נשים יהודיות באירופה של ימי הביניים

מעמד האישה ביהדות עבר שינויים ותמורות במהלך הדורות, והושפע הן מתהליכים פנימיים ביהדות והן מתהליכים חיצוניים. במשך ימי הביניים, תקופה בהיסטוריה של אירופה שנמשכה מהמאה ה-5 לערך ועד למאה ה-15, השתנה מעמד האישה בהתאם למסורת התנ"כית והתלמודית, לשינויים במעמד האישה בחברה האירופאית הנוצרית, ולמעמד הכלכלי של היהודים. במהלך תקופה זו תפסה האישה היהודית, כמו שכנתה הנוצרית, חלק חשוב וחיוני בפרנסת המשפחה ובחיים הדתיים בקהילה. נשים מלומדות המוכרות מאותה תקופה מעידות על שינויים בחינוכה ובהשכלתה של האישה היהודית. כמו כן, חלו במעמדה המשפחתי שינויים שבאו לידי ביטוי בחרם דרבנו גרשום (סביבות 1000 לספירה) שאסר פוליגמיה.

תדמית האישה

זרם דומיננטי במחשבה היהודית בימי הביניים זיהה נשים באופן רעיוני עם גשמיות, עם חומר; זאת, בניגוד לגבר, שטבעו האמיתי טמון בשכלו או בנשמתו. הפרדיגמה האפלטונית הזו, שהתקבלה בהתלהבות על ידי הרמב"ם, ראתה את האישה כבעלת מיניות יתר חייתית, חסרת יכולת לשלוט ביצריה הבסיסיים, לעומת הגבר שנתפס כנמצא תמיד בשליטה כוללת על גופו שלו. גישה נוספת הייתה זו של הרלב"ג, שראה בנשים מעצם הווייתן יצירות פחותות מהגברים ולכן צריכות לשרתם.

גישה זו הייתה קיימת בתרבויות שונות, בכללן אירופה של ימי הביניים, ותפסה את האישה כבעלת תכונות שליליות שמובנות בנשיות. בימי הביניים תדמית שלילית זו הוצגה בעיקר בספרות הפבליו (צר') שרווחה בחברה הבורגנית. נאמר שם שהנשים קמצניות, עצלניות, חמדניות, אנוכיות, נצלניות, מלאות תאוות הוללות, יורדות לחיי בעליהן, נוטות לעסוק בכישוף ובוגדניות. תאולוגים נוצרים הדגישו את הצד השלילי שבתאוות המין של הנשים.

סביבה זו תרמה להשרשת תדמית זו גם בקרב החברה היהודית. יחס שלילי זה עולה בעיקר מהדיונים אודות "האישה הרעה" במדרש, בתלמוד, ובחיבוריהם של חכמים בימי הביניים. ספרות זו מפרטת באופן טכני את הסכנה שבנשים, הסבל שהן גורמות לבעליהן ודרכים להתגונן מפניהן. אין מונח מקביל לגבר וכן אין דיונים רבים אודות "האישה הטובה", מתוך הנחת היסוד שלנשים רבות תכונות פגומות אלו. כנגד אפליה זו של האישה עומדות גם כמה דוגמאות מצד חכמי ישראל שראו באישה "שותף" ולא "אחר", אך לא זו הייתה העמדה הפופולרית.

תדמית לעומת מציאות

המרחק בין תדמית האישה למציאות חייה היה גדול מאוד. היחסים במשפחה הושפעו בעיקר מאינטרסים משותפים, הדאגה למשפחה, גידול הילדים, חלקה של האישה בפרנסת הבית ופחות מתאוריות מופשטות. למשל במערכת היחסים בין ר' אלעזר מוורמייזא לאשתו דולצא שנהרגה על קידוש השם, רואים שיתוף מלא, ואהבה והערכה הדדית גדולה מאוד^{[דרוש מקור]}.

נישואים, אלימות במשפחה וגירושים היו כולם נושאים בהם דנו חכמים יהודיים של עולם ימי הביניים.

נישואים וגירושים

גיל הנישואין של האישה בחברה היהודית היה לעיתים קרוב נמוך למדי, בדרך כלל 8–9, למרות התנגדות רבנית וחוסר שכיחות נישואי קטנות בסביבה האירופאית הנוצרית. נישואי קטינות נעשו לתופעה שכיחה בשל עליית מעמדם הכלכלי של היהודים והרצון "לתפוס" חתן טוב ומיוחס לבנותיהם. לגיל הנישואין הצעיר היו השלכות רבות ביניהן לידות בגיל צעיר לפני שהאישה בשלה פיזית ומנטלית לכך, צמצום השכלתה של האישה, והכאת האישה שפער הגילאים בין בני הזוג גרם לבעל להתייחס לאישה כאל בתו. התנגדות החכמים לנישואי קטנות היו חלק ממגמה רבנית להגן על האישה בתוך המשפחה. רבנו גרשום כונן פסק הלכה רבני האוסר על פוליגמיה והאיסור לגרש אישה בלי הסכמתה. הרבנים כוננו שיטות לגאליות כדי לאפשר לנשים לעתור לבית דין רבני בשביל לאלץ גירושים. הרמב"ם פסק שאישה שמצאה את בעלה מעורר דחייה יכלה לדרוש לאלץ את הבעל לתת גט.

אלימות נגד נשים

למרות התנגדות מסוימת של אנשי הכנסייה, הכאת נשים בידי בעליהן באירופה הייתה נורמה חברתית מקובלת ואף הייתה מעוגנת בחוקות ערים מסוימות. חכמי ישראל היו מודעים היטב למציאות זו ולהשפעתה על החברה היהודית ופעלו כנגדה.

רבי פרץ בן אליהו מקורביל פסק "קול שוועת בנות עמינו ממרחק נשמע, על אודות בני ישראל המרימים זרועותיהם להכות נשותיהם. ומי השליט האיש בעניין הזה להכות אשתו?" בנוסף על סנקציות שננקטו נגד הבעל, נקבע בתקנה האמורה, כי אישה, הזונחת את בית בעלה משום התנהגותו הרעה כלפיה, זכאית למזונות לפי כבודה ולפי מנהג בנות מקומה. המהר"ם מרוטנברג פסק ש"דרך הגוים בכך אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך... מכין ועונשין שלא יקילו ראשם בכך". וכן פסק כי "אם היא רוצה לצאת יוציא ויתן כתו" אישה מוכה יכולה לעתור לבית דין רבני לחייב את הבעל לתת גט, עם קנס כספי שהוא חייב לה על פי הכתובה.

מקום האישה בבית

המעמד המשפטי העדיף של הגבר בעניינים שונים, דבריהם של בעלי מוסר ומשוררים בשבח מעלותיו לעומת האישה, והתפיסה החברתית הרווחת על עליונות הגבר - כל אלה לא נתנו בהכרח את אותותיהם ביחסים ההדדיים שבין בני הזוג. לנשים רבות הייתה השפעה גדולה בביתן, ולעיתים קרובות האישה מתוארת כמי שקובעת את נוהלי הבית.

החיים הדתיים

התפתחויות דתיות במשך ימי הביניים כללה רגיעה באיסורים על לימוד תורה לנשים, ועלייתן של תפילות נשים.

המקום המרכזי בו נטלו הנשים חלק בפרקטיקה הדתית היה בית הכנסת שם הוקדש להן מקום משלהן מופרד מעזרת הגברים. מקום זה היה לעיתים חלק מבית הכנסת, כמו מרפסת ולעיתים במבנה נפרד לגמרי. דבר זה הפך את בית הכנסת למקום ביטוי לרגשותיהן הדתיים וליצירת סדרי תפילה משלהן. היו שבין המבנים חיבר מסדרון צר בו עמדה חזנית שהעבירה לנשים את הנעשה בעזרת הגברים כדי שיהיו חלק מהריטואל הכללי. הן הגיעו באופן פעיל וקבוע לתפילות ולא רק בשבתות כי אם גם בימי חול. אך למרות זאת, הן לא לגמרי היו שותפות בריטואל: גם כיוון שלא ידעו עברית- מה שהקשה עליהן להתפלל ולהבין את התפילות וגם בשל היחס לווסת כבעלת אופי דמוני שגרמה להרחקת נשים מבית הכנסת בזמן הנידה. אם כי חכמי ההלכה לא הרחיקו לכת כאותו מקובל^{[דרושה הבהרה]} ולא מתחו ביקורת על המסורת התלמודית, ניכרת בהם נטייה להשוות את מעמד שני המינים. מהמאה ה-11 נשמעו קולות לאפשר לנשים לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, שמההלכה היא פטורה מהן. במגנצא אף הייתה אישה שהטילה ציצית בבגדיה.

בכרוניקות המספרות על קידוש השם, בעיקר בגרמניה ודרום צרפת במאות ה-11 וה-12 תופסות הנשים מקום נכבד. הן מתוארות כ"קדושות" "טהורות "צדקניות" "חסידות" ואף כי האמת ההיסטורית של כרוניקות אלה מוטלת בספק הן יצרו תדמית הרואית על מעשי הקרבה של נשים לשם שמים.

כלכלה

המעמד הכלכלי של האישה היהודית הושפע בעיקר מתחומי הפרנסה של הקהילה היהודית ומצב הנשים בחברה הסובבת אותם וכן השפיע אחר כך על מעמדה המשפחתי וההלכתי. בימי הביניים עברו היהודים מהעבודה החקלאית, אל העיר והפכו לעם שעיקר פרנסתו ממסחר ומהלוואה בריבית שתפסה תאוצה בקרב היהודים מהמאה ה-12. הנשים היהודיות היו מעורבות באופן אקטיבי הן במסחר והן בהלוואה בריבית, ורובן היוו מרכיב משמעותי בהכנסה המשפחתית. בעת היעדרות הבעלים מביתם - לעיתים קרובות לתקופות ממושכות בשל לימוד תורה או נסיעות עסקים, הן ניהלו את כל עסקי הבית והיו אחראיות גם על חינוך הילדים.

תופעות סביבתיות שתרמו להתפתחות מעמד כלכלי זה היו ירושת הפיאודום של נשות האצולה על ההשפעה והסמכות שהגיעו איתה; והמציאות בחברה הנוצרית שהקלה בצניעות ואפשרה לאישה לצאת בפומבי. מציאות זו הביאה את הנשים היהודיות לצאת למסעות עסקים ואף לסחור עם סוחרים גברים לבדן, כשרבני התקופה סומכים על צניעותן בפגישות עם גויים ואם תיפולנה בשבי.

חוץ מניהול ענייני הבית השוטפים וסיוע לבעל עסקו הנשים במלאכות שלמדו מאביהן, כמו הנשים הנוצריות, דוגמת הכנת עותקים או במיילדות ובטוויה ואריגה.

השכלה וחינוך

השפעות

לפי יהודית בסקין במאמרה על חינוך נשים יהודיות והשכלתן בימי הביניים היו שלושה גורמים שהשפיעו על החינוך שתקבל האישה היהודיה:

1. מגדר: כמעט כל נער יהודי קיבל השכלה בשפה העברית כדי שיוכל להשתתף בתפילות וללמוד בכתבי הקודש ובדרך כלל בבית ספר. לעומת זאת, אלו לא היו הציפיות מהבנות ולכן לא ראו צורך ללמד אותן את השפה. הן התחנכו בבית ולמדו באופן ספציפי תפילות מסוימות והלכות מסוימות הנוגעות לענייני משק הבית: כשרות, שבת ומועדות, חיי המשפחה ואישות.
2. מעמד חברתי-כלכלי: משפחות משכילות ובעלות אמצעים נתנו לבנותיהן השכלה וחינוך ברמה גבוהה.
3. הסביבה הנוכרית: האפשרות לנשים להיראות בציבור, מעורבות נשים בעסקים ומעמד ההשכלה כדבר חיוני במשפחות האצולה והבורגנות באירופה הנוצרית היטיב עם מעמדן של הנשים היהודיות.

לימוד תורה לנשים

בניגוד לקיום מצוות ומעשים טובים לא ראתה החברה היהודית ורבניה את לימוד התורה כאחד מייעודיה של האישה היהודייה. בעוד שלנשים נוצריות הייתה האפשרות ללכת למנזר בו יכלו להתמסר ללימוד, לנשים יהודיות לא הייתה האופציה הזו. היעדר מציאות חלופית והמנהג להשיא בנות בגיל צעיר - יצרו את העמדה המושרשת ביהדות כי אין להתיר לאישה ללמוד תורה.

מקום ההשכלה במציאות

רוב הנשים היהודיות בארצות הנוצריות לא ידעו קרוא וכתוב והשכלתן נפלה מזו של שכנותיהן הנוצריות. בגלל הנישואין בגיל צעיר, הטיפול התמידי במשפחה והמורשת תלמודית. באופן חריג למציאות רוב בנות מינן היו נשים מסוימות, בנות למשפחות רבנים שקיבלו חינוך ספרותי. מבין הנשים שזכו לחינוך ספרותי חלק שימשו כחזניות לנשים דוגמת דולצה אשת ר' אלעזר בן יהודה מוורמייזא וכן נשים שהצטיינו בידע התורני שלהן מגרמניה וצרפת, כולן ממשפחות חכמים מפורסמים, כגון: בלה, אחותו של ר' יצחק בר מנחם, חנה בתו של רבנו תם ואשתו של ר' יהודה שירליאון. היו גם נשים שעסקו בהעתקת ספרים עבריים, פעולה שלא הייתה טכנית גרידא ומצביעה על למדנותן והבנתן בסוגיות ההלכתיות. בין המעתיקות המפורסמות הייתה פולה בת ר' אברהם הסופר ומרים בתו של בניה הסופר. חוץ מהשכלה בעניינים שבקודש, קיבלו הנשים השכלה שסייעה לשילובן בכלכלה. רבות מהן למדו קרוא וכתוב בלשון המדינה, חשבון כדי לעסוק במסחר ומשכונאות.

לקריאה נוספת

• בסקין, ר', יהודית. "חינוך נשים יהודיות והשכלתן בימי הביניים בארצות האסלאם והנצרות". פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח חורף תש"ס: 31-49.
• אברהם גרוסמן. חסידות ומורדות:נשים יהודיות באירופה בימי הביניים. ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 2003.
• הרטמן-הלברטל, טובה. "כיסוי וגילוי באישה". דעות דצמבר 2003: 6-11.
• אלישבע באומגרטן: "חיי המשפחה באשכנז בימי הביניים"
• זאב פלק. "מעמד האישה בקהילות אשכנז וצרפת בימי הביניים". סיני:ירחון לתורה ולמדעי היהדות מח' תשכ"א.
• קלנר, מנחם. "שנאת נשים פילוסופית בימי הביניים הרלב"ג לעומת הרמב"ם". מחקרי ירושלים במחשבת ישראל תשנ"ח: 113-128.
• שולמית שחר. המעמד הרביעי: באשה בחברת ימי הביניים. תל אביב: דביר, תשמ"ג.
• שולמית שחר. נשים בתאולוגיה ובקהילה הדתית בימי הביניים. זמנים:רבעון להיסטוריה, אביב. 14-16.
• Baskin, R, Judith. Jewish Women in Historical Perspective. Wayne State University Press, 1998.
• Biale, Rachel. Women and Jewish law: the Essential Texts, Their History, and Their Relevance for Today. Knopf Doubleday Publishing group, 2011.
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות יד י.
• שו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד (דפוס פראג) סימן פא.
• מורה הנבוכים, חלק ג, פרק ח.