדרישות שנקבעו בחוק משנת 1912, על הצי לבנות אוניית מערכה אחת וסיירת מערכה אחת מדי שנה בין השנים 1913 ל-1917, עם יחידה נוספת משני הסוגים בשנים 1913 ו-1916. משרד הצי האמין בתחילה שהמלחמה תסתיים במהירות, אך בתחילת 1915, התברר שזה לא יהיה המקרה. כתוצאה מכך, היא קיבלה את ההחלטה להשתמש בתוכנית הבנייה שנקבעה כדי להחליף את חמש הסיירות המשוריינות שהוטבעו בששת החודשים הראשונים של המלחמה בסיירות מערכה חדשות, במקום להניח אוניות מערכה חדשות. שלושת סיירות המערכה האחרונות הללו היו אמורות להחליף את ואת שתי הסיירות מסדרת שרנהורסט, הראשונה הוטבעה על ידי מוקשים גרמניים בנובמבר 1914 והזוג האחרון הוטבע בקרב איי פוקלנד בחודש שלאחר מכן. מכיוון שהם נחשבו כתחליף לאוניות ישנות, ולא כתוספות חדשות לצי, הם הוזמנו בשמות זמניים כ-"ersatz (תחליף) [שם הספינה שתוחלף]".
שלושת אוניות הסדרה היו אמורות להיות חלק מסדרת מקנזן, והמימון הראשוני לאוניות הוקצה ב-21 בפברואר 1915. אדמירל אדוארד פון קאפלה החליף את גרוס-אדמירל אלפרד פון טירפיץ כמזכיר משרד הצי ב-16 במרץ 1916, מה שהוביל לשאלות במשרד הצי על שלוש האוניות. הקייזר וילהלם השני רצה שהקבוצה הבאה של סיירות המערכה תהיה מצוידת בתותחי 38 סנטימטרים (15 אינץ') במקום תותחי 35 סנטימטרים (14 אינץ') שנשאו על ידי סדרת מקנזן. ב-19 באפריל הגישה מחלקת הבנייה מספר הצעות עיצוב, כולל GK1, GK2 ו-GK3. שלושתם יהיו חמושות בתותחי 38 ס"מ ויהיו עם הדחק של 34,000–38,000 טון. זה סימן עלייה משמעותית לעומת סדרת מקנזן, שהייתה בעלת הדחק של 31,000 טון כפי שתוכנן; עיקר הגידול בהדחק נגרם על ידי הסוללה הראשית הכבדה יותר, מנועים גדולים וחזקים יותר ודוודים נוספים שסיפקו עליית מהירות של 1.5 עד 2 קשר (2.8 עד 3.7 קמ"ש; 1.7 עד 2.3 מייל לשעה) מעל סדרת מקנזן.
ויצה-אדמירל ריינהרד שר, מפקד צי הים הפתוח, הביע את העדפתו ל-GK2, הגדולה והמהירה מבין הגרסאות (עם מהירות מרבית של 29.5 קשר (54.6 קמ"ש)), במהלך פגישה ב-29 באפריל. ניתנה שיקול מסוים ברעיון שעיצוב סיירת המערכה החדש צריך לייצג מיזוג של סוגי אוניות המערכה וסיירות המערכה - מה שכונה מאוחר יותר "אוניית מערכה מהירה" - רעיון שווילהלם השני דחף במשך שנים. מה שנקרא "grosskampfschiff" (אוניית מערכה גדולה) יפשט את עבודות הבנייה והתכנון, אך קונטר-אדמירל גאורג הבינגהאוס, ראש מחלקת הצי הכללי, ציין כי על פי חוקי הצי הגרמני, שינוי כזה לא יהיה מותר וכי יהיה צורך לשכתב את החוקים כדי לאפשר את הסוג החדש. הבינגהאוס בכל זאת איפשר שלצוות התכנון היה חופש פעולה מסוים בפיתוח אוניות מלחמה שניתן להשתמש בו כדי לעקוף את ההגבלות החוקיות.
בפגישה ב-12 באוגוסט הצהיר הבינגהאוס שהוא רוצה לבנות אוניות שדומות לעיצובי אוניות מערכה מסורתיות, והעדיף שרידות על פני כוח התקפי; הוא טען שיש לבטל את סדרת מקנזן לטובת הסוג החדש הזה, מכיוון שהם תוכננו לפני שלצי היה ניסיון מלחמה כלשהו שעליו ניתן לבסס אותם. קאפלה הצהיר ששלושת האוניות האחרונות בסדרת מקנזן— ארזאץ יורק, ארזאץ שרנהורסט וארזאץ גנייזנאו — וארזאץ פרידריך קרל אם העבודה לא התקדמה יותר מדי, יש לסדר מחדש כעיצוב חדש לחלוטין, GK6, אותו הגיש. תכנון זה דרש אונייה חמושה בשמונה תותחי 38 ס"מ עם הדחק של 36,500 טון (35,900 טון ארוך) עם מהירות מרבית של 28 קשר (52 קמ"ש; 32 מייל לשעה). שר התנגד לירידת המהירות, ולפי שעה, ההצעות של הבינגהאוס וקאפלה עלו בתוהו. פגישה נוספת ב-24 באוגוסט סיכמה שכל שבע האוניות של סדרת מקנזן ייבנו כפי שתוכנן, ומחלקת הצי הכללי ציינה כי הם "עדיין ללא ספק יהוו תוספת חשובה מאוד לצי ב-1919".
הבינגהאוס העלה שוב את סוגיית הסוללה הראשית ב-31 באוקטובר, מאחר שעד אז נודע שצי ארצות הברית יבנה את סיירות המערכה מסדרת לקסינגטון, שעל פי השמועות יהיו חמושות בתותחי 40 סנטימטרים (16 אינץ'), ושהבריטים מחמשים את סיירות המערכה שלהם מסדרת רינואון בתותחי 38 ס"מ. בשלב זה, חלק ניכר ממשאבי הבנייה של הצי הגרמני הופנו לצי הצוללות, כך שלא ניתן היה להשלים את האוניות החדשות לפני 1920; כתוצאה מכך, סדרת מקנזן תהיה נחותה מהעיצובים האמריקאים והבריטיים האחרונים. הבינגהאוס דחף שסיירות המערכה יהיו חמושות לפחות בתותחי 38 ס"מ, אבל רצוי תותחי 40 ס"מ או אפילו תותחי 43 סנטימטרים (16.9 אינץ'). עד אז, ארזאץ פרידריך קרל הונחה בנובמבר הקודם, והייתה רחוקה מכדי להמיר אותה, והותירה את שלושת האוניות האחרונות מסדרת מקנזן כאוניות היחידות הזמינות להתחמש מחדש. מחלקת הבנייה מיהרה בהתאם לתכנן מחדש את הכלים כדי לציידם בתותחי 38 ס"מ, אך העבודה נבלמה מהעובדה שהצי כבר הזמין את המכונות ואת לוח השריון לאוניות, והעבודה על החומרים כבר החלה.
תכנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך תהליך התכנון מחדש, שר ביקש שהאוניות החדשות יגבירו את החימוש, השריון והמהירות בהשוואה לארבעת סיירות המערכה מסדרת מקנזן הראשונות, אבל בגלל האילוצים שהוטלו, ניתן היה להגדיל רק את החימוש, והיה צריך להפחית מעט את שריון הסיפון ואת המהירות כדי לשמור על ההדחק. ההדחק עלה בכ-2,500 טון בהשוואה לסדרת מקנזן, עם כ-1,000 טון של הגידול הזה כתוצאה מתותחי ה-38 ס"מ הכבדים יותר. האורך והשוקע הוגדלו גם כדי למנוע מהמהירות של האוניות לרדת יותר מדי. מכיוון שמערכות ההנעה של האוניות כבר הוזמנו, הן נשמרו זהות למעשה לסדרת מקנזן המקורית, אם כי סידורים פנימיים מחדש אפשרו לדוודים לפלוט לתוך ארובה אחת גדולה ולא לשתי ארובות של כמו בסדרת מקנזן, דבר אשר הקנה מספר יתרונות. אלו כללו הפחתה משמעותית בהפרעות העשן לחלקי התצפית ומקום נוסף להזזת תורן החצובה אחורה יותר, מה שהפחית את הסיכון לנפילת התורן על מגדל הניווט במקרה של נזקי קרב והגדיל את שדה הראייה מעמדת התצפית העילית.
מאפיינים כלליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוניות הסדרה היו הרחבה של סדרת מקנזן הקודמת. הם היו באורך 227.8 מטרים (747 רגל 5 אינץ') בקו המים, בהשוואה ל-223 מטרים (731 רגל 8 אינץ') באוניות הקודמות. האוניות היו עם אותו רוחב כמו הכלים הקודמים, 30.4 מטרים (99 רגל 9 אינץ'), ואותו שוקע מקסימלי של 9.3 מטרים (30 רגל 6 אינץ'). האוניות תוכננו להיות בעלות הדחק של 33,500 טון (33,000 טון ארוך) בתפוסה סטנדרטית ועד 38,000 טון (37,000 טון ארוך) במעמס מלא. גופי האוניות היו אמורות להיות בנויים עם מסגרות פלדה אורכיות כשהציפוי החיצוני ממוסמר. הגופים חולקו לשמונה עשר תאים אטומים למים. צוות האונייה היה אמור להיות מורכב מ-47 קצינים ו-1,180 מלחים.
הנעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמו כל סיירות המערכה הגרמניות שנבנו, האוניות מסדרת ארזאץ יורק היו מצוידות בארבע סטים של טורבינות קיטור של פארסונס, שכל אחת מהן הניעה מדחף בעל 3 להבים שהיה בקוטר 4.2 מטרים (13 רגל 9 אינץ'). הטורבינות הונעו בקיטור שסופק על ידי 24 דוודים על בסיס פחם של שולץ-ת'ורניקרופט ו-8 דוודים על בסיס נפט של שולץ-תורניקרופט. ארזאץ יורק וארזאץ גנייזנאו נועדו להשתמש בתמסורת נוזלית של Föttinger עבור הטורבינות שלהם, בעוד הטורבינות של ארזאץ שרנהורסט שמרו על הילוכים עם הנעה ישירה. האוניות היו אמורות לקבל חשמל באמצעות גנרטורים של דיזל. אוניות הסדרה נועדו להרכיב זוג הגאים זה לצד זה להיגוי.
תחנת הכוח דורגה ב-90,000 כוחות סוס (67,000 קילוואט) ו-295 סיבובים לדקה, זהה לסדרת מקנזן הקודמת. גודלם המעט גדול יותר הפחית במידת מה את מהירותם, מ-28 קשרים (52 קמ"ש) של סדרת מקנזן עד 27.3 קשרים (50.6 קמ"ש) עבור הכלים החדשים. האוניות תוכננו לאחסן 850 טון של פחם ו-250 טון של נפט במחסני דלק שתוכננו במיוחד. עם זאת, שטחי גוף האונייה בין מחיצת הטורפדו לדופן החיצונית של האונייה שימשו גם לאחסון דלק. שטח נוסף זה סיפק סכום מוגדל של 4,000 טון של פחם ו-2,000 טון של נפט. עם מלאי דלק, על פי הערכות, האוניות היו מסוגלות להפליג לטווח של 5,500 מיילים ימיים (10,200 ק"מ) במהירות שיוט של 14 קשרים (26 קמ"ש).
חימוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוניות הסדרה היו אמורות להיות חמושות בסוללה ראשית של שמונה תותחי 38 ס"מ (15 אינץ') SK L/45 בארבעה צריחי תותחים מסוג Drh LC/1913; זה היה זהה לחימוש העיקרי שנשאו אוניות המערכה מסדרת באיירן. בשני התכנונים הצריחים היו מסודרים בשני זוגות ירי-על, האחד מקדימה והשני מאחור. צריחים אלו אפשרו במקור להנמיך את התותחים ל-8 מעלות ולהגביה ל-16 מעלות, אם כי באיירן שינתה את שלה כדי לאפשר 20 מעלות הגבהה, נוהג נפוץ לתותחי הצי הגרמני במהלך החלק האחרון של המלחמה. היה צריך להחזיר את התותחים ל-2.5 מעלות כדי לטעון אותם מחדש. לתותחים היה טווח מרבי של 20,250 מטרים (66,440 רגל). כל צריח היה מצויד במד טווח סטריאו. אחסון התחמושת היה אמור לכלול 720 פגזים או 90 פגזים לכל תותחים; הפגזים היו במשקל 750 קילוגרם (1,650 ליברות) שהיו קלים עבור תותחים בקליבר שלהם. הקצאת הפגזים חולקה בין גרסאות חודרי שריון וגרסאות סופר נפיצים, עם 60 מהראשונים ו-30 מהאחרונים. בטווח של 20,000 מטרים (66,000 רגל), הפגזים חודרי השריון יכלו לחדור עד 336 מילימטרים (13.2 אינץ') של לוח פלדה. לתותחים היה קצב אש של סביב פגז אחד כל 38 שניות. מהירות הלוע הייתה 805 מטר לשנייה (2,640 רגל לשנייה).
הסוללה המשנית של האוניות הייתה אמורה להיות מורכבת מ-12 תותחי ירי מהיר 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/45 המורכבים בקזמטים משוריינים לאורך המבנה העילי המרכזי. תותחים אלו נועדו להגנה מפני סירות טורפדו, וסופקו עם סך של 2,240 פגזים. התותחים יכלו לתקוף מטרות עד 13,500 מטרים (44,300 רגל), ולאחר שיפורים ב-1915, טווחם הורחב ל-16,800 מטרים (55,100 רגל). לתותחים היה קצב אש מתמשך של 5 עד 7 פגזים לדקה. הפגזים היו במשקל 45.3 קילוגרם (100 ליברות), והועמסו עם מטען הודף RPC/12 במשקל 13.7 קילוגרם (30 ליברות) בתרמיל פליז. התותחים ירו במהירות לוע של 835 מטר לשנייה (2,740 רגל לשנייה). האוניות היו אמורות להיות מצוידות גם בשמונה תותחי נ"מ 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/45 בצריחים בודדים. ארבעה היו מסודרים סביב צריח הסוללה הראשי של ירי-העל האחורי וארבעה האחרים סביב מגדל הניווט הקדמי. התותחים הוצבו בתושבות MPL C/13, שאפשרו הנמכה עד -10 מעלות והגבהה ל-70 מעלות. תותחים אלו ירו פגזים במשקל 9 קילוגרם (20 ליברות), והייתה להם תקרה יעילה של 9,150 מטרים (30,020 רגל) ב-70 מעלות.
כפי שהיה התקן עבור אוניות מלחמה של התקופה, אוניות הסדרה היו מצוידות בשלושה צינורות טורפדו שקועים בקוטר 60 סנטימטרים (24 אינץ'): אחד בחרטום, ואחד בכל צד רוחב של האונייה. הטורפדות היו מסוג H8, שהיו באורך 9 מטרים (30 רגל) ונשא ראש נפץ במשקל 210 קילוגרם (463 ליברות) הקסניט. לטורפדות היה טווח של 8,000 מטרים (8,700 יארד) כאשר הם הוגדרו במהירות של 35 קשרים (65 קמ"ש); במהירות מופחתת של 28 קשר (52 קמ"ש), הטווח גדל באופן משמעותי ל-15,000 מטרים (16,000 יארד). האוניות סופקו עם חמש עשרה טורפדות.
שריון
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוניות הסדרה היו מוגנות בשריון פלדה מוצק של קרופ, כפי שהיה התקן עבור אוניות מלחמה גרמניות של התקופה. פריסת השריון הייתה זהה לסדרת מקנזן הקודמת, שהייתה בעצמה דומה מאוד לתוכנית השריון על האוניות הקודמות מסדרת דרפלינגר. הייתה להם חגורת שריון בעובי 300 מילימטרים (11.8 אינץ') במצודה המרכזית של האונייה, בה היו ממוקמים החלקים החשובים ביותר של הספינה. זה כלל את מחסני התחמושת ואת חללי המכונות. החגורה צומצמה באזורים פחות קריטיים, ל-120 מילימטרים (4.7 אינץ') מקדימה ו-100 מילימטרים (3.9 אינץ') מאחור. החגורה הצטמצמה ל-30 מילימטרים (1.2 אינץ') בחרטום, אם כי הירכתיים כלל לא היה מוגנים בשריון. מחיצת טורפדו בעובי 45 מילימטרים (1.8 אינץ') נמשכה לאורך הגוף, כמה מטרים מאחורי החגורה הראשית. עובי הסיפון המשוריין הראשי נע בין 30 מ"מ באזורים פחות חשובים, עד 80 מילימטרים (3.1 אינץ') בקטעים שכיסו את האזורים הקריטיים יותר של האונייה.
מגדל הניווט הקדמי היה מוגן בשריון כבד: הצדדים היו בעובי 300 מ"מ והגג היה בעובי 130 מילימטרים (5.1 אינץ'). מגדל הניווט האחורי היה משוריין פחות טוב; הצדדים שלו היו רק בעובי 200 מילימטרים (7.9 אינץ') והגג היה מכוסה בעובי 50 מילימטרים (2 אינץ') של לוח שריון. גם צריחי תותחי הסוללה הראשיים היו ממוגנים בכבדות: דפנות הצריח היו בעובי 270 מילימטרים (11 אינץ') והגגות היו בעובי 110 מילימטרים (4.3 אינץ'). תותחי ה-15 ס"מ היו עם חיפוי שריון בקזמטים בעובי 150 מ"מ; לתותחים עצמם היו מגני תותחים בעובי 70 מילימטרים (2.8 אינץ') כדי להגן על הצוותים שלהם מפני רסיסי פגזים.
בנייה וביטול
[עריכת קוד מקור | עריכה]החוזים עבור האוניות הוקצו במקור בעודם חלק מסדרת מקנזן. ארזאץ יורק, תחליף לסיירת המשוריינת יורק, הוענק ל-AG Vulcan בהמבורג ב-10 באפריל 1915. ארזאץ גנייזנאו, תחליף לסיירת המשוריינת גנייזנאו, הוענק ל-Germaniawerft בקיל, ו-Blohm & Voss בהמבורג קיבלו את החוזה עבור ארזאץ שרנהורסט, תחליף לסיירת המשוריינת שרנהורסט. העבודה על ארזאץ יורק החלה בהנחת השדרית שלה ביולי 1916, והחלק באמצע האונייה הורכב עד לתכנון מחדש של האוניות.
האוניות מעולם לא הושלמו, בעיקר בגלל שעד 1917, תעשיית בניית הספינות הופנתה במידה רבה כדי לתמוך במערכת הצוללות, שקיבלה את עדיפות של הצי. לאחר 1917, העבודה על ארזאץ יורק התבצעה רק כדי להעסיק עובדי מספנה שלא ניתן היה להעסיק אותם בבניית צוללות. משרד הצי הגיש דו"ח מיום 1 בפברואר 1918, שקבע שבניית אוניות ראשה הופסקה, בעיקר עקב שינוי סדרי העדיפויות למלחמת הצוללות. כתוצאה מכך, מסגרות גוף האונייה שהורכבו נגרטו לאחר מכן על הממשה. קצת מכונות עבור ארזאץ גנייזנאו נבנו, כולל גנרטורים דיזל של האונייה, אשר הותקנו לאחר מכן בארבע צוללות U-151 הראשונות U-151, U-152, U-153 ו-U-154. לא נערכה עבודה על ארזאץ שרנהורסט לפני שהאוניות בוטלו.
כבר בשנת 1918, צוות התכנון החיה את הקונספט של אוניות מערכה גדולות (גר') עם סדרה של מחקרי עיצוב שנעו בין אוניות קטנות יותר מקבילות לסדרה הבריטית קוריג'ס של "סיירות קלות גדולות", לגדולות מאוד, סיירות מערכה 45,000 טון חמושות בתותחי 42 סנטימטרים (16.5 אינץ'). מחקרי התכנון הוכיחו בסופו של דבר שסוג האונייה ששר חפץ בה אינו מעשי בשל מגבלות הגודל שהוטלו על ידי תשתית הצי הגרמני, במיוחד המבדוקים היבשים הקיימים ותעלת הקייזר וילהלם. למרות שאוניות הסדרה לא הושלמו, התכנון היווה את נקודת ההתחלה לעבודה שייצרה בסופו של דבר את אוניות המערכה מסדרת שרנהורסט שנבנו על ידי הקריגסמרינה באמצע שנות ה-30.