סיימון אבן בולדווין

סיימון אבן בולדווין
Simeon Eben Baldwin

לידה	5 בפברואר 1840 ניו הייבן, קונטיקט, ארצות הברית
פטירה	30 בינואר 1927 (בגיל 86) ניו הייבן, קונטיקט, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות גרוב סטריט
השכלה	קולג' ייל בית הספר הופקינס
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הרפובליקנית
מנהיג אגודת מדע המדינה האמריקאית 1910–1911 מושל קונטיקט 4 בינואר 1911 – 6 בינואר 1915 (4 שנים) → Frank B. Weeks Marcus H. Holcomb ←
פרסים והוקרה
עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים

סיימון אבן בולדווין (באנגלית: Simeon Eben Baldwin;‏ 5 בפברואר 1840 – 30 בינואר 1927) היה משפטן, פרופסור למשפטים ופוליטיקאי אמריקאי שכיהן כמושל ה-65 של קונטיקט.

ביוגרפיה

ראשית חייו והשכלה

בולדווין נולד ב-5 בפברואר 1840 בניו הייבן, קונטיקט, שם חי במשך רוב חייו, והיה בנם של המשפטן, מושל קונטיקט והסנאטור האמריקאי רוג'ר שרמן בולדווין ואמילי פיטקין פרקינס, והיה אחד מתשעה ילדים. בין אבותיו היו חמשת המושלים הראשונים של מושבת קונטיקט. אב קדמון נוסף היה רוג'ר שרמן, חתום על הכרזת העצמאות. אביו כיהן בין השנים 1844–1846 כמושל קונטיקט.

כילד למד בגראמר סקול הופקינס בניו הייבן, קונטיקט. פעיל בכל עבודת הבוגרים שלה, הוא, ליתר דיוק, במשך שנים רבות נשיא חבר הנאמנים שלה; ב-1910, לרגל מאתיים וחמישים שנה לייסוד בית הספר, נשא שיח על תולדותיו; כאשר זמן קצר לפני מותו היה צורך לשכן את בית הספר ברבעים חדשים, הוא היה אחד הגדולים, אם לא הגדול, מבין התורמים הבודדים שתרומתם אפשרה אוסף של מבנים מודרניים למה שהוא אהב להתייחס אליו כמוסד הרביעי הוותיק ביותר ללמידה בארצות הברית.

מגראמר סקול הופקינס הלך למכללת ייל, שם סיים את לימודיו בכיתה של 1861. יש מידע מועט על ארבע שנותיו בקולג'. ניתן להסיק מכך שהתכונות הקפדניות שהיו לו מאוחר יותר התגלו כבר בזמן הזה, מהעובדה שהוא נבחר כחבר בפי בטא קפא ובאחוות הגולגולת והעצמות. רישומים כמו שיש לנו לא מצביעים על כך שהיה משהו יוצא דופן בסטודנט הצעיר הזה, שבין בני דורו בכיתה היה המשורר אדוארד רולנד סיל, ושניים אחרים שכמוהו היו לימים קשר רב עם חיי האוניברסיטה, שלו. החברים טרייסי פק ופרנקלין בוודיץ' דקסטר.

שנים מוקדמות

לאותה תוצאה ניתן לפרש את פעולת איגוד בתי הספר האמריקאיים למשפטים, אשר בשנת 1902 בחר בו לנשיא. בשנת 1869 הוא מונה כפרופסור למשפטים בפקולטה של בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל, אז עומדת להיסגר. השתתפותו הפעילה בענייני בית ספר זה הייתה אמורה להימשך רק חמישים שנה, שכן רק ב-1919 פרש כפרופסור אמריטוס. תחייתו של בית הספר למשפטים הייתה במידה רבה עבודתו. הוא הגדיל את היקף הפקולטה, הנהיג קורסים חדשים, פיתח עבודה לתואר שני, ובמשך זמן רב נשא חלק ניכר מהאחריות הפיננסית לקיומו של בית הספר. אופייני לו שכאשר זמן קצר לפני פרישתו שונתה שיטת ההוראה למה שמכונה "שיטת התיקים", לה התנגד השופט בולדווין, כמו רוב בני דורו, הוא לא שינה לרגע את גישתו לנאמנות. לבית הספר, שכמה שנים אחר כך היה אמור להיזכר בנדיבות רבה בצוואתו.

במהלך החלק האמצעי של חייו הוא עסק באופן פעיל בהוראת משפטים. גם כאן הוא הראה יכולת. אחד שלמד משפטים תחתיו וכמוהו הפך לשופט העליון של בית המשפט העליון לערעורים בקונטיקט אומר כי תלמידיו הוותיקים רואים בעבודתו כמורה "כמיוחדת יותר ובעלת משקל רב יותר בהשפעה על חיי אדם מכל חלק אחר בעבודתו. כנראה בימיו לא ניתן היה להכניס לכיתתו חצי תריסר מורים למשפטים בארצנו" (American Bar Association Journal, פברואר 1927, עמ' 74).

מ-1897 עד 1910, בולדווין היה חבר בבית המשפט העליון של מדינת קונטיקט, שם כיהן כשופט עליון מ-1907 עד 1910.

במשך שתים עשרה שנים (1907–1919) הוא כיהן כמנהל הלשכה למשפטים השוואתיים של איגוד עורכי הדין האמריקאי (כמו גם העורך של "העלון השנתי" למשפטים כלליים).

במשך השנתיים שלאחר סיום לימודיו בקולג' הוא למד משפטים בייל, בהרווארד ובמשרדו של אביו. בשנת 1863 התקבל ללשכת עורכי הדין והחל לעסוק בעריכת דין. שבע עשרה שנות שירותו כשופט עמית ושופט עליון של בית המשפט העליון של מדינת קונטיקט וארבע שנותיו כמושל בחלק האחרון של חייו, אולי הסתירו עבור בני דורו המאוחרים את העובדה שהוא גם היה עורך דין מצליח. בעיסוק במשפט הוא זכה להצטיינות הן במדינתו והן מחוצה לה, ואיתה לתגמולים הכספיים הנלווים בדרך כלל להצלחה בלשכה. הוא חי מאוד את הצד המעשי של עבודתו של עורך הדין ומעולם לא איבד את התלהבותו. כמעט עד סוף ימיו הוא ניהל משרד עורכי דין, שבו ביקר מדי יום כל עוד בריאותו מאפשרת, והמשיך להוסיף לספריית המשפטים שלו. כבר ב-1919 ספרו "האיש הצעיר והחוק" גילה לו עדיין בלב עורך דין. ב-1878, הוא היה ממייסדי איגוד עורכי הדין האמריקאי וכיהן כנשיא לשכת עורכי הדין האמריקאית בין השנים 1890 ל-1891.

לאחר ארבע שנים של מחקר, הוא הוציא בשנת 1871 את "Baldwin's Connecticut Digest", שתמך בעורכי הדין של קונטיקט במחקריהם וגם הביא לקוחות לפרקטיקה המשפטית שלו. באותה שנה, הוא הפך ליועץ משפטי לרכבת ניו יורק וניו אינגלנד, ובאמצע שנות ה-80 של המאה ה-19, הוא היה עורך דין מוביל בתחום הרכבות והעסקים.

בנוסף לעבודתו כעורך דין וכמורה הוא נטל חלק פעיל בענייני הציבור של ניו הייבן. הוא כיהן בוועדת הגנים הציבוריים, במועצה המשותפת של ניו הייבן ובדירקטוריון של בית החולים ניו הייבן. הוא התעניין מאוד בעבודה דתית, הוא היה נשיא מועדון הקהילה של ניו הייבן ושל ימק"א. מ-1884 עד 1896 הוא היה נשיא האגודה ההיסטורית של המושבות של ניו הייבן, עבורה כתב מאמרים רבים בעיקר בנושאי היסטוריה.

חיים פוליטיים

כבודו הפוליטי הגדול ביותר הגיע אליו כשהיה זקן. הוא פרש אוטומטית מתפקיד השופט העליון של בית המשפט העליון, ב-5 בפברואר 1910, בגלל שהגיע למגבלת הגיל של שבעים שנה, ובאותה שנה היה מועמד למושל מטעם הדמוקרטים ונבחר למושל קונטיקט.

ביוני 1912, בוועידה הלאומית הדמוקרטית הוא קיבל עשרים קולות למועמדות לנשיאות. בנובמבר של אותה שנה הוא נבחר למושל קונטיקט, מושב רפובליקני חזק, לכהונה שנייה של שנתיים. גם חוק השחיתות וגם חוק שירות המדינה הקובע מערכת הצטיינות לעובדי מדינה נחקק בתקופת כהונתו.

הוא היה מועמד דמוקרטי לסנאטור ארצות הברית מקונטיקט לתקופת הקדנציה שמתחילה ב-4 במרץ 1915. אולם, הובס בקלות על ידי הסנאטור המכהן פרנק ב. ברנדיגי, אם כי זכה בכל זאת בכמה אלפי קולות.

היה זה בלתי נמנע שההערכה הגבוהה שבה הוא זכה כעורך דין תוביל לכך שהוא ימונה בוועדות הרפורמה הממלכתיות השונות. ב-1872, פחות מעשור לאחר שהחל לעסוק בעריכת דין, בחר בו בית המחוקקים של קונטיקט בוועדה של חמישה שעשתה את התיקון של 1875, החוקים הכלליים של מדינת קונטיקט. באותה שנה היה חבר בוועדה ממלכתית שמונתה לתיקון חוקי החינוך. שש שנים מאוחר יותר הוא נקרא על ידי מושל קונטיקט, הפועל על פי החלטה של בית המחוקקים במדינה, אחת מתוך ועדה של חמש לחקירה לגבי היתכנות של פישוט ההליך המשפטי. ועדה זו קבעה מערכת כללים וטפסים אשר אושרו ואומצו על ידי בית המשפט כבסיס לטיעון בתיקים אזרחיים.

בשנת 1886 מונתה ועדה לדווח על מערכת טובה יותר של מיסוי מדינה. הוא היה חבר בוועדה זו ורשם את הדו"ח. שוב בשנים 1915–1917 הוא היה יושב ראש ועדה שהוקמה על ידי המדינה לתיקון שיטת המיסוי שלה. אבל השתתפותו בענייני המדינה לא הייתה רק פוליטית ומשפטית; הוא גם היה קשור באופן פעיל לארגוני צדקה ודת. בשלב זה או אחר הוא היה מנהל אגודת בית החולים הכללית של קונטיקט ומנהל החברה המיסיונרית של קונטיקט; הוא שימש כמנחה של הועידה הכללית של הכנסיות הקהילתיות של קונטיקט, והוא היה ציר הכנסיות הקהילתיות למועצה הלאומית.

למדנותו והתעניינותו בשאלות היום הובילו אותו לקשרים עם רבות מהחברות המלומדים. גם השתייכות אלו לא היו סתמית בלבד. הוא השתתף בקביעות באסיפות החברה, כתב עבורם מסמכים ועלה למקומות הגבוהים ביותר במועצותיהם. הוא היה נשיא האגודה האמריקאית למדעי החברה (1897), איגוד המשפט הבין-לאומי (1899), האגודה ההיסטורית האמריקאית (1905), האגודה למדעי המדינה (1910), החברה האמריקאית ליישוב משפט בינלאומי (1911), האקדמיה של קונטיקט. אומנויות ומדעים, אגודת קונטיקט של המכון הארכאולוגי של אמריקה (1914). הוא היה סגן נשיא המכון הארכאולוגי של אמריקה (1898) ושל המדור למדעי החברה והכלכלה של האגודה האמריקאית לקידום המדע (1903). הוא היה מקורב של המכון למשפט בינלאומי. הוא נבחר לעמית באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1912. הוא היה חבר גם במכון הלאומי לאמנויות ומדעים, החברה הפילוסופית האמריקאית, נבחר לחבר האגודה האמריקאית לעתיקות ב-1893, וחבר מקביל באגודה ההיסטורית של מסצ'וסטס, החברה הקולוניאלית של מסצ'וסטס, ו-L' Institut de Droit Compare. בולדווין היה בין המקימים של מכללת קונטיקט עם הקמתה ב-1911, והוא כיהן בחבר הנאמנים שלה עד 1924.

קשריו עם עניינים לאומיים ובינלאומיים הנוגעים למשפט והשלכותיו לא הוגבלו לחברות בחברות מלומדות. ב-1899 הוא מונה על ידי מחלקת המדינה כציר מארצות הברית לקונגרס הכלא הבינלאומי השישי, שהתכנס בשנה לאחר מכן בבריסל. שוב בשנת 1905 הוא היה נציג ארצות הברית לקונגרס דומה שנערך בבודפשט ומונה לסגן הנשיא שלה. בקונגרס זה הציג את הדו"ח שלו בשאלה "על פי אילו עקרונות ובאיזה אופן ניתן לתת לנידונים עבודה בשטח, או עבודה ציבורית אחרת באוויר הפתוח?" ב-1904, מונה על ידי הנשיא תאודור רוזוולט לאחד הנציגים לייצג את ארצות הברית, הוא נבחר לסגן נשיא הקונגרס האוניברסלי של עורכי דין ומשפטנים שנערך בקשר לתערוכת סנט לואיס באותה שנה.

כתביו מכסים מספר תחומים. בין יצירותיו היומרניות יותר ניתן למצוא: "תקציר של כל המקרים המדווחים... של קונטיקט" (2 כרכים, 1871, 1882), "המדיניות ההיסטורית של ארצות הברית באשר לסיפוח." (New Haven: Hoggson & Robinson‏, 1893), Cases on Railroad Law (1896)‏, Modern Political Institutions (1898)‏, American Railroad Law (1904)‏, The American Judiciary (1905)‏, The Relations of Education to Citizenship (1912), "חייו ומכתביו של סיימון בולדווין" (1919), "הצעיר והחוק" (1919). הוא היה כותב פורה ביותר של מאמרים וחוברות. כעשר שנים לפני מותו הוא אסף והציג בפני בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל כמעט מאה מהם בארבעה כרכים כרוכים להם הוא זכאי לפי סדר המספרים: רפורמה במשפטים ובדינים, לימודי היסטוריה, משפט בינלאומי וחוקתי ולימודי משפט. חינוך ומדעי החברה. בעוד שהכותרות הללו מסווגות בצורה מאוד מתאימה את תפוקתו הספרותית, הכרכים עצמם אינם מכילים את כל פרסומיו השונים.

בולדווין בסביבות 1910

הוא היה בעל גובה בינוני, גזרה דקה ולכאורה שברירי במבנה גופו, אם כי השבריריות הזו הייתה במראהו רק מכיוון שהיה אדם בעל אנרגיה אדירה ובלתי נלאית. למרות שהוא לא היה אתלטי בשום מובן, הוא ערך איזשהו פעילות גופנית באוויר הפתוח בכל יום כמעט לחובה דתית. פעם זה לבש צורה של טיולי אופניים, אם כי עד מהרה הוא ויתר על אלה לטובת הליכה. הרגלו היה לכסות לפחות ארבעה קילומטרים ביום, גשם או שמש, ולא היה חלק מהחלקים הפחות צפופים של ניו הייבן וסביבותיה שלא נסע בהן הרבה פעמים כשהלך לבדו ללא חיפזון, מתכופף מעט, שקוע במחשבה, נאלץ מראייה לקויה לשמור את מבטו נעוץ בדרכו כמה מטרים לפניו. את התרגיל השיטתי הזה הוא המשיך עד שבשנותיו האחרונות, פציעות שנגרמו כתוצאה מנפילה הגבילו אותו לביתו.

אישיותו, לפחות מבחינה חיצונית, הייתה קרה, מכובדת וחמורה. כמה מאלה שהכירו אותו הכי טוב אומרים שהוא היה במציאות חם לב אבל המאפיינים שעשו רושם על כל אחד היו הענווה שלו וההצנע שלו; באופן כללי הוא היה מושא של כבוד ולא של חיבה; לא היו לו אף אחת מהחולשות שהופכות גברים לחביבים. דתי עמוק כמו כל אחד מאבותיו הפוריטנים, הוא היה סובלני ביותר לאמונותיהם של אחרים. התפיסה שלו לגבי חובה אזרחית הייתה רומית, אבל הוא היה מוכן תמיד להתנגד אפילו למדינה בהגנה על מה שהוא ראה כזכויות החוקתיות והחוקיות של הפרט. הוא היה חסכני עד כדי כך שבהזדמנות אחת כשטייל כמושל עם הצוות שלו, במקום להשתתף בארוחת ערב מפנקת במכונית אוכל שסופקה במיוחד עבורם, הוא נסע במכונית ואכל כריך שהביא מהבית. עם החסכנות הזו הוא שילב נדיבות בולטת עוד יותר. חלק מחייו חי בימי כובעים גבוהים. כובעים כאלה, כשהם הזדקנו, נתרמו בדרך כלל למיסיונרים. אם לצטט ממי שכיהן במשך שנים רבות עם השופט בולדווין בוועדה של אגודה מיסיונרית, "הוא נהג להעביר את הכובע הגבוה הישן שלו בחנות תמורת חמש עשרה סנט, אבל הוא היה נותן 1,500 דולר לוועדה לשליחות". הוא היה בלתי נכנע במקום שבו היה מעורב עיקרון; אבל בענייני מדיניות גרידא הייתה לו היכולת המופלאה, ברגע שהצביעו עליו, להפוך את מדיניות הרוב לשלו למרות שהתנגד לה בתוקף.

שקט וצנוע בצורתו, הוא יכול היה להיות תוקפני כאשר ראה בכך צורך, כפי שעשה במחלוקת שלו עם רוזוולט כאשר האחרון העז ללעג את יכולתו כשופט. הוא דרש את אותה התחשבות מאחרים, ולא כשל בעמידה בפגישות, לא חשובות ככל שיהיו, ואף סירב לחכות לאורחי ארוחת הערב שעלולים לאחר. הן מטבעו והן הכשרתו הוא היה שמרן, אך לא ריאקציוני; מוחו היה פתוח ופעיל. אם תחינתו לסירוס והצלפות כשיטות ישימות בדרך כלל להענשת פושעים מתענגים על הארכאיות (Yale Law Journal, יוני 1899), הוא היה מסוגל גם להעיר הערה ארצית, כמו על הרעיונות החדשים באופן קיצוני שגלומים ב"הזכות הטבעית ל"מוות טבעי" (Journal of Social Science‏, 1889).

בינואר 1910 פרסם את "חוק האויר" (American Journal of International Law), ובנובמבר את "אחריות לתאונות בניווט אווירי" (Michigan Law Review‏, IX‏, 20). לפי הצעתו בית המחוקקים של קונטיקט (1911) העביר חוק המסדיר את השימוש במכונות מעופפות, החוק הראשון שנחקק בנושא זה. צרפת זמן קצר לאחר מכן עיצבה את החוק שלה לפי החוק של קונטיקט.

ב-1911 היו לו שני מאמרים על דיני ספינות אוויר בכתבי עת זרים (Revue de l'Institut de Droit Comparé ו-Zeitschrift für Völkerrecht und Bundesstaatsrecht). למרות עבודתו בתחומים רבים, העניין האמיתי שלו היה תמיד במשפט המודרני. הוא כונה עתיק יומין, אך מחקריו בתחום זה לא חרגו מעבר להיסטוריה הקולוניאלית, ובמיוחד להיסטוריה של קונטיקט. גברים מעטים מילאו תפקיד חשוב יותר בכל כך הרבה פעילויות הנוגעות לקהילה שלהם. כאשר הוצג לתואר כבוד בתחילת הטקס בייל ב-1916 הוא כונה, בין היתר, "האזרח הראשון של קונטיקט". שום ייעוד לא היה יכול להתאים לו יותר.

אחריתו

בולדווין מת ב-30 בינואר 1927 בניו הייבן.

חיים אישיים

הוא היה בנו של רוג'ר שרמן בולדווין, גיסו של דווייט פוסטר (1828–1884), דודו של אדוארד בולדווין ויטני, נכדו של סיימון בולדווין, ונינו של רוג'ר שרמן.

ב-19 באוקטובר 1865 הוא התחתן עם סוזן מירס וינצ'סטר, בתם של אדמונד וינצ'סטר והרייט מירס. לסיימון ולסוזן היו שלושה ילדים: פלורנס, רוג'ר והלן. בשנת 1873, סוזן אושפזה במוסד לבריאות הנפש לאחר שפיתחה הפרעה נפשית לאחר פטירת בתם פלורנס ב-1872. אחותה שרלוט סייעה בגידולם של שני הילדים הנותרים, רוג'ר והלן, ופיקחה על משק הבית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סיימון אבן בולדווין בוויקישיתוף

• סיימון אבן בולדווין, באתר Connecticut State Library
• סיימון אבן בולדווין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• כתבי סיימון אבן בולדווין בפרויקט גוטנברג (באנגלית)