לדלג לתוכן

נתן גורן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף נתן גרינבלט)
נתן גורן
Натан Горен
לידה 1 בינואר 1887
וידזה, בלארוס עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 26 בפברואר 1956 (בגיל 69)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ליטא, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת ויטאוטאס מגנוס עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית, יידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חתימתו של נתן גורן
נתן גורן (משמאל), יחד עם שאול טשרניחובסקי וצמח פלדשטיין, צולם בקובנה, ב-1927 בערך

נתן גוֹרֶן (במקור גרינבּלַט, גרינבלאט, ה' בטבת תרמ"ז, ינואר 188726 בפברואר 1956, תל אביב) היה סופר, עיתונאי, מסאי ומבקר יידי ועברי, מחנך עברי ופעיל ציוני בליטא וביישוב, איש תנועת העבודה.

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליעזר (לייזר) נתן גרינבלאט נולד בעיירה הקטנה וידז', במחוז נובואלכסנדרובסק שבפלך קובנה של האימפריה הרוסית (ליטא), בנם של צֶ'רנה בת ר' זלמן (סופר סת"ם מחסידי חב"ד) ואשר גרינבלאט, מלמד ובעל חנות. קיבל חינוך יהודי מסורתי ב"חדר", בישיבה קטנה מיסודו של ר' צבי הירש לויטן בסלובודקה ובישיבת "כנסת ישראל" של תנועת המוסר בהנהלת הרב משה מרדכי אפשטיין והרב נתן צבי פינקל ("הסבא מסלובודקה"), שם נחשף לרעיונות ההשכלה והיה חלק מחוג חשאי של בחורי ישיבה שהשתלמו בפילוסופיה וספרות יפה בהנחיית דוד מינבורג.

כשהיה בן 16 עבר ללמוד ב"קיבוץ" בחורים בהדרכתו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי בבית המדרש החדש בווילנה שבחצר ("שולהויף"). שם המשיך את השכלתו בספריית שטראשון המפורסמת, נתפס לרעיון תחיית הלשון העברית, והיה מבאי ביתם של הסופרים יוסף אליהו טריווש ושמואל ליב ציטרון, והתקרב בהשפעתם לספרות העברית.

בשנת 1904 הצטרף לתנועת "פועלי ציון", השתתף בארגון חוגים מהפכניים יהודיים בליטא ועקב זאת נאסר בין 1906 ל-1908 שלוש פעמים (בקובנה, בווילנה ובדבינסק), וריצה עונשי מאסר של כשנתיים. לאחר שחרורו המשיך ללמוד באופן אקסטרני ועבר בחינות כדי לקבל תעודת הוראה. את דרכו הספרותית החל ב-1909 בעיתונות הרוסית המקומית בקובנה, ופרסם בה סיפורים מחיי הצעירים האקסטרנים והמהפכנים.

בשנת 1910, על רקע רדיפות השלטונות, עבר לעיר אודסה והצטרף לקבוצות הסופרים העבריים והיידיים שישבו בה. שם המשיך לפרסם בעיתונות הרוסית המקומית באודסה, ועם ייסודו של העיתון היידי "גוט מאָרגן" ('בוקר טוב') בעיר על ידי אלחנן ליב לוינסקי ומשה קליינמן, החל לפרסם בו סיפורים, פיליטונים ושירים. לצד יידיש, כתב גם עברית. בשנת תרע"א הוציא עם חבר ילדותו משה אליהו ז'ק קובץ ספרותי בשם "טל" (גיליון אחד). השתתף בעיתונות העברית – "השילוח", "העולם", "הצפירה", "הזמן" ועוד, נמנה עם חוג הסופרים העברים הצעירים שהתרכז באודסה סביב הירחון "שחרית" שערך שמואל אייזנשטדט, ופרסם בו מפרי עטו. כשעבר העיתון "אונדזער לעבן" ('חיינו') מוורשה לאודסה, היה לחבר המערכת.

בעקבות המהפכה הרוסית ב-1917 שב לפעול במסגרת "פועלי ציון". כשנוסד באותה שנה היומון העברי "העם" במוסקבה, עבר לשם והיה חבר המערכת. באותה שנה נישא לנחמה בת ליבֶּה וצבי דמיטרובסקי מקמניץ שבפלך גרודנה, והיה אב לבת ובן: אביבה ואשר. עם סגירת "העם" נותר במוסקבה ועבד כמזכיר מערכת "התקופה" והוצאת שטיבל. במקביל פרסם מאמרי ביקורת ב"התקופה" (גיליונות א–ג) בעריכת דוד פרישמן, הרצה על סופרים עבריים מעל במות שונות ותרגם מיצירות טוּרגֶנֶב צ'כוב. על רקע המצוקות שעוררה המהפכה בעיר עבר, להזמנתו של שמעון ביחובסקי, לעיירה פּוֹצֶ'פּ שברוסיה, ושם עבד כמורה למקצועות ההומאניים בבית ספר כללי, והמשיך בפעילות פוליטית ב"פועלי ציון" ובעיתונות הרוסית והיידית.

בשנת 1921 שב לקובנה וכבש לעצמו מקום מרכזי בחינוך היהודי ובספרות העברית והיידית בליטא. עבד כמורה בגימנסיה הריאלית העברית בקובנה, בגימנסיה העברית ע"ש שוואבה (שתי הגימנסיות מרשת "תרבות") ובבית המדרש העברי למורים של הרשת בקובנה, כיהן כיו"ר הסתדרות המורים העבריים בליטא והיה חבר מרכז "תרבות", וכיהן כבוחן הראשי למורים עבריים מטעם משרד החינוך. (בין תלמידיו בגימנסיית "שוואבה" הייתה לאה גולדברג, ושירה הראשון פורסם בעיתון "נתיבות" בעריכתו של גורן.[1]) היה חבר ביטאון הציונים הכלליים בליטא "די אידישע שטימע" ('הקול היהודי') ואף עורכו במשך זמן-מה. ביחד עם אליעזר אליהו פרידמן היה ממייסדי השבועון "הצופה" שהופיע בשנים 1921–1922. ערך ביחד עם י' רוזנבוים את השבועון "דער יודישער עמיגראנט" ('המהגר היהודי'). ב-1922 ערך עם משה כהן את הדו-שבועון "הד ליטא" שליד "אידישע שטימע", ולאחר סגירתו ערך עם כהן את הדו-שבועון העברי "נתיבות". בנוסף כתב בעיתונות הליטאית הכללית.

משנת 1933 ועד 1935 ערך את יומון תנועת העבודה הציונית בקובנה "דאָס וואָרט". היה חבר נשיאות הקהילה היהודית בקובנה, השתתף כציר לוועידת הקהילות הראשונה שנערכה בליטא ונבחר כחבר הוועד הארצי של יהודי ליטא. כמו כן המשיך את פעילותו הציונית, פעל למען הקרנות הלאומית קרן היסוד וקרן קיימת לישראל והיה חבר הנשיאות שלהן, היה מראשי תנועת העבודה בליטא, פעיל בתנועת "החלוץ" ובמפלגה הציונית-סוציאליסטית (צ"ס), וערך עם שמואל פרידמן את ביטאוניה ""אונזער וועג" ('דרכנו') ו"די צייט" ('הזמן'). היה ציר לחמישה קונגרסים ציוניים (ה-13, ה-14, ה-16, ה-17 וה-18).

בשבתו בליטא למד היסטוריה ופילולוגיה באוניברסיטת קובנה, וקיבל תואר מוסמך בהיסטוריה ב-1935. עבודות הגמר שלו, שכתב בליטאית, היו עבודה בנושא הציונות על רקע הלאומיות של המאה ה-19 ומונוגרפיה של חייו ויצירתו של י"ל גורדון; האחרונה ראתה אור ב-1931 כספר ביידיש בהוצאת אידישע שטימע בקובנה. כתב ערכים על הספרות היהודית באנציקלופדיה הליטאית הממלכתית, והרצה ברדיו הליטאי על ארץ ישראל ועל היצירה היהודית.

נתן גורן עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, סוף שנת 1953 (צילום: אפרים ארדה)

ב-1925 ביקר בארץ ישראל, וכעבור עשור, ב-1935, עלה לארץ עם משפחתו והשתקע בתל אביב. לימים, לאחר קום המדינה, עִברת את שמו ל"גורן". בארץ המשיך בעבודתו החינוכית, הפוליטית והספרותית. היה מורה בגימנסיה ע"ש אחד העם בפתח תקווה ובבית הספר התיכוני למסחר (לימים גימנסיה גאולה) בתל אביב, וכן שימש מרצה מטעם המרכז לתרבות של ההסתדרות ומחלקת התרבות של הוועד הלאומי. היה חבר מפא"י וחבר מועצת הסניף שלה בתל אביב. היה מעסקניה הבולטים של הברית העברית העולמית עד סוף ימיו, מ"מ מנהל הברית העברית העולמית במשך עשרים שנה ועורך ביטאונה "עם וספר" ("במה לתנועה העברית ולספר העברי בארץ ובגולה") במשך יותר מעשור. חבר הוועד המרכזי של אגודת הסופרים העברים בישראל. היה חבר מערכת עיתון תנועת "הנוער העובד" "בַּמַּעֲלֶה", וממשתתפיהם הקבועים של העיתונים "הארץ" (בתקופתו של העורך משה גליקסון), "דבר", "הפועל הצעיר" וכתבי העת הספרותיים "מאזנים", "גליונות" ו"גזית".

נתן גורן נפטר בבית חולים השרון. נקבר בהלוויה רבת-משתתפים בשדרת הסופרים והמורים בבית העלמין קריית שאול. אשתו נחמה נפטרה בקיץ 1975, ונקברה לצדו.[2]

בנו אשר גורן (1919–2014) היה מזרחן, עובד משרד החוץ, סופר ומתרגם מערבית.[3] כיהן כמזכיר החברה המזרחית הישראלית (כיום האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם, אילמ"א). נשא את עליזה, בתו של בכור-שלום שטרית, שר המשטרה הראשון של ישראל, מימי הממשלה הזמנית ועד פרישתו ב-1967.

  • במדרון: ספורים ורשימות, קובנה: עזרה, תרפ"ט
  • יהודה לייב גאָרדאָן: מאָנאָגראַפיע: זיין לעבן און שַאפן, קובנה: אידישע שטימע, 1931 (ביידיש)
  • בערוב חייה: ספור, קובנה: (דפוס אולימפיה), 1935
    • בערוב חייה: רומן, מהדורה שנייה, תל אביב: כנסת, תש"ב
  • בתיה חן: רומן, תל אביב: מצפה, תרצ"ט
  • בשלכת: ספורים ורשימות, ירושלים: ר’ מס, 1940
  • מבקרים בספרותנו: קובץ מאמרים ורשימות, תל אביב: גזית (ספרית הדסים), תש"ד[4]
  • ניצחונה של לינה: ספור, תל אביב: נ’ דרימר, תש"ז
  • פרקי ביאליק: כנס מסות ורשימות, תל אביב: נ’ טברסקי, תש"ט
  • דמויות בספרותנו: שירטוטים ורשמים, תל אביב: נ’ טברסקי, תשי"ג 1953[5]
  • פרקי ביאליק: כנס מסות ורשימות - מהדורה שנייה ומחודשת עם מבוא מאת זיוה שמיר, הוצאת ספרא, 2014
  • פקעים: קֹבץ שירה צעירה; סדר על ידי נ’ גרינבלט ומ"א ז'ק, אודסה: שחרית, תרע"ג
  • מיר אַליין: זאַמלבוך פאר ליטעראטור, קונסט און קריטיק; רעדאָקטירט פון נ"י גאָטליב, נ’ גרינבלאַט, ר’ רובינשטיין, קובנה: מיר אליין, 1930 (ביידיש) ("מאסף לספרות, אמנות וביקורת")
  • נתן גרינבלט (עורך), ד"ר אריה בעהם ז"ל, האיש ופעלו: חוברת זיכרון במלאת שנה למותו, תל אביב: המועצה להשלטת העברית, תש"ב
  • הלל יוסף פורט, עלים: צרור רשימות וספורים מעזבון המנוח; ערוך בידי נ’ גרינבלאט, תל אביב: קבוצת חברים, מוקירי ה. י. פורט, תש"ג
  • יהדות ליטא; המערכת: נתן גורן [ואחרים], תל אביב: עם הספר, תש"ך–תשמ"ד

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ שרה בן-ראובן, משה פרנק, המורה הנשכח של לאה גולדברג, באתר הארץ, 30 באפריל 2010
  2. ^ דף הנפטרת באתר חברה קדישא ת"א–יפו והמחוז.
  3. ^ אשר גורן באתר ההנצחה של משרד החוץ; אשר גורן באתר "אבלים".
  4. ^ ביקורת: מ. כרמון, הערות על הבקורת, הד-המזרח, 7 באפריל 1944; ב. י. מיכלי, מבקרים בספרותנו, משמר, 9 ביוני 1944
  5. ^ ביקורת: ג. שופמן, שתים שלוש שורות: "דמויות בספרותנו" לנתן גורן, דבר, 29 במאי 1953