לדלג לתוכן

סטד בונט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סטד בונט
Stede Bonnet
לידה 29 ביולי 1688
ברבדוס
הוצאה להורג 10 בדצמבר 1718 (בגיל 30)
צ'ארלסטון, ארצות הברית
מדינה ברבדוס
תקופת הפעילות ? – 10 בדצמבר 1718
בת זוג Mary Allumbey
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סטד בונט (באנגלית: Stede Bonnet; ‏1688[1] – 10 בדצמבר 1718)[2] היה שודד ים בראשית המאה השמונה עשרה, המכונה לעיתים "השודד הג'נטלמן"[3] מכיוון שהיה בעל אדמות עשיר למדי לפני שפנה לחיי הפשע. בונט נולד למשפחה אנגלית עשירה באי ברבדוס, וירש את האחוזה המשפחתית לאחר מות אביו בשנת 1694. בשנת 1709 התחתן עם מרי אלמבי, ועסק בשירות המיליציה. בגלל בעיות בזוגיות, ולמרות חוסר ניסיון השייט, בונט החליט שעליו לפנות לפיראטיות בקיץ 1717. הוא קנה ספינת מפרש, בשם ״נקמה״, ונסע עם צוותו לאורך חוף הים המזרחי של מה שהפכה לארצות הברית, לכד כלי שיט אחרים ושרף אוניות ברבדיות אחרות.

בהמשך מסעו עבור בנסאו, איי בהאמה, אל מקלט פיראטים המכונה "רפובליקת הפיראטים", אבל הוא נפצע קשה, במהלך היתקלות עם ספינת מלחמה ספרדית. לאחר שהגיע לנסאו, בונט פגש את אדוארד טיץ, שודד הים הידוע לשמצה. בונט לא יכול היה להוביל את צוותו, וויתר זמנית על הפיקוד בספינה שלו. בדצמבר 1717, בזז בונט אוניות סוחר לאורך החוף המזרחי. לאחר שלא הצליחה ללכוד ספינה גדולה נוספת צוותו נטש אותו והצטרף לשחור הזקן על סיפונה של ״נקמת המלכה אן״ . בונט נשאר בספינה של שחור הזקן כאורח, ולא פיקד על צוות נוסף עד קיץ 1718, אז קבל חנינה מהמושל של צפון קרוליינה צ'ארלס עדן וקיבל אישור לצאת להילחם נגד הספנות הספרדית. בונט התפתה לחדש את הפיראטיות שלו, אך לא רצה לאבד את חנינתו, ולכן הוא אימץ את הכינוי "קפטן תומאס" ושינה את שם ספינתו ל״רויאל ג'יימס״. הוא שב לפיראטיות ביולי 1718.

באוגוסט 1718, בונט עגן עם ״רויאל ג'יימס״ בשפך של נהר הפייף כדי לטפל ולתקן את הספינה. בסוף אוגוסט וספטמבר הוביל אלוף-משנה ויליאם רט, באישורו של מושל דרום קרוליינה רוברט ג'ונסון, משלחת ימית נגד שודדי הים על הנהר. אנשיו של רט ובונט נלחמו זה בזה במשך שעות, והפיראטים בסופו של דבר נכנעו. רט עצר את הפיראטים והביא אותם לצ'ארלסטאון בתחילת אוקטובר. בונט נמלט ב־24 באוקטובר, אך נתפס מחדש באי סאליבן . ב -10 בנובמבר הועמד בונט למשפט והואשם בשני מעשי פיראטיות. השופט ניקולס טרוט גזר את מותו של בונט. בונט כתב למושל ג'ונסון לבקש חנינה, אך ג'ונסון אישר את החלטת השופט, ובונט נתלה בצ'ארלסטאון ב־10 בדצמבר 1718.

החיים לפני הפירטיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בונט נולד ב-1688, והוטבל בפאריש צ'רץ ב-29 ביולי 1688.[4] להוריו, אדוארד ושרה בונט, הייתה אחוזה של מעל 1.6 ק"מ מרובע דרומית-מזרחית לברידג,[5] אשר עברה בירושה לבונט עם מות אביו בשנת 1694. לא ידוע היכן קיבל בונט את השכלתו, אך רבים שהכירו אותו, תיארו אותו כמשכיל, והשופט ניקולס טרוט רמז לחינוך הליברלי של בונה כשגזר עליו גזר דין.[6][7] בונט התחתן עם מרי אלמבי בברידג'טאון ב־21 בנובמבר 1709.[8] נולדו להם שלושה בנים - אלמבי, אדוארד וסטד - ובת, מרי. אלמבי נפטר לפני 1715, בעוד שאר הילדים שרדו לראות את אביהם נוטש אותם למען הפיראטיות.[9] נכדתו של אדוארד, אן תומאסין קלארק, הייתה אשתו של הגנרל רוברט היינס, במשך 36 שנה יו"ר האספה של ברבדוס.[10]

פרטים על שירותו הצבאי של בונט אינם ברורים, אך הוא היה בדרגת רב-סרן במיליציה של ברבדוס.[11] הדרגה הייתה ככל הנראה בגלל עושרו ואדמותיו, שכן הרתעת מרידות של העבדים הייתה תפקיד חשוב של המיליציה. שירות המיליציה של בונט הצטרף במקביל למלחמת הירושה הספרדית, אך אין שום תיעוד שהוא לקח חלק בלחימה.[12]

קריירה מוקדמת כפיראט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1717 החליט סטד בונט להפוך לפיראט, אף על פי שלא היה לו שום ידע על חיי הספינה. הוא הזמין במספנה מקומית ספינה בגודל שישה טון, המצוידת בעשרה תותחים[13] ״הנקמה״ . פעולה זאת הייתה יוצא דופן, כי רוב הפיראטים תפסו את ספינותיהם על ידי מרד או על ידי כיבוש ספינות. בונט גייס צוות של יותר משבעים גברים. הוא סמך על אנשיו ועל קציניו ועל ידיעתם בשייט, וכתוצאה מכך לא זכה להערכה רבה על ידי צוותו.[1] בשינוי נוסף מהמסורת הפיראטית, בונט שילם לאנשי הצוות שלו שכר, ולא חלקי שלל כמו שעשו רוב הפיראטים.[14]

ההפלגה הראשונה של בונט הובילה אותו לחוף המושבה וירג'יניה, בסמוך לכניסה למפרץ צ'סאפיק, שם כבש ובזז ארבעה כלי שיט, ושרף את האונייה ״טורבה״.[15] לאחר מכן הפליג צפונה לעיר ניו יורק, תפס שתי אוניות נוספות, אסף אספקה ימית ושחרר שבויים באי גרדינרס. באוגוסט 1717, בונט חזר לקרולינה שם תקף שתי אוניות נוספות.[16][17] הוא השתמש בחלקי הספינות לתיקון האוניה שלו, ושרף את שרידיהן. בחודש ספטמבר 1717, בונה בדרך לנסאו, איי בהאמה הוא נתקל, נלחם ונמלט מאוניית מלחמה ספרדית. ספינתו ניזוקה קשה, והוא עצמו נפצע, וחצי מצוות של הספינה נהרג או נפצע בקרב. בונט עגן בנסאו והחליף את נפגעיו והחזיר את ״הנקמה״ לפעולה והגדיל את חימושה לשנים עשר תותחים.[18]

שיתוף פעולה עם שחור הזקן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן ששהה בנסאו, בונט פגש לראשונה את קפטן בנג'מין הורינגולד ואת אדוארד טץ' הידוע יותר בשם ״שחור הזקן״, שמילא תפקיד גדול בשארית חייו של בונט. כשהוא מושבת מפצעיו, ביטל בונט באופן זמני את הפיקוד על ״הנקמה״ ומסר אותה לשחור הזקן, אך נותר על סיפונו כאורח של רב החובל הפיראטים המנוסה ביותר.[19] שחור הזקן ובונט הפליגו צפונה למפרץ דלאוור, שם בזזו אחת עשרה אוניות. ב -29 בספטמבר 1717, ״הנקמה״, בהנהגתו של ״שחור הזקן״ בזז את ״בטי״, שהיה בה מטען גדול של יין מדירה.[20] רב החובל שספינת הסוחרים שלו נלקחה ב־12 באוקטובר, תיאר את בונט כמי שהלך על הסיפון בחולצת הלילה שלו, חסר כל פיקוד ועדיין לא נרפא מפצעיו. ״נקמה״ המשיכה לבזוז אוניות נוספות בשבועות הבאים.[21]

שחור הזקן, ובונט עזבו את מפרץ דלאוור וחזרו לקריביים בנובמבר, שם המשיכו בהצלחה בפיראטיות שלהם. ב־17 בנובמבר הותקפה ספינה של 200 טונות בשם ה״קונקורד״ על ידי שני כלי שיט פיראטיים שנמצאו קרוב ל 160 ק"מ מהאי מרטיניק. הקצין על הסיפון תיאר את ספינות הפיראטים שבאחת מהן 12 תותחים ו -120 פיראטים והשנייה עם שמונה תותחים ו -30 גברים. צוות הקונקורד ניהל קרב, אך נכנע לאחר שהפיראטים הפציצו אותם עם "שני מטחי תותחים״. שחור הזקן לקח את ״הקונקורד״ והפליג דרומה לגרנדינים, שם שינה את שם האונייה ״נקמת המלכה אן״, אולי כעלבון למלך ג'ורג' הראשון.[22] זמן מה לאחר 19 בדצמבר בונט ושחור-הזקן נפרדו.[18] בונט הפליג כעת למערב הקריביים. במרץ 1718 הוא נתקל בספינת סוחרים ״הקיסר הפרוטסטנטי״, בת 400 טון מול הונדורס. הספינה ברחה ממנו וצוותו הפך למתוסכל וחסר מנוחה.[23] כאשר בונט נתקל שוב בשחור הזקן, זמן קצר לאחר מכן, צוותו של בונט נטש אותו והצטרף לשחור הזקן. שחור הזקן, מינה רב חובל חדש בשם ריצ'רדס בפיקוד על ״הנקמה״. בונט, היה מופתע שעמיתו בגד בו, ומצא את עצמו כאורח על ״נקמת המלכה אן״. בונט הודה בפני כמה אנשי צוות נאמנים שהוא מוכן לוותר על חייו הפליליים אם יוכל לצאת לגלות בספרד או בפורטוגל. בונט לא חזר שוב לפיקוד עד קיץ 1718.[24][23]

תחת קפטן ריצ'רדס, ״הנקמה״ כבשה ספינה ג'מייקנית, ״ההרפתקה״, בהובלתו של דייוויד הריוט. הריוט הצטרף לפיראטים, ועכשיו שחור הזקן החזיק שלוש ספינות. בונט ליווה את שחור הזקן לדרום קרוליינה, שם ארבעה כלי השיט של הפיראטים חסמו את נמל צ'ארלס טאון בשלהי אביב 1718.[25] הם היו זקוקים למקום מנוחה ושיקום מחדש של כלי השייט, ושחור הזקן ובונט פנו צפונה לאי טופסייל, שם הספינה שלהם עלתה על שרטון וטבעה.[26]

דיוקן של הפיראט סטד בונט, על פרסומת לסיגרים, 1888

כשהם השאירו את שלוש הספינות הנותרות באי, בונט ושחור הזקן, עלו לחוף ונסעו אל באת', שהייתה אז בירת צפון קרוליינה. כשהיו שם, שני הגברים קיבלו חנינה מהמושל צ'ארלס עדן במסגרת חוק החנינה של המלך ג'ורג', בתנאי שיוותרו על הפיראטיות לנצח.[27] בעוד שחור הזקן שב בשקט לאי, בונט נשאר לקבל "אישור" כדי לקחת את אונייתו ״נקמה״ אל המושבה הקריבי של דנמרק בסנט תומאס, שם הוא תכנן לקנות רישיונות לחימה ולצאת לשוד ימים נגד הצי הספרדי. המושל העניק לבונט אישור זה.[28][29]

חזרה לחיי הפיראטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בונט חזר לאי טופסייל, וגילה ששחור הזקן, לקח את מרבית הצוות שלהם לשעבר, שדד את ״הנקמה״ ושתי ספינות נוספות של השייטת ואת מרבית האספקה שלהן, והפליג משם, כשהם נושאים את כל השלל שתפסו במהלך השנים. בונט כעת (כנראה בסוף יוני או תחילת יולי 1718) חידש את פיקוד על ״הנקמה״. מעטים, אם בכלל, מצוותו המקורי מברבדוס עדיין היו על סיפונה. בונט חיזק את ״הנקמה״ בכך שהציל מספר אנשים ששחור הזקן זרק מהצוות.[30][31]

זמן קצר לאחר שבונט חידש את הפיקוד, הוא ניסה לתפוס את שחור הזקן ולא הצליח. שתי בעיות דחופות הוא היה צריך לפתור בעניין הפיראטיות. ראשית, שחור הזקן, גנב את המזון והאספקה שעליה הוא ואנשיו היו צריכים להתקיים.[32] שנית, הייתה זו עיצומה של עונת ההוריקן האטלנטית, שנמשכת עד הסתיו. עם זאת, חזרה לפעילות פירטית, פירושה ביטול החנינה שהוא קיבל.[33]

בתקווה לשמר את חנינתו, בונט אימץ את הכינוי "קפטן תומאס" ושינה את שמה של הספינה מ״נקמה״ ל"רויאל ג'יימס" .[34] השם ״רויאל ג'יימס״ שהעניק בונט לספינה שלו היה ככל הנראה התייחסות לנסיך הצעיר ג'יימס סטיוארט הצעיר, והוא עשוי לרמז כי לבונט או לאנשיו הייתה אהדה יעקוביטית. אחד האסירים של בונט דיווח עוד כי היה עד שאנשיו של בונט הרימו כוסית לכבודו, ומבקשים לראות אותו כמלך האומה האנגלית.[35]

בונט הוסיף לנסות להסוות את חזרתו לפיראטיות על ידי העמדת פנים שהוא סוחר עם שתי הספינות שפגש בדרכו, אבל שדד אותן. ביולי 1718, הוא שייט צפונה למפרץ דלאוור, כשהוא תפס כלי שיט נוספים ולקח כמה אסירים, חלקם הצטרפו לצוות הפיראטים שלו.[36] אחרי כשבועיים בונט נכנס לשפך של נהר הפייף קייפ ועגן בסמוך ליציאה של נתיב מים קטן שנקרא "בונט קריק". הספינה הראשית שלו, החלה לדלוף קשה והייתה זקוקה לתיקון. עבודת הטיפול נעשתה, כולה או חלקה, על ידי האסירים שבונט תפס. בונט נותר בנהר במשך כחודש וחצי, ונראה כי הפיראטים התכוונו להמתין שם בעונת ההוריקנים.[33]

קרב על נהר קייפ פיאר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף אוגוסט הגיעו חדשות לצ'ארלס טאון כי כלי השיט של בונט עוגנים בנהר קייפ פיאר. רוברט ג'ונסון, מושל דרום קרוליינה, אישר לקולונל ויליאם רט להוביל משלחת ימית נגד הפיראטים, אף על פי שהנהר היה בתחום שיפוטה של צפון קרוליינה .[37] וילאם רט הגיע לפתחו של הנהר ב -26 בספטמבר עם שתי ספינות של שמונה תותחים, וכוח של 130 אנשי מיליציה. בונט טעה, שזיהה בהתחלה את השייטת בתור שיירת סוחרים ושלח שלוש סירות קאנו לתפוס אותם.[38] לרוע מזלו של רט, ספינת הדגל שלו ״הנרי״ נתקעה בגדת הנהר, ואיפשרה לצוותי הקאנו של בונט להתקרב, לזהות שמדובר בכוח צבאי, ולחזור ללא פגיעות כדי להזהיר את בונט. בערב כשהגאות העלתה את ״הנרי״ מעל קרקעית הנהר, הם המשיכו.[39]

הפיראטים היו מפוזרים בשלוש ספינות. במהלך הלילה הביא בונט את כולם אל סיפונה של אוניית הדגל שלו - ״רויאל ג'יימס״ ותכנן בבוקר להילחם, בדרכו החוצה לים. בונט כתב גם מכתב למושל ג'ונסון, בו איים לשרוף את כל הספינות בנמל צ'ארלס טאון. עם עלות השחר. ב־27 בספטמבר 1718, הפליג בונט לעבר כוחו של רט, ושלוש הספינות שלו פתחו באש, יזומה אל כוחות המיליציה. שתי הספינות של המיליציות התפצלו במאמץ לכתר על ה״רויאל ג'יימס״. בונט ניסה להימנע מהמלכודת על ידי שייט קרוב לחוף המערבי של הנהר, אך עלה על שרטון תוך כדי כך. הספינות הרודפות, של רט עלו גם הן על שרטון, והותירו רק את הספינה ״הנרי״ בטווח של ה״רויאל ג'יימס״.[40][41][42]

הקרב היה סטטי אך התנהל בין הפיראטים וחיילי המיליציה. לאנשיו של בונט היה היתרון שהסיפון שלהם היה גבוה ונתן להם מחסה מספינות המיליציה. כוחו של בונט ספג שתים עשרה נפגעים בעת שהרג עשרה ופצע ארבעה-עשר מאנשי צוותו של רט.[39] בונט עצמו סייר על הסיפון באקדח שלוף, ואיים להרוג כל פיראט שיעזוב את המערכה.[42][43][44]

הקרב הוכרע בסופו של דבר כאשר הגאות חילצה את הספינה של רט מתוך השרטון, והשאירה זמנית תקועה את ספינת הפיראטים.[45] בונט נותר חסר אונים, התבונן כיצד ספינות המיליציה סוגרות עליו והחיילים עלו על הסיפון של הספינה המשותקת שלו. מספרם של החיילים היה כמעט פי שלושה, אנשיו של בונט לא היו מסוגלים לנצח. בונט הורה לתותחן שלו, ג'ורג' רוס, לפוצץ את מחסן אבק השריפה של ״רויאל ג'יימס״ . רוס ככל הנראה ניסה זאת, אך הוחלט על ידי שאר הפיראטים להיכנע. רט עצר את הפיראטים וחזר לצ'ארלס טאון עם אסיריו ב־3 באוקטובר.[46]

בריחה והוצאה להורג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצ'ארלס טאון הופרד בונט מרוב צוותו והוחזק במשך שלושה שבועות יחד עם קצינים אחרים שלו בביתו של מרשל העיירה נתנאל פרטרידג'. הפיראטים אדוארד רובינסון והצוות הנותר הוחזקו מחוץ לעיר צ'ארלס בבית השעון, בוויט פוינט. ב -24 באוקטובר ברחו בונט והריוט, אחד הקצינים שלו.

הוצאתו להורג של סטד בונט, 10 בדצמבר 1718

המושל ג'ונסון הקציב מיד פרס של 700 ליש"ט על ראשו של בונט ושלח צוותי חיפוש כדי לאתר אותו.[47] בונט והריוט, בליווי אינדיאני, השיגו סירה ועשו דרכם לחוף הצפוני של נמל צ'ארלס טאון, אך רוחות חזקות וחוסר אספקה אילצו את ארבעתם לנחות באי סאליבן. המושל ג'ונסון שלח פלוגה בפיקודו רט לאי סאליבן לצוד את בונט.[48]

הם גילו את בונט לאחר חיפוש נרחב, ופתחו באש, שהרגה את הריוט ופצעה את שני האינדיאנים. בונט נכנע והוחזר לצ'ארלס טאון.[49] בזמן שהמתין למשפט התרחשה התקוממות אזרחית בעיר. מאוחר יותר, היא תוארה כאירוע שכמעט והביא לשריפת העיר והפלת הממשלה. בונט אולי המתין להוצאתו להורג בחצר המשמר - בית המיליציות בעיר, בה ניצבת כעת הבורסה .[50][51]

ב־10 בנובמבר 1718 הובא בונט לדין בפני סר ניקולאס טרוט, כשהוא ישב בתפקידו כשופט אדמירליות. טרוט כבר נתן פסק הדין על שאר הצוות של בונט וגזר על מרביתם תליה .[47][52] בונט הואשם רשמית רק על שני מעשי פיראטיות, נגד הספינות ״פרנסיס״ ו״פורצ'ן״.[53][54] בונט טען שהוא לא אשם וניהל את הגנתו ללא סיוע של בא-כוח. טרוט כתב סיכום מחמיר של הראיות וחבר המושבעים גזר פסק דין אשם. יומיים לאחר מכן, גזר טרוט על בונט עונש מוות.[55][56][57]

בזמן שהמתין להוצאתו להורג, כתב בונט למושל ג'ונסון, כשהוא מבקש חנינה והבטיח לקצץ את זרועותיו ורגליו כך שלעולם לא יבצע שוב מעשי פיראטיות.[58][59] צ'ארלס ג'ונסון כתב שמוחו המעוות בעליל של בונט הניע רחמים קרוליינים רבים, במיוחד האוכלוסייה הנשית, וכתבי לונדון דיווחו אחר כך כי המושל עיכב את הוצאתו להורג שבע פעמים.[60] בונט בסופו של דבר נתלה בצ'ארלס טאון, ב -10 בדצמבר 1718.[61]

מקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Botting, Douglas. The Pirates. Time-Life Books, Inc., 1978. ISBN 0-8094-2652-8.
  • Butler, Lindley S. (2000). Pirates, Privateers, & Rebel Raiders of the Carolina Coast. Chapel Hill, North Carolina: UNC Press. p. 275. ISBN 0-87169-240-6.
  • Cordingly, David (1996). Under the Black Flag: The Romance and Reality of Life Among the Pirates. New York: Random House. p. 296. ISBN 0-679-42560-8.
  • Fox, Edward Theophilus. Piratical Schemes and Contracts: Pirate Articles and Their Society 1660-1730. Exeter: University of Exeter, 2013.
  • Johnson, Charles; Defoe, Daniel; Wetmore, Alexander (1724). A General History of the Pyrates, from their First Rise and Settlement in the Island of Providence, to the Present Time... (2nd ed.). London: T. Warner. p. 458.
  • Bonnet, Stede (1719). Benj. Cowse (ed.). The Tryals of Major Stede Bonnet, and Other Pirates (PDF). London: Rose and Crown in St Paul's Church-Yard. p. 50.
  • Woodard, Colin (2007). The Republic of Pirates: Being the True and Surprising Story of the Caribbean Pirates and the Man who Brought Them Down. New York: Harcourt. p. 383. ISBN 978-0-15-603462-3.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סטד בונט בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Butler 2000, p. 55.
  2. ^ Snow, Edward R. (1944). Pirates and Buccaneers of the Atlantic Coast. Dublin, New Hampshire: Yankee Publishing Co. p. 272.
  3. ^ Pringle, Patrick (2001). Jolly Roger: The Story of the Great Age of Piracy. Mineola, New York: Dover Publications. p. 191
  4. ^ Sanders, Joanne McRee, eds. (1984). Barbados Records: Baptisms, 1637–1800. Baltimore: Genealogical Publications. p. 43
  5. ^ Butler 2000, p. 54.
  6. ^ Johnson, Defoe & Wetmore 1724, p. 91.
  7. ^ Butler 2000, p. 52.
  8. ^ Sanders, Joanne McRee, eds. (1982). Barbados Records: Marriages, 1693–1800. Houston: Sanders Historical Publications. Vol. 1, p. 114.
  9. ^ Butler (2000), pp. 55–56.
  10. ^ Sanders, Joanne McRee, eds. (1982). Barbados Records: Baptisms, 1693–1800. Houston: Sanders Historical Publications. Vol. 1.
  11. ^ see Fox, page 147
  12. ^ Butler 2000, p. 55.
  13. ^ Letters of Capt. Benjamin Candler as discussed at The Republic of Pirates blog
  14. ^ Cordingly 1996, p. 97.
  15. ^ Butler 2000, p. 56.
  16. ^ Johnson, Defoe & Wetmore 1724, p. 91
  17. ^ Johnson, Defoe & Wetmore 1724, p. 92.
  18. ^ 1 2 Butler 2000, p. 57.
  19. ^ Johnson, Defoe & Wetmore 1724, p. 71.
  20. ^ Butler 2000, p. 33.
  21. ^ Butler 2000, p. 34.
  22. ^ Butler 2000, p. 35.
  23. ^ 1 2 Butler 2000, p. 59.
  24. ^ Butler 2000, p. 58.
  25. ^ Butler 2000, p. 60.
  26. ^ Butler 2000, p. 39.
  27. ^ Seitz (2002), p. 135.
  28. ^ ohnson, Defoe & Wetmore 1724, p. 72.
  29. ^ Johnson, Defoe & Wetmore 1724, p. 73.
  30. ^ Bonnet 1719, p. 17.
  31. ^ Johnson, Defoe & Wetmore 1724, p. 94
  32. ^ Bonnet 1719, p. 15.
  33. ^ 1 2 Bonnet 1719, p. 47.
  34. ^ Butler 2000, p. 61.
  35. ^ Bonnet 1719, p. 13.
  36. ^ Seitz (2002), p. 136.
  37. ^ Butler 2000, p. 65.
  38. ^ Seitz (2002), pp. 136–137.
  39. ^ 1 2 Seitz (2002), p. 137.
  40. ^ Johnson, Defoe & Wetmore 1724, p. 97.
  41. ^ Johnson, Defoe & Wetmore 1724, p. 98.
  42. ^ 1 2 Johnson, Defoe & Wetmore 1724, p. 99.
  43. ^ Bonnet 1719, p. 18.
  44. ^ Bonnet 1719, p. 19.
  45. ^ Butler 2000, p. 66.
  46. ^ Johnson, Defoe & Wetmore 1724, p. 100.
  47. ^ 1 2 Butler 2000, p. 67.
  48. ^ Seitz (2002), p. 138.
  49. ^ Johnson, Defoe & Wetmore 1724, p. 101.
  50. ^ Woodard, p. 299.
  51. ^ Woodard, p. 300.
  52. ^ Butler 2000, p. 68.
  53. ^ Johnson, Defoe & Wetmore 1724, p. 105.
  54. ^ Johnson, Defoe & Wetmore 1724, p. 106.
  55. ^ Bonnet 1719, p. 37.
  56. ^ Bonnet 1719, p. 41.
  57. ^ Bonnet 1719, p. 42.
  58. ^ Bonnet 1719, p. 43.
  59. ^ Johnson, Defoe & Wetmore 1724, p. 112
  60. ^ Woodard, p. 301.
  61. ^ Butler 2000, p. 71.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סטד_בונט&oldid=36730852"