נעצוץ

הָגָה מצויה

נעצוץ הוא צמח קוצני המוזכר בתנ"ך. במאה ה-20 הוא זוהה עם הגה מצויה, עם עץ האלון, או עם החוח.

הנעצוץ במקרא

מוזכר בספר ישעיהו:

• בדברי פורענות על ממלכת ישראל ועל הארמים נאמר: ”וֱהָיה ביום ההוא ישרק ה' לזבוב אשר בקצה יארי מצרים, ולדבורה אשר בארץ אשור. ובאו ונחו כלם בנחלי הבתות ובנקיקי הסלעים, ובכל הנעצוצים ובכל הנהללים” (ספר ישעיהו, פרק ז', פסוקים י"ח–י"ט)
• בנבואת ישעיהו נאמר ”תחת הֲנֲעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס, והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת” (ספר ישעיהו, פרק נ"ה, פסוק י"ג). בתרגום שני על מגילת אסתר מבואר שהנעצוץ הוא היגתא, שנקרא גם היגי המוזכר רבות בתורה שבעל-פה (כגון במסכת שבת).

זיהויו

על פי המסורת, ההגה המצויה היא הנעצוץ. זהו "עשב רע" המפריע לאיכרים ולגננים, ופוצע את המרחיקים אותו. לכן נבחר לייצג את הצמח שיוחלף בברושים – כפי שאכן קרה בחקלאות בראשית ההתיישבות היהודית החדשה.

חנה ונגה הראובני הציעו לזהות את עץ האלון כנעצוץ המקראי, על פי קרבת שמו לנהלולים המוזכרים באופן דומה על ידי ישעיהו, ושמו של העץ שהשתמר בערבית ליד נהלל, מקום גידולו של אלון התבור. זאת בהתאמה עם כך שה'אלון' המוזכר בתנ"ך הוא אלה מצויה – זיהוי המוסכם בקרב חוקרי הצמחייה המקרא.

יש הסוברים כי דווקא צמח החוח, הדומה מעט במבנהו לברוש – הוא הנעצוץ, כמו שהסרפד דומה במידה מסוימת להדס מוקטן, אלא שזה קטן ומזיק, וזה גדול, ריחו טוב, והוא משמש למצווה.

תכונות הנעצוץ

ההגה המצויה היא צמח דוקרני במיוחד, רב-שנתי ונמוך. הצמח נפוץ בכל הארץ. שורשיו מעמיקים ביותר ולכן קשה לעוקרו. הוא פורח בקיץ. הפרחים ערוכים על הקוצים, צורתם פרפרנית וצבעם דומה לצבע הלילך. הפרי הוא תרמיל מוארך המכיל מספר זרעים קטנים.

שמו בערבית

בהמות אינן יכולות לאכול את ההגה המצויה בשל קוצניותה ורק גמלים אוכלים אותה. לכן היא נקראת בערבית: "שאאוך אל-ג'מל" – קוץ הגמל.

לקריאה נוספת

• הערך: נעצוץ, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סוליאלי, משה ברכוז), א-ב, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 656.