לדלג לתוכן

סיימון קריצ'לי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סיימון קריצ'לי
Simon Critchley
לידה 27 בפברואר 1960 (בן 64)
הרטפורדשייר, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת אסקס, אוניברסיטת ניס סופיה אנטיפוליס, אוניברסיטת הריביירה הצרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות ניו סקול
זרם פילוסופיה קונטיננטלית
תחומי עניין פילוסופיה פוליטית, אתיקה, אסתטיקה
עיסוק פילוסוף, מוזיקאי, מרצה באוניברסיטה, פובליציסט עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ אפלטון, אריסטו, רוסו, קאנט, הגל, קירקגור, ניטשה, הוסרל, היידגר, לוינס, לאקאן, דרידה, לקלאו, ננסי, באדיו, רנסייר, ריצ'רד ג' ברנשטיין
השפיע על חגי כנען, ענת מטר
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות Infinitely Demanding, Bowie, Notes on Suicide, Memory Theatre, The Book of Dead Philosophers, Faith of the Faithless: Experiments in Political Theology, On Humour, Mystical Anarchism עריכת הנתון בוויקינתונים
www.simoncritchley.org
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סיימון קריצ'לי (באנגלית: Simon Critchley; נולד ב-27 בפברואר 1960) הוא פילוסוף אנגלי, פרופסור לפילוסופיה (בקתדרה על שם הנס יונאס) בNew School for Social Research (אנ') (שלוחה הניו סקול).[1]

במחקריו, קריצ'לי מאתגר את התפיסה המקובלת (מאז אפלטון ואריסטו) שפילוסופיה מתחילה בפליאה, ולעומת זאת טוען שהפילוסופיה מתחילה באכזבה.[2] קריצ'לי דן בייחוד בשתי צורות של אכזבה אותן הוא מכנה: "אכזבה דתית" ו"אכזבה פוליטית". בעוד אכזבה דתית נובעת מחוסר אמונה ומובילה לבעיית משמעות החיים מול הניהיליזם, אכזבה פוליטית נובעת מהאלימות בעולם בו אנו חיים, ומעלה את שאלת הצדק בעולם לא צודק.[3] בנוסף, לשני תחומי מחקר אלה, עבודותיו האחרונות של קריצ'לי התרחקו מהכתיבה האקדמית והיו בעלות צורות כתיבה ניסיוניות יותר, ועסקו במגוון רחב של תחומים כמו הומור, שייקספיר, דייוויד בואי, התאבדות, הטרגדיה היוונית וכדורגל.

קריצ'לי ב-2008

סיימון קריצ'לי נולד בהרטפורדשייר, אנגליה, למשפחה ממעמד פועל שמקורה בליברפול.[4] הוא מעריץ של מועדון הכדורגל ליברפול והעיד כי ההערצה לקבוצה היא בגדר "המחויבות הדתית" היחידה שלו.[5] בבית הספר היסודי למד היסטוריה, מדעים, צרפתית, רוסית וספרות אנגלית.[6] במהלך תקופה זו, הוא פיתח עניין לכל החיים בהיסטוריה העתיקה.[7] לאחר שנכשל במכוון בבחינות הכניסה לאוניברסיטה, קריצ'לי עבד במספר עבודות מזדמנות, כולל במפעל תרופות שבו הוא נפצע קשה בידו השמאלית. במהלך תקופה זו, הוא הפעיל בסצנת הפאנק באנגליה, וניגן במספר להקות שכשלו.[8]

בגיל 22 חזר קריצ'לי ללמוד באוניברסיטת אסקס תחילה בחוג לספרת ולאחר מכן בחוג לפילוסופיה.[9] הוא השתתף לזמן קצר באגודת השירה וכן באגדות הסטודנטים הקומוניסטית (שם הוא קרא לראשונה בכתבי אלתוסר, פוקו, ודרידה).[9] לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות וזכה בפרס קנאני בפילוסופיה בשנת 1985, קריצ'לי עבר לאוניברסיטת ניס שם כתב את התזה שלו תחת דומיניק ג'ניקאוד (אנ'), שעסקה בהתגברות על המטפיזיקה אצל היידגר ואצל קרנפ.[10] בשנת 1987, קריצ' לי חזר לאוניברסיטת אסקס כדי לכתוב את הדוקטורט שלו, שהושלם בשנת 1988, והיוו את הבסיס לספרו הראשון האתיקה של דקונסטרוקציה.[10][11]

בשנת 1988 קריצ'לי הפך למרצה באוניברסיטת קארדיף.[12] בשנת 1989 חזר לאוניברסיטת אסקס כמרצה, שם הפך לרידר בשנת 1995 ולפרופסור בשנת 1999. במהלך תקופה זו הוא שימש תחילה כסגן דירקטור (1990-96) ולאחר מכן כדירקטור (1997–2003) של המרכז ללימודים תאורטיים במדעי הרוח והמדעים החברתיים. בין השנים 1998–2004 היה מנהל התוכנית בקולג' הבינלאומי לפילוסופיה. הוא שימש מרצה אורח באוניברסיטת גתה בפרנקפורט (1997–98, 2001), אוניברסיטת ראדבאוט (1997), אוניברסיטת סידני (2000), אוניברסיטת נוטרדאם (2002), בית הספר למשפטים קרדוזו (2005), אוניברסיטת אוסלו (2006) אוניברסיטת טקסס באוסטין (2010). מ-2009 עד 2015, הוא ניהל את בית ספר קיץ באוניברסיטת טילבורג. הוא שימש גם כפרופסור לפילוסופיה בבית הספר האירופי לתארים מתקדמים. מאז 2004, קריצ'לי היה פרופסור לפילוסופיה במכון למחקר חברתי של הניו סקול, שבו הוא הפך לפרופסור לפילוסופיה בקתדרה על שם הנס יונאס בשנת 2011. מאז 2015, הוא שירת במועצת המנהלים של קרן אונאסיס.

האתיקה של הדקונסטרוקציה: דרידה ולווינס (1992)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריצ'לי דוחה שתי פרשנויות מקובלות לדרידה, שמדובר במטאפיזיקאי עם 'תשתית' משלו או כניהיליסט חסר ערך. וטוען כי מרכז החשיבה של דערדה הוא תפיסה של חוויה אתית. באופן ספציפי, תפיסה זו של חוויה אתית חייבת להיות מובנת במונחי לוינס, שבהם האחר מטיל ספק באגו, בתודעה העצמית ובהבנה הרגילה של האדם.[13]

מעט מאוד... כמעט כלום: מוות, פילוסופיה, ספרות (2004)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיבור פותח בבעיית "האכזבה הדתית", שלדידי קריצ'לי מייצר את שאלת משמעות החיים. דרך דיון מקדים ארוך בנושא הניהיליזם, קריצ'לי דוחה את הסברה כי אשרור של ישות סופית יכול לממש את משמעות החיים. במקום זאת, הוא טוען האות האולטימטיבי לסופיות האנושית הוא העובדה שאיננו יכולים למצוא משמעות סופית. במקום זאת, עבור קריצ'לי, תגובה נאותה לניהיליזם מורכבת מראיית חוסר המשמעות כאתגר או כהישג. קריצ'לי מפתח את התזה הזו באמצעות דיונים בכתבים של בלאנשו, לוינס, קאבל, הרומנטיקנים של יינה, אדורנו, דרידה, בקט, וסטיבנס.[14]

אתיקה-פוליטיקה-סובייקטיביות: מאמרים על דרידה, לוינס והגות צרפתית עכשווית (1999)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסף זה מביא יחד מספר מאמרים שפורסם בעבר. בין המאמרים הללו, קריצ'לי דן במגוון של דמויות, כמו הגל, היידגר, ז'נה, דרידה, לוינס, רורטי, ארנסטו לקלאו, לאקאן, ז'אן-לוק ננסי, ובלנאשו, ובמנושאים כמו פוליטיקה, סובייקטיביות, גזע בקאנון הפילוסופיה המערבית, פסיכואנליזה, קומדיה, וחברות.[15]

פילוסופיה קונטיננטלית: הקדמה קצרה מאוד (2001)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיבור מהווה הקדמה קצרה להגות המכונה "פילוסופיה קונטיננטלית". הוא טוען כי המונח פילוסופיה קונטיננטלית הוא שנוי במחלוקת, ומתבסס על ההיסטוריה שלו וכמו גם על דרכי ההנגדותו לפילוסופיה אנליטית או אנגלו-אמריקאית. קריצ'לי סבור כי ניתן לאפיין את הפילוסופיה הקונטיננטלית קבוצה מובחנת של מסורות פילוסופיות המכסות מגוון בעיות, אולם עדיף לדבר אודות הפילוסופיה בכללותה מאשר להציב את ההבחנות בין המסורות הפילוסופיות.[16] קריצ'לי מגן על טענות אלה באמצעות דיונים בהוגים כמו קאנט, פיכטה, הגל, ניטשה, הוסרל, היידגר, קרנפ, ודן במגוון סוגיות כגון היחסים בין ידע וחוכמה, ספרות, מדע, פוליטיקה, וניהיליזם.

על הומור (2002)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיבור זה קריצ'לי בוחן את התפקיד המרכזי של הומור, בדיחות, צחוק, וחייוכים בחיי אדם. באופן ספציפי, הוא מגן על הטענה הכפולה כי מחד הומור עוסק בפרקטיקות המשותפות שלנו ובהתאמה הדדית זה עם זה, ומאידך הומר גם מאתגר את אותן פרקטיקות ורגישות חברתיות, ומראה כיצד הם עשויים להשתנות ממצבם כיום.[17]

דברים בעלמא הינם: פילוסופיה בשירה של וולאס סטיבנס (2005)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
וולאס סטיבנס

בחיבור זה קריצ'לי מציג שתי טענות מרכזיות:

  1. השירה וואלאס סטיבנס מספקת תובנות פילוסופיות משמעותיות ומאירות עיניים.
  2. הדרך הטובה ביותר להביע תובנות כאלה היא פואטית.

באופן ספציפי, קריצ'לי טוען כי השירה של סטיבנס מציעים לקוראים גישה חדשה ליחסים בין תודעה, שפה ודברים חומריים, אשר מתגברת על בעיות של התורת ההכרה המודרנית.[18] הספר כולל גם התייחסות דומה לקולנוע של טרנס מאליק דרך מאמר אודות "הקו האדום".[19]

תובעני לאין שיעור: אתיקה של מחויבות, פוליטיקה של התנגדות (2007)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתייחסו לנושא "האכזבה הפוליטית", קריצ'לי טוען לתפיסה של חוויה אתית וסובייקטיביות. הוא מאתגר את ההנחות המודרניות של קאנט בדבר של אתיקה ואוטונומיה, וטוען לתפיסה "הטרו-אפקטיבית" (hetero-affective) של חוויה אתית שבה הסובייקט מחולק בין עצמו לבין דרישה מוסרית, אותה הוא חווה אף שאינו יכול למלא לחלוטין.[20] מהתמונה הזו, קריצ'לי מפתח תיאור של החוויה של מצפון הקודם לרפלקסיביות אודות היחס בין מצפונו לפעולה פוליטית.[21] הגישה המתגבשת מכונה אתיקה נאו-אנרכייסטית.[21]

ספר הפילוסופים המתים (2009)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר פותח בהנחה שחיי האדם העכשוויים אינם מאופיינים על ידי פחד מוות, אלא על ידי אימת השמדה ומה שמחכה לנו לאחר המוות. קריצ'לי דוחה כל בריחה ממוותנו או בהצטברות חסרת שכל של עושר או מקלט מטאפיזי, וממשיך קיקרו בחקר הדעה ש 'להתפלסף זה ללמוד איך למות'.[22] לשם כך, קריצ'לי דן במוותם (ובחייהם) של פילוסופים כמו תאלס ואפלטון, קונפוציוס ואבן סינא, אליזבת נסיכת הפפאלץ, הגל, היידגר ופרנץ פאנון.

על הוויה וזמן של היידגר (2008)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבור זה מציג שתי דרכים להתקרב לחיבור הוויה וזמן של היידגר. האחת בקריאה 'לאחור' מהעבודה המאוחרת יותר להוויה וזמן. והשנייה לקרטא את היידגר 'קדימה' דרך מסורת הפנומנולוגיה.[23] בין היתר קריצ'לי מתנגד לגישה הרואה בהבחנה של היידגר בין "אותנטי" ובין "לא אותנטי" כהבחנה מוסרית או נורמטיבית.[24]

איך להפסיק לחיות ולהתחיל לדאוג: שיחות עם קרל סדרשטרם (2010)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מורכב מסדרה של ראיונות בין קריצ'לי לבין קרל סדרסטרם המבוסס על סדרת טלוויזיה שוודית. קריצ'לי דן בחייו ועבודתו דרך הסוגיות חיים, פילוסופיה, מוות, אהבה, הומור, ואותנטיות.

אובייקטים בלתי אפשריים (2012)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקובץ מאגד סדרה של ראיונות עם קריצ'לי שנערכו בין 2000 ל-2011. קריצ'לי דן בעבודתו ובהתפתחותו באמצעות מגוון נושאים כמו דקונסטרוקציה, ניהיליזם, פוליטיקה, ספרות, פאנק, וטרגדיה.

אמונתם של חסרי האמונה: ניסויים בתאולוגיה פוליטית (2012)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריצ'לי חושב מחדש על אמונה כמושג פוליטי מבלי להיכנע לפיתויים של דחיית האמונה האתאיסטית או לחיבוק האמונה התיאיסטי.[25] לשם כך, קריצ'לי דן ברוסו, באדיו, פאולוס היידגר ואחרים. הוא גם מגן על השקפתו של אי-אלימות כנגד הביקורת שהופנתה כלפיו על ידי סלבוי ז'יז'ק.[26]

הישמרי, אשליה! דוקטרינת המלט (2013)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבור שכתב במשותף עם אשתו ג'יימיסון וובסטר, ומתבסס על קריאות שונות בהמלט (פרשנויותים של הוגים כמו קרל שמידט, ולטר בנימין, הגל, פרויד, לאקאן, וניטשה) במטרה להציע קריאה צמודה ושלמה של המלט.[27]

הבעיה עם לוינס (2015)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמנואל לוינס

הספר מציג קריאה לא שגרתית בהגותו של לוינס, ומציע הבנה חדשה של חשיבותה.[28] הספר מבוסס על ארבע הרצאות, בהן הוצגו חמש שאלות הנוגעות לוינס:

  1. באיזו מתודה עלינו לנקוט בקריאת לוינס?
  2. מהי הבעיה היסודית של לוינס?
  3. איזו צורה קיבלה הבעיה הזו בכתביו המוקדמים?
  4. מהי התשובה של לוינס לבעיה זו?
  5. האם התשובה של לוינס היא התשובה הטובה ביותר?

אלף-בי"ת של אי-אפשרות (2015)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מורכב פרגמנטים של עבודה נטושה לכאורה, אשר מתוארכת בעיקר לשנים 2004–2006. הפרויקט הראשוני היה לפתח תיאוריה של אובייקטים בלתי אפשריים שיקבלו את הצורה של ישויות אלפביתיות. ערכים אלה יעסקו בתופעות, מושגים, איכויות, מקומות, תחושות, אנשים והלכי רוח שונים.[29]

דייוויד בואי

קריצ'לי דן בספר בהשפעת המוזיקה של דייוויד בואי עליו באופן אישי לאורך כל חייו. החיבור משקף העומק הפילוסופי של עבודתו של בואי. זה ספר של מעריץ שמנסה להעניק את הכבוד האסתטי המתאים לעבודתו של בואי באמצעות ניתוח זהיר של מילות השירים וחקר סוגיות כמו אותנטיות, בידוד, אמת וכמיהה לאהבה.

תיאטרון הזיכרון (2014)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור סמי-אוטוביוגרפי על אמנות הזיכרון בהשראת עבודתו של פרנסיס ייטס ואדולפו ביו קזארס (אנ'), אך בבסיסו דיון בזיכרון כשלעצמו ביח לחיבורו הגדול של הגל פנומנולוגיה של רוח. הספר עוסק בבניית תיאטרון זיכרון, בניסיון המזויף לשלוט ביחס של אדם למוות ובפירוק הדרגתי של הדימוי הסטנדרטי של הפילוסוף.

הערות על התאבדות (2015)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריצ'לי גורס כי על התאבדות יש לחשוב כתופעה רצינת ומפוכחת, וזאת בניגוד לנטייה הרווחת להתנגד להתאבדות מטעמים מוסרניים או דווקא להלל אותה (כמו במות קדושים). לשם כך, קריצ'לי בוחן התאבדויות רבות ומרהר על הגידול בהתאבדות בחברה שלנו.

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על כדורגל (2017)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוהדי ליברפול בפאב בפוארטה דל סול, שעות לפני גמר גביע ליגת האלופות, 2019.

במסה זו קריצ'לי טוען שיש לכדורגל מקום ייחודי בחברה, בכך שהוא בעת ובעונה אחת מבטא חברותיות וסולידריות (למנשל ביחסים בין קבוצה לאוהדיה, היווצרות קבוצות דרך כנסיות מקומיות או קבוצות קהילתיות שונות), אף שהכדוגל בלתי נפרד מתרבות הצריכה, ההון והניכור של חיי החברה המודרניים. לדבריו, זהו ניסיון לכתוב פואטיקה של כדורגל.[30]

טרגדיה, היוונים, ואנחנו (2019)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר זה קריצ'לי טוען שטרגדיה מבטאת אוריינטציה פילוסופית שמאתגרת את הסמכות המסורתית של הפילוסופיה על ידי מתן קול למה שהוא סותר, ומגביל על בני אדם. בפיתוח הפילוסופיה של הטרגדיה הוא פונה לסופיסט הקדום גורגיאס והפרקטיקה הסופיסטית של אנטי-לוגיה, אשר בוחנת את שני הצדדים של בדיון כדי להפוך את הטיעון החלש להיראות חזק יותר. בנוסף לגורגיאס, קריצ'לי דן באסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, אפלטון, אריסטו ואחרים.[31]

פרויקטים נוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2009, קריצ'לי כתב סדרה של מאמרים עבור הגרדיאן בנושא "הוויה וזמן" של היידגר.

מאז 2010 ועד לסגירתו ב-2021, קריצ'לי ייסד עורך וניהל (יחד עם פטר קטפנו) את הבלוג The Stone (אנ') מבית הניו יורק טיימס. בבלוג פרסם גם מאמרים רבים פרי עטו. בין ההוגים שפרסמו מאמרי דעה תחת הבלוג נמנים לינדה מרטלן אלקוף, שילה בנחביב, פיטר סינגר, ג'ודית באטלר, נועם חומסקי, ארתור דנטו, מרתה נוסבאום, סטיבן פינקר, וקורנל וסט.[32]

יחד עם סופר טום מקארתי, קריצ ' לי הוא חבר מייסד של INS ‏(nternational Necronautical Society) ומשמש כפילוסוף ראשי.[33]

קריצ'לי הוא חלק מהצמד המוזיקלי Critchley and Simmons יחד עם ג'ון סימונס. ביחד הם הוציאו עד כה ארבעה אלבומים: Humiliation (2004); The Majesty of the Absurd (2014); Ponders End (2017); and Moderate or Good, Occasionally Poor (2017).[34]

ב-2020 הקליט פודקאסט העוסק ב"הוויה וזמן" של היידגר תחת השם Apply-degger.[35]

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • (1991) Re-Reading Levinas, ed. with Robert Bernasconi, Indiana University Press, Bloomington. מסת"ב 978-0253206244ISBN 978-0253206244
  • (1996) Deconstructive Subjectivities, ed. with Peter Dews, State University of New York Press, Ithaca, NY. מסת"ב 978-0791427248ISBN 978-0791427248
  • (1996) Emmanuel Levinas: Basic Philosophical Writings, ed. with Adriaan T. Peperzak and Robert Bernasconi, Indiana University Press, Bloomington. מסת"ב 978-0253210791ISBN 978-0253210791
  • (1998) A Companion to Continental Philosophy, ed. with William R. Schroeder, Blackwell Publishing, Oxford. מסת"ב 978-0631190134ISBN 978-0631190134
  • (2002) The Cambridge Companion to Levinas, ed. with Robert Bernasconi, Cambridge University Press. מסת"ב 978-0521665650ISBN 978-0521665650
  • (2004) Laclau: A Critical Reader, ed. with Oliver Marchart, Routledge, London. מסת"ב 978-0415238441ISBN 978-0415238441
  • (2014) The Anarchist Turn, eds. Jacob Blumenfeld and Chiara Bottici, Pluto Books. מסת"ב 978-0745333427ISBN 978-0745333427
  • (2017) The Stone Reader: Modern Philosophy in 133 Arguments, ed. with Peter Catapano, W.W. Norton & Co. מסת"ב 978-1631490712
  • (2017) Modern Ethics in 77 Arguments, ed. with Peter Catapano, W.W. Norton & Co. מסת"ב 978-1631492983

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סיימון קריצ'לי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ https://www.newschool.edu/nssr/faculty/Simon-Critchley
  2. ^ Critchley, Simon (2008). Infinitely Demanding: Ethics of Commitment, Politics of Resistance. New York: Verso. p. 1.
  3. ^ Critchley, Simon (2008). Infinitely Demanding. New York: Verso. pp. 2–3.
  4. ^ Critchley, Simon (2010). How to Stop Living and Start Worrying: Conversations with Carl Cedström. Malden, MA: Polity Press. p. 4.
  5. ^ Critchley, Simon. How to Stop Living and Start Worrying: Conversations with Carl Cedström. p. 5.
  6. ^ Critchley, Simon. How to Stop Living and Start Worrying: Conversations with Carl Cedström. p. 6.
  7. ^ Critchley, Simon. How to Stop Living and Start Worrying: Conversations with Carl Cedström. pp. 6–7.
  8. ^ Critchley, Simon. How to Stop Living and Start Worrying: Conversations with Carl Cedström. pp. 7–13.
  9. ^ 1 2 Critchley, Simon. How to Stop Living and Start Worrying: Conversations with Carl Cedström. p. 14.
  10. ^ 1 2 Critchley, Simon. How to Stop Living and Start Worrying: Conversations with Carl Cedström. p. 15.
  11. ^ Critchley, Simon (1992). The Ethics of Deconstruction: Derrida and Levinas. Edinburgh: Edinburgh University Press. p. xi-xiii.
  12. ^ Critchley, Simon. How to Stop Living and Start Worrying: Conversations with Carl Cedström. pp. 15–6.
  13. ^ Critchley, Simon (1992). The Ethics of Deconstruction: Derrida and Levinas. Edinburgh: Edinburgh University Press. pp. 1–4, 40–1, 88–9.
  14. ^ Critchley, Simon (1997). Very Little . . . Almost Nothing: Death, Philosophy, Literature. London: Routledge. pp. 29–33.
  15. ^ Critchley, Simon (1999). Ethics-Politics-Subjectivity: Essays on Derrida, Levinas, & Contemporary French Thought. London: Verso.
  16. ^ Critchley, Simon (2001). Continental Philosophy: A Very Short Introduction. Oxford: Oxford University Press. p. xii.
  17. ^ Critchley, Simon (2002). On Humour. London: Routledge. p. 16.
  18. ^ Critchley, Simon (2005). Things Merely Are: Philosophy in the poetry of Wallace Stevens. London: Routledge. p. 4.
  19. ^ Critchley, Simon. Things Merely Are. pp. 97–113.
  20. ^ Critchley, Simon (2008). Infinitely Demanding: Ethics of Commitment, Politics of Resistance. New York: Verso. pp. 8–11.
  21. ^ 1 2 Critchley, Simon. Infinitely Demanding: Ethics of Commitment, Politics of Resistance. pp. 12–3.
  22. ^ Critchley, Simon (2008). The Book of Dead Philosophers. New York: Vintage Books. pp. xv–xvi.
  23. ^ Critchley, Simon; Schürmann, Reiner (2008). Levine, Steven (ed.). On Heidegger's Being and Time. New York: Routledge. p. 1.
  24. ^ Critchley, Simon; Schürmann, Reiner (2008). On Heidegger's Being and Time. New York: Routledge. pp. 132–151.
  25. ^ Critchley, Simon (2012). The Faith of the Faithless: Experiments in Political Theology. New York: Verso. pp. 8–20.
  26. ^ Critchley, Simon. The Faith of the Faithless: Experiments in Political Theology. pp. 227–8, 232–6, 240–4.
  27. ^ Critchley, Simon; Webster, Jamieson (2013). Stay, Illusion!: The Hamlet Doctrine. New York: Pantheon. p. 3.
  28. ^ Critchley, Simon (2015). Dianda, Alexis (ed.). The Problem with Levinas. Oxford: Oxford University Press. p. vi.
  29. ^ Critchley, Simon (2015). ABC of Impossibility. Univocal Publishing. pp. 3–6.
  30. ^ Critchley, Simon (2017). What We Think About When We Think About Football. London: Profile Books.
  31. ^ Critchley, Simon (2019). Tragedy, the Greeks, and Us. New York: Pantheon.
  32. ^ https://www.nytimes.com/column/the-stone
  33. ^ "The First Proclamation of the International Necronautical Society".
  34. ^ "Critchley and Simmons website".
  35. ^ Apply-Degger: A Podcast with Simon Critchley, סרטון בערוץ "Onassis Foundation", באתר יוטיוב, 2020