סטיבן הופקינס

סטיבן הופקינס
Stephen Hopkins
	דיוקן של הופקינס, 1868
	דיוקן של הופקינס, 1868
לידה	7 במרץ 1707; פרובידנס, מושבת רוד איילנד ומטעי פרובידנס, האימפריה הבריטית
פטירה	13 ביולי 1785 (בגיל 78); פרובידנס, רוד איילנד, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית, ממלכת בריטניה הגדולה
מקום קבורה	North Burial Ground
השכלה	האוניברסיטה הלאומית של קורדובה
	1755–1757; (כשנתיים)
	→ ויליאם גריין ויליאם גריין ←
	1758–1762; (כ־4 שנים)
	→ ויליאם גריין סמואל וורד ←
	1763–1765; (כשנתיים)
	→ סמואל וורד סמואל וורד ←
	1767–1768
	→ סמואל וורד ג'וזיאס לינדון ←
	מאי 1751 – מאי 1755; (כ־4 שנים)
	→ ג'ושוע בבקוקן פרנסיס וילט ←
	אוגוסט 1755 – מאי 1756; (כ־275 ימים)
	→ פרנסיס וילט ג'ון גרדנר ←
	יוני 1770 – אוגוסט 1776; (כ־6 שנים)
	→ ג'יימס הלמי גון קוק ←
חתימה

סטיבן הופקינס (באנגלית: Stephen Hopkins‏; 7 במרץ 1707 – 13 ביולי 1785) היה אחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית, היה מושל המושבה של רוד איילנד ומטעי פרובידנס, שופט בבית המשפט העליון של רוד איילנד, וחתום על האגודה הקונטיננטלית ועל הכרזת העצמאות של ארצות הברית. הוא היה ממשפחת רוד איילנד הבולטת, נכדו של ויליאם הופקינס שהיה פוליטיקאי קולוניאלי בולט. סבא רבא שלו תומאס הופקינס היה מתיישב במטעי פרובידנס, הפליג מאנגליה בשנת 1635 יחד עם בן דודו בנדיקט ארנולד שהפך למושל הראשון של המושבה רוד איילנד במסגרת האמנה המלכותית של 1663.

בילדותו, הופקינס היה קורא רעבתני, והפך לתלמיד רציני של מדעים, מתמטיקה וספרות. הוא הפך למודד ואסטרונום והיה מעורב בלקיחת מדידות במהלך המעבר של נוגה על פני השמש ב-1769. הוא החל את שירותו הציבורי בגיל 23 כשופט בית משפט השלום בעיירה שזה עתה הוקמה, סקיטווטי, רוד איילנד. עד מהרה הוא הפך לשופט של בית המשפט לתביעות נפוצות, ובמקביל גם שימש לעיתים כיושב ראש בית הנבחרים ונשיא מועצת העיר סקיטווטי. בעודו פעיל בעניינים אזרחיים, הוא גם היה חלק מהבעלים של בית יציקה לברזל והיה סוחר מצליח שהוצג בציור הסאטירי של ג'ון גרינווד משנות ה-50 של המאה ה-18 קברניטי הים מתכרבלים בסורינאם. במאי 1747, הופקינס מונה כשופט בבית המשפט העליון של רוד איילנד, וכיהן בתפקיד עד מאי 1749. הוא הפך לשופט העליון השלישי של הגוף הזה במאי 1751, וכיהן עד מאי 1755. בשנת 1755, הוא נבחר לכהונתו הראשונה כמושל המושבה, והוא כיהן בתפקיד זה במשך 9 מתוך 15 השנים הבאות.

אחד הנושאים הפוליטיים השנויים במחלוקת של ימיו היה השימוש בכסף נייר לעומת מטבע קשה. יריבו הפוליטי המר סמואל וורד דגל במטבע קשה, ואילו הופקינס דגל בשימוש בכסף נייר. היריבות בין שני הגברים נעשתה כה סוערת עד שהופקינס תבע את וורד ב-40,000 פאונד, אך הוא הפסיד בתיק ונאלץ לשלם הוצאות. באמצע שנות ה-60, הוויכוח בין שני האנשים הפך להסחת דעת רצינית לממשלת המושבה, ומשהבינו זאת הם ניסו לפייס זה את זה - בתחילה ללא הצלחה. בסופו של דבר, שניהם הסכימו לא לרוץ לתפקיד ב-1768, וג'וסיאס לינדון נבחר למושל המושבה כמועמד לפשרה.

בשנת 1770 הופקינס הפך שוב לשופט בבית המשפט העליון ברוד איילנד ובמהלך כהונתו זו הפך לשחקן ראשי בטיפול המושבה בפרשת גאספי משנת 1772, כאשר קבוצה של אזרחי רוד איילנד הזועמים עלתה על ספינת הכנסה בריטית ושרפה אותה קו המים. ב-1774, הוא קיבל אחריות חשובה נוספת כאחד משני הנציגים של רוד איילנד לקונגרס הקונטיננטלי הראשון - יריבו לשעבר סמואל וורד היה הנציג השני. הופקינס הפך ידוע בשלוש עשרה המושבות עשר שנים קודם לכן, כאשר פרסם חוברת בשם "זכויות המושבות נבחנו" שהייתה ביקורתית כלפי הפרלמנט הבריטי ומדיניות המיסוי שלו.

הופקינס חתם על הכרזת העצמאות בקיץ 1776 עם החמרה בשיתוק בידיו. הוא חתם על כך בכך שהחזיק את ידו הימנית בשמאלו ואמר: "היד שלי רועדת, אבל הלב שלי לא." הוא כיהן בקונגרס הקונטיננטלי עד ספטמבר 1776, כאשר מצב הבריאותי הלקוי אילץ אותו להתפטר. הוא היה תומך חזק של הקולג' של המושבה האנגלית של רוד איילנד ומטעי פרובידנס (לימים נקראה אוניברסיטת בראון) והפך לקנצלר הראשון של המוסד. הוא מת בפרובידנס בשנת 1785 בגיל 78 ונקבר בשטח הקבורה הצפוני שם. הופקינס כונה המדינאי הגדול ביותר של רוד איילנד. בשנת 1774 היו בבעלות הופקינס שישה או שבעה אנשים משועבדים, מה שהפך אותו לחמשת האחוזים המובילים של בעלי העבדים בפרובידנס באותה תקופה.

מוצאו וראשית חייו

הופקינס נולד בפרובידנס במושבת רוד איילנד ומטעי פרובידנס, השני מבין תשעה ילדיהם של ויליאם ורות (וילקינסון) הופקינס. סבו ויליאם הופקינס היה בולט מאוד בענייני הקולוניאליזם, לאחר ששימש במשך יותר מ-40 שנה כסגן מפרובידנס, עוזר, יו"ר בית הנבחרים ומייג'ור. סבתו אביגיל וויפל הופקינס הייתה בתו של המתנחל מפרובידנס ג'ון וייפל, ואחותו של הסוחר מפרובידנס העשיר ג'וזף וייפל, ודודתו של סגן המושל ג'וזף וייפל ג'וניור. סבא רבא שלו היה תומאס הופקינס, אחד המתיישבים הראשונים של מטעי פרובידנס. תומאס הופקינס התייתם וגדל על ידי דודו ויליאם ארנולד, והוא הפליג לניו אינגלנד ב-1635 עם קרובי משפחתו של ארנולד, כולל בן דודו בנדיקט ארנולד שהפך למושל הראשון של המושבה במסגרת האמנה המלכותית של 1663.

את החלק המוקדם של חייו של הופקינס הוא בילה בחלק הצפוני המיוער של פרובידנס הידוע בשם צ'ופמיסט היל, אזור שהפך לסקיטווטי, רוד איילנד. לא היו אז בתי ספר באזור זה, אך לספרים השייכים למשפחה נוסף אוסף קטן במחזור וסיפק לו חומר קריאה שאותו צרך ברעבתנות. ההיסטוריון אירווינג ריצ'מן מתייחס להופקינס כאל "תלמיד קרוב וחמור, הממלא את כל השעות הפנויות של חייו בקריאה." ג'ון סנדרסון כותב, "הוא התחבר בצעירותו המוקדמת לחקר ספרים וגברים". הופקינס רכש מיומנויות מדידות מסבו סמואל וילקינסון. הוא השתמש בכישורי המדידה שלו כדי לשנות את הרחובות וליצור מפה של סקיטווטי, ומאוחר יותר הוא עשה את אותו הדבר עבור פרובידנס. אביו נתן לו 70 אקר (28 דונם) אדמה כשהיה בן 19 בגלל אחריותו כנער, וסבו הופקינס נתן לו 90 אקר נוספים (36 דונם).

הופקינס התעניין באסטרונומיה ובמאמצים מדעיים אחרים, והוא היה מעורב בתצפית על מעבר נוגה על פני השמש ב-3 ביוני 1769. גוז'ף בראון השיג סט שלם של המכשירים הדרושים, כולל טלסקופ מחזיר אור, מיקרומטר וסקסטנט, ומצפה כוכבים הוקם על גבעה בפרובידנס (לימים נקראה "רחוב המעבר" לכבוד המאורע). בראון נעזר בקבוצה שכללה את הופקינס, בנג'מין ווסט ואחרים שהתעניינו גם הם במדע. התצפית אפשרה להם לקבוע במדויק מאוד את קו הרוחב של ההשגחה (לשנייה הקרובה ביותר של הקשת), שלאחריו נקבע קו האורך על ידי השוואת תצפיות על ירחי צדק עם תצפיות דומות שנעשו בקיימברידג', אנגליה. הוא נבחר לחברה הפילוסופית האמריקאית המתחדשת ב-1768.

עיסוקים פוליטיים ומסחריים

הופקינס החל את שירותו הציבורי בשנת 1730 בגיל 23 כאשר הפך לשופט שלום בעיירה שזה עתה נוצרה סקיטווטי, תפקיד בו כיהן עד 1735. הוא גם הפך לפקיד של העיירה ב-1731, בה החזיק במשך 11 שנים עד שעבר לפרובידנס ב-1742. לאחר כהונתו כשופט בית משפט השלום, הוא הפך לשופט של בית המשפט לתביעות נפוצות וישיבות כלליות מ-1736 עד 1746, וכיהן כפקיד בית המשפט בחמש השנים שאחרי. תפקידים אחרים שמילא במהלך תקופה זו כללו נשיא מועצת העיר, וסגן ויושב ראש בית הנבחרים. בשנת 1744, הוא נבחר כסגן מההשגחה, בתפקיד החזיק במשך שבע שנים והיה יושב ראש בית הנבחרים במהלך שנתיים מאותן שנים.

בשנת 1742, הופקינס מכר את החווה שלו בסציאטה ועבר לחלק המיושב של פרובידנס. כאן הוא הקדיש אנרגיה רבה לאינטרסים מסחריים שעזרו לפרובידנס לצמוח. הוא הפך לסוחר שבנה, החזיק והרכיב ספינות, והוא היה חלק מהבעלים של כלי השיט הפריבטיר רפריסל ב-1745, בשותפות עם ג'ון מווני, שריף פרובידנס ובנו של קולונל פיטר מווני. באמצע שנות ה-50, צייר הפורטרטים של בוסטון ג'ון גרינווד הוזמן על ידי קבוצה של קברניטי ים וסוחרים, כולל הופקינס, ליצור ציור סאטירי. הגברים נעצרו בנמל מסחר מרכזי בסורינאם בחוף הצפוני של דרום אמריקה, בו התגורר גרינווד באותה עת. גרינווד רקח סצנת טברנה בת 22 דמויות, והראה את עצמו בין הסוחרים האמידים, שרבים מהם הוצגו בקריקטורה כשיכורים.

אחד ממפעליו של הופקינס מאוחר יותר בחייו היה כיצרן, והוא הפך לשותף עם האחים מוזס, ניקולס, ג'וזף וג'ון בהקמת תנור התקווה. מפעל זה עסק בעבודות ברזל שייצרו ברזל חזיר ותותחים לשימוש במהלך מלחמת העצמאות. בנו של הופקינס, רופוס ניהל את העסק במשך ארבעה עשורים.

מושלות

ב-1755, הופקינס נבחר לכהונתו הראשונה כמושל, והביס את קודמו ויליאם גרין בהפרש קטן. השנה הייתה מלאה ברובה בחקיקה ובעבודה הקשורה למלחמה הממתינה עם צרפת. תבוסתו של בראדוק וכיבוש קראון פוינט הובילו את המושבה לשלוח כוחות לאולבני. בסוף השנה הקודמת, הופקינס והתובע הכללי שלו דניאל אפדייק היו צירים מרוד איילנד לקונגרס אולבני, שהתכנס כדי לדון בהגנה המשותפת של המושבות הקולקטיביות ולקיים ועידה עם חמשת השבטים האינדיאנים כדי להבטיח את עזרתם בסיכול פלישה צרפתית. הוא ואחרים שקלו את התוכנית המוקדמת של בנג'מין פרנקלין לאיחוד המושבות, אך עקרונות התוכנית נדחו הן במושבות והן בבריטניה הגדולה. עם התפתחה המלחמה עם צרפת בפברואר 1756, הורתה העצרת הכללית לגייס 500 אנשי רוד איילנד למשלחת לאגם ג'ורג' בניו יורק.

לאחר שנתיים בתפקיד, הופקינס הובס על ידי ויליאם גרין בבחירות על משרת המושל, אך גרין מת בתפקיד בפברואר 1758, והופקינס שוב הפך למושל. הנושא הפוליטי המפלג ביותר של התקופה היה השימוש בכסף קשה, לעומת השימוש בכסף נייר, והופקינס צידד בנייר. סוגיה נוספת הייתה אינטרסים של ניופורט מול אינטרסים של פרובידנס. במשך מספר שנים, הופקינס היה ביריבות מרה עם סמואל וורד מווסטרלי, תומך חזק במטבעות קשים וגם אלוף ניופורט. הופקינס תבע את וורד על לשון הרע, והעמיד את הנזק על 40,000 ליש"ט. התיק הועבר למסצ'וסטס למשפט הוגן; פסק הדין יצא נגד הופקינס כברירת מחדל בשנת 1759, והוא שילם את ההוצאות.

במשך עשר שנים התחרו שני האנשים הלוך ושוב על משרת מושל המושבה, כל אחד בראש מפלגה חזקה. וורד הוביל את העושר והשמרנות של ניופורט, נראגנסט ומחוז קנט, בעוד הופקינס ייצג את החוזק הגובר של מחוזות פרובידנס ובריסטול. שני הגברים הושוו ל. גלדיאטורים בזירה, צמאים זה לחייו של זה. הופקינס הפסיד בסופו של דבר לוורד, שנבחר לבסוף למושל ב-1762.

בשנת 1763, הופקינס זכה בחזרה בתפקיד המושל, וסימני השלמה בין שני האנשים הופיעו בשנה שלאחר מכן כאשר וורד כתב להופקינס והציע ששניהם יתפטרו מ"יומרותיהם למושב הראשי של הממשלה". באותו יום, ללא ידיעת מכתב זה, כתב הופקינס לוורד והזמין אותו לקבל את תפקיד סגן המושל, שזה עתה התפנה במותו של ג'ון גרדנר. איש לא קיבל את הצעתו של השני, אך הוכן השלב לשיתוף פעולה עתידי.

בתחילת 1765 התקבל חוק הבולים בשני בתי הפרלמנט באנגליה. חוק זה היה תוכנית למיסוי המושבות, שהורה שכל המסמכים המסחריים והמשפטיים יהיו כתובים על נייר חתום שנמכר במחירים קבועים על ידי פקידי ממשל, וכן הורה להחיל את החובה על עיתונים. הפרלמנט קיבל על עצמו את הזכות להטיל מס על המושבות ולהטיל מכסים נוספים על סוכר, קפה וחפצים אחרים, ודרש שעץ וברזל מהמושבות יישלחו לאנגליה בלבד.

הידיעה על החוק עוררה את זעמם של האמריקאים, וסמואל אדמס ממסצ'וסטס הזמין את כל המושבות לקונגרס של צירים להיפגש בניו יורק כדי לדון בהקלה מהמיסים הלא צודקים. העצרת הכללית של רוד איילנד קיבלה החלטות באוגוסט 1765 בעקבות הובלתו של פטריק הנרי מווירג'יניה. מפיץ הבולים שמונה ברוד איילנד היה התובע הכללי אוגוסטוס ג'ונסון, שסירב לבצע את ההחלטה "בניגוד לרצונו של אדוננו הריבון העם". האספה הכללית של רוד איילנד התכנסה שוב במזרח גריניץ' בספטמבר 1765, בחרה צירים לקונגרס בניו יורק ומינתה ועדה שתשקול את חוק הבולים. הוועדה דיווחה על שש החלטות שהצביעו על ביטול כל אמונים לכתר הבריטי אלא אם כן הוסרו התלונות. חוק הבולים בוטל בשנת 1766, כאשר חדשות הגיעו לאמריקה במאי לשמחת הציבור.

בשנת 1764 התקבל חוק המשלב את המכללה ברוד איילנד. וורד והופקינס תמכו שניהם מאוד במוסד להשכלה גבוהה בתוך המושבה, ושניהם הפכו לנאמנים של מכללת רוד איילנד. הופקינס הפך גם לאחד התומכים הנדיבים ביותר של בית הספר ולמנהל הראשון של בית הספר, שבתפקידו החזיק עד מותו ב-1785.

החוברת של הופקינס הופצה בהרחבה בשלוש עשרה המושבות.

הבחירות של רוד איילנד ב-1767 היו צמודות כמו תמיד, אבל הופקינס ניצח את וורד בהפרש הרחב ביותר מכל הבחירות הקודמות שלהם. ב-1768, הופקינס הציע לוורד ששני הגברים יוותרו על תביעותיהם על הבחירות ויסכימו למועמד לפשרה. וורד קיבל את ההצעה, ג'וזיאס לינדון נבחר כמושל, וורד והופקינס נפגשו והתאחדו בידידות לבבית למשך שארית חייהם.

זכויות המושבות נבחנו

ערך מורחב – זכויות המושבות נבחנו

בנובמבר 1764 פרסמה העצרת הכללית של רוד איילנד את החוברת של הופקינס "זכויות המושבות נבחנו". חוברת זו כוונה בעיקר לחוק הבולים ועזרה לבנות את המוניטין של הופקינס כמנהיג מהפכני, עם תפוצתו הרחבה וביקורת על המיסוי והפרלמנט. הטקסט מתחיל, "חירות היא הברכה הגדולה ביותר ממנה נהנים בני אדם, והעבדות הקללה הכבדה ביותר שטבע האדם מסוגל לה;" הוא ממשיך ומציג סקירה ברורה והגיונית של יחסי המושבות האמריקאיות עם אנגליה. העיתון זכה לתפוצה נרחבת והתקבל בהסכמה חמה בכל המושבות. ההיסטוריון תומאס ביקנל כינה אותו "המסמך המדהים ביותר שפורסם בתקופה שקדמה למלחמת המהפכה". מושל מסצ'וסטס, תומאס האצ'ינסון, כתב על העיתון, "הוא עוצב בסגנון גבוה יותר מכל מה שנשלח על ידי מושבות אחרות". הוא הודפס בהרחבה, והופקינס זכה להכרה כאחד ממנהיגי דעת הקהל במושבות.

השופט העליון

במאי 1747, הופקינס מונה לראשונה כשופט של בית המשפט העליון של רוד איילנד. בשנת 1751, הוא מונה לשופט הראשי השלישי של בית משפט זה, בו החזיק עד 1755 כאשר הפך למושל. הופקינס מונה פעם נוספת לשופט הראשי של בית המשפט ב-1770 לאחר בסך הכל תשע שנים כמושל; הוא שירת עד אוקטובר 1775 ובמקביל שימש כציר בקונגרס הקונטיננטלי.

אחד האירועים החשובים שבהם התמודד הופקינס במהלך כהונתו האחרונה כשופט ראשי היה פרשת גאספי. במרץ 1772 שלח סגן המושל דריוס סשנס בפרובידנס מכתב דאגה למושל ג'וזף וונטון בניופורט, לאחר שהתייעץ עם השופט העליון הופקינס. סשנס הביע תרעומת מכך שהסקונר הבריטית "גאספי" שייטה במפרץ נארגנסט, שיבשה את התנועה על ידי עצירה וחיפוש בספינות מסחריות. סשנס כתב:

התייעצתי עם השופט העליון בעניין, אשר סבור כי לאף מפקד של כלי שיט אין כל זכות להשתמש בסמכות כלשהי בגוף המושבה מבלי לפנות קודם לכן למושל ולהראות את צוו על כך וגם להישבע לממש את תפקידו כראוי - וזה הוא מודיע לי שהיה המנהג המקובל במושבה זו.

סשנס המשיך וביקש מהמושל לנקוט באמצעים כדי להביא את מפקד הספינה לחקירה. שרשרת של התכתבויות מאיימות התפתחה בין המושל ומפקדה של גאספי לוטננט ויליאם דודינגסטון, לבין אדמירל הממונה על דודינגסטון ג'ון מונטגו. בלילה שבין 9 ל-10 ביוני, קבוצה של מתיישבים נלהבים תקפה את כלי השיט ושרפה אותו עד קו המים. באופן רשמי, סשנס זעם על התקרית והציע את סיועה של המושבה בהבאת העבריינים לדין. כדי לשפר את הגמול מצד השלטונות הבריטיים, פקידי רוד איילנד נקטו בצעדים גלויים כדי למצוא את האשמים ששרפו את הספינה. אולם מאחורי הקלעים, סשנס והופקינס עשו כל שביכולתם כדי לסכל כל ניסיונות לזהות את התוקפים.

ועדה מלכותית מונתה על ידי הבריטים לחקור את האירוע, והם דרשו לשלוח כל אדם שהוגש נגדו כתב אישום לאנגליה למשפט. האיום החריף הזה על החירות המקומית הניע את המתיישבים להקים את ועדות ההתכתבות. מושל מסצ'וסטס הלויאליסט האצ'ינסון החמיר עוד יותר את רגישותם של המתיישבים בכך שקרא בבריטניה לבטל את האמנה המלכותית של רוד איילנד.

הישיבות נערכו עם השופט העליון הופקינס, עורך הדין ג'ון קול ומוזס בראון, וארבעת הגברים ניסחו מכתב למדינאי ממסצ'וסטס, סמואל אדמס. אדמס השיב בכך שדרש ממתיישבי רוד איילנד ללהמשיך להתריס כנגד השלטון, או לפחות לבלום את העניינים על ידי ערעור על הקמת הוועדה המלכותית. המושל וונטון הועמד בראש ועדה זו אך נענה לניסיונותיהם של סשנס והופקינס לסכל את מטרות הוועדה. סשנס, הופקינס ואחרים תיאמו את מאמציהם לאבד ראיות, לאיים על עדים פוטנציאליים ולהכפיש את אלה שהעידו. הרוב המכריע של אזרחי רוד איילנד תמכו בתוקפים ושתקו לגבי זהותם. שנה לאחר התקרית הופסקה הוועדה המלכותית ללא כתב אישום אחד.

הקונגרס הקונטיננטלי

ב-1774 התכנס הקונגרס הקונטיננטלי הראשון, וגם וורד וגם הופקינס נבחרו כנציגים מרוד איילנד. הופקינס, בגיל 68, היה בכיר מכל נציג שם, ורק הוא ובנג'מין פרנקלין השתתפו בקונגרס אלבני 20 שנה קודם לכן. במהלך השנים הקודמות, הופקינס פיתח שיתוק בידיו, וזה השפיע מאוד על יכולתו לכתוב. בישיבה של הקונגרס הזה, כתב הנרי ארניט בראון, "שם יושב המבוגר מכולם. צורתו כפופה, התלתלים הדקים שלו, מצחו קפוץ מגיל ושירות מכובד, וידיו רועדות ברעד כשהוא מקפל פנימה את הברכיים שלו. זה סטיבן הופקינס."

הקונגרס נקרא למחות על פעולותיה של בריטניה הגדולה ולהבטיח את הזכויות והפריבילגיות של שלוש עשרה המושבות. גם הופקינס וגם וורד כבר חזו שעצמאות תבוא רק עם מלחמה. הופקינס אמר למקורביו בקונגרס, "אבק שרפה וקליעים יכריעו בשאלה זו. האקדח והכידון לבדם יסיימו את התחרות בה אנו מעורבים, ולכל אחד מכם שלא יכול להביא את דעתו לאופן זה של התאמת המריבה, מוטב לו לפרוש בזמן".

הופקינס נבחר שוב כציר לקונגרס הקונטיננטלי השני שהתכנס ב-10 במאי 1775, בעקבות התקפות אפריל על קונקורד ולקסינגטון. קונגרס זה התכנס כדי לנהל את המאמץ המלחמתי, ולבסוף הכריז על עצמאות מבריטניה הגדולה. ביולי 1775, הם אימצו מערכת דואר לאומית שהגה ויליאם גודארד, כאשר בנג'מין פרנקלין מונה למנהל הדואר הכללי הראשון. זה היה רעיון שכבר יושם ברוד איילנד חודש קודם לכן. בדצמבר 1775, הופקינס היה בוועדה שדיווחה על תוכנית לצירוף המושבות בחימוש ימי. הידע שלו על עסקי הספנות עשה אותו שימושי במיוחד כחבר בוועדה הימית שהוקמה על ידי הקונגרס כדי לרכוש, להרכיב, לאיש ולהפעיל את הספינות הראשונות של הצי הקונטיננטלי החדש. הופקינס היה גורם מרכזי בניסוח החקיקה הימית ובניסוח הכללים והתקנות הדרושים לניהול הארגון הצעיר במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית. שייטת הצי האמריקאית הראשונה הושקה ב-18 בפברואר 1776. הופקינס השתמש בהשפעתו כדי להבטיח את תפקיד המפקד הראשי של הצי החדש עבור אחיו אסק הופקינס, מינוי שהתברר כשגוי.

מושבת רוד איילנד ומטעי פרובידנס הכריזה על עצמאותה המוחלטת מבריטניה בהצבעה כמעט פה אחד ב-4 במאי 1776; הקונגרס הקונטיננטלי אימץ את הכרזת העצמאות של ארצות הברית חודשיים לאחר מכן ב-2 ביולי. הופקינס נאלץ לתמוך בידו הימנית המשותקת בידו השמאלית בזמן שחתם על המסמך, והעיר, "היד שלי רועדת, אבל הלב שלי לא." התכנסות האבות המייסדים תוארה בהצהרת העצמאות של ג'ון טראמבל, שבה הופקינס ניצב עומד מאחור כשהוא חובש כובע.

ג'ון אדמס העריך את תרומתו של הופקינס במהלך ישיבות הקונגרס:

המושל הופקינס של רוד איילנד, מעל גיל שבעים, החזיק את כולנו בחיים. הניסיון בעסקים והשיפוט שלו היו מאוד שימושיים. אבל כשעסקי הערב הסתיימו, הוא החזיק אותנו בשיחה עד השעה אחת עשרה ולפעמים שתים עשרה. המנהג שלו היה לא לשתות כלום כל היום וגם לא עד שמונה בערב, ואז המשקה שלו היה רום ומים. זה העניק לו שנינות, הומור, אנקדוטות, מדע ולמידה. הוא קרא את ההיסטוריה היוונית, הרומית והבריטית: והכיר את השירה האנגלית במיוחד את פופ, טומפסון ומילטון. ומה שנבע מנשמתו הפך את כל הקריאה שלו לשלנו, ונראה היה שהיא מעלה לכולנו זיכרונות בכל מה שקראנו אי פעם. לא יכולתי לאכול ולא לשתות באותם ימים. שאר הג'נטלמנים היו מאוד מתונים. הופקינס אף פעם לא שתה בכמות מוגזמת, אבל כל מה שהוא שתה הומר מיד לא רק לשנינות, חוש, ידע והומור טוב, אלא נתן לכולנו השראה עם תכונות דומות.

הופקינס ועבדות

סטיבן הופקינס היה בעל עבדים, כמו רוב החותמים על הכרזת העצמאות, והוא הזכיר חמישה עבדים בצוואתו משנת 1760 שכללו גבר, אישה ושלושה בנים. הם הורשו לבני משפחתו הקרובים עם הנחיות לטיפול בהם; זה היה מאוד חריג עבור כל בעל עבדים. האישה נקראה פיבו והייתה אמורה ללכת לאשתו אן ולהתייחס אליה "כדי שהשעבוד לא יהיה לה נטל"; האיש נקרא סנט ג'אגו והיה אמור ללכת לבנו הבכור רופוס ולהתייחס אליו "כדי שחייו יהיו קלים ונוחים". הצוואה מעולם לא קוימה כי הופקינס חי עוד 25 שנה, והנסיבות שינו את הוראותיה.

ב-28 באוקטובר 1772, הופקינס שחרר את סנט ג'אגו וכתב את הדברים הבאים במסמך ה-manumission:

אבל, בעיקר, ובעיקר למצוא כי טובו הרחמן והמיטיב של האל הכול יכול; על ידי הבשורה המבורכת של ישוע המשיח אדוננו: האם על ידי הרוח המבורכת לימד את כל מי שמציית ביושר לתכתיביה האלוהיים, לשמור על כל אחד מיצוריו הרציונליים בשעבוד, המסוגלים לטפל ולפרנס את עצמם מדינת חירות: אינה עולה בקנה אחד עם רצונו הקדוש והישר.

הופקינס חש שהשעבוד של "יצורים רציונליים" עצמאיים נוגד את רצון האל; הוא גם חשב שחופש ללא תנאי עבור חלק מהעבדים יהיה חסר אחריות מצדו. לשם כך, הוא סירב לשחרר את שפחתו פיבו, למרות שזה עלה לו בחברותו בפגישת הקווייקר. הרציונל שלו היה ש"היו לה ילדים שנזקקו לטיפול מיידי של אמא". נראה כי עבדיו הנותרים של הופקינס לא שוחררו אלא לאחר מותו, אך לפחות שניים מהם (פרימוס ובונר הבן) חיו באופן עצמאי למחצה מספר שנים לפני מותו.

הופקינס הציג הצעת חוק ב-1774 באספת רוד איילנד שאסרה על ייבוא עבדים למושבה. זה הפך לאחד מחוקי הסחר הראשונים נגד עבדים בארצות הברית. התרחשו כמה לחצים במושבה שהובילו להגבלות גדולות יותר על סחר העבדים, הגדול שבהם היה הלחץ שהפעילו הקווייקרים, שהיו אחוז גדול מאוכלוסיית רוד איילנד.

מוות ומורשת

בספטמבר 1776, בריאות לקויה אילצה את הופקינס להתפטר מהקונגרס הקונטיננטלי ולחזור לביתו ברוד איילנד, למרות שהוא נשאר חבר פעיל באספה הכללית של רוד איילנד מ-1777 עד 1779. הוא מת בביתו בפרובידנס ב-13 ביולי 1785, בגיל 78, והוא קבור בבית הקברות הצפונית שם.

הופקינס עזר לייסד את חברת ספריית פרובידנס בשנת 1753, והוא היה חבר באגודה הפילוסופית של ניופורט. העיירה הופקינטון, רוד איילנד נקראה על שמו. ה-SS "סטיבן הופקינס" היא אוניית ליברטי שנקראה לכבודו, והיא הייתה הספינה האמריקאית הראשונה שהטביעה אוניית שטח גרמנית במלחמת העולם השנייה.

הופקינס היה גורם מרכזי בהקמת המכללה במושבת רוד איילנד ומטעי פרובידנס (כיום אוניברסיטת בראון) כנאמן מייסד. הוא כיהן כמנהל הראשון של אוניברסיטת בראון מ-1764 עד 1785.

ביומנו כתב הכומר עזרא סטיילס על הופקינס, "הכרתי היטב את המושל הופקינס. הוא היה אדם בעל גאונות חודרנית, מלא עדינות, ערמומיות עמוקה, מסקרן ויוזם." סטיילס הוסיף כי הופקינס היה "איש בעל חוזק והחלטה אצילית" ו"פטריוט מפואר!" הופקינס זכה לשבחים חזקים מהיסטוריונים רבים, כולל סנדרסון, ארנולד וביקנל, אך ריצ'מן פשוט כינה אותו "המדינאי הגדול ביותר של רוד איילנד".

משפחתו

הופקינס התחתן עם שרה סקוט ב-1726, בתם של סילבנוס סקוט וג'ואנה ג'נקס וצאצאית של מתיישבי מטעי פרובידנס ריצ'רד סקוט וקתרין מרברי; מרברי הייתה אחותה הצעירה של אן האצ'ינסון. ריצ'רד סקוט היה הקווייקר הראשון בפרובידנס.

להופקינס היו שבעה ילדים, חמישה מהם חיו עד בגרות. אשתו נפטרה ב-9 בספטמבר 1753, בגיל 46, והופקינס נישא לאן סמית', בתו של בנג'מין סמית'. לא היו להם ילדים משותפים. אחיו הצעיר של הופקינס, אסק הופקינס, הפך למפקד הראשי הראשון של הצי הקונטיננטלי, ואחיו ויליאם הפך לסוחר מהולל. בן דודו של הופקינס הייתה מטיפת הקווייקרים ג'מימה וילקינסון, איתה היה בקשר.

לקריאה נוספת

Arnold, Samuel Greene (1894). History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 2. Providence: Preston and Rounds. ISBN 9781429022767.
Austin, John Osborne (1887). Genealogical Dictionary of Rhode Island. Albany, New York: J. Munsell's Sons. ISBN 978-0-8063-0006-1.
Bamberg, Cherry Fletcher; Hopkins, Donald R. (בינואר 2012). "The Slaves of Gov. Stephen Hopkins". New England Historical and Genealogical Register. 33: 11–27. ISBN 978-0-7884-0293-7. {{cite journal}}: (עזרה)
Bicknell, Thomas Williams (1920). The History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 3. New York: The American Historical Society. OCLC 1953313.
Browning, Charles Henry (1883). Americans of Royal Descent. Philadelphia: Porter & Coates.
Moriarity, G. Andrews (באפריל 1944). "Additions and Corrections to Austin's Genealogical Dictionary of Rhode Island". The American Genealogist. 20: 224–25. {{cite journal}}: (עזרה)
Richman, Irving Berdine (1905). Rhode Island: A Study in Separatism. Boston and New York: Houghton Mifflin Company. p. 191. Stephen Hopkins.
Sanderson, John; Conrad, Robert Taylor (1846). Biography of the Signers to the Declaration of Independence. Philadelphia: Thomas, Cowperthwait & Company. Stephen Hopkins.
Smith, Joseph Jencks (1900). Civil and Military List of Rhode Island, 1647–1800. Providence, RI: Preston and Rounds, Co. hopkins.
Staples, William R. (1845). The Documentary History of the Destruction of the Gaspee. Providence: Knowles, Vose, and Anthony. Hopkins.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סטיבן הופקינס בוויקישיתוף

סטיבן הופקינס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)