ניקולאי קרסטינסקי
 | |
| קרסטינסקי בדצמבר 1929 | |
| לידה |
13 באוקטובר 1883 מוהילב, האימפריה הרוסית |
|---|---|
| פטירה |
15 במרץ 1938 (בגיל 54) מוסקבה, ברית המועצות |
| מדינה |
האימפריה הרוסית, ברית המועצות  |
| מקום קבורה |
גיא ההריגה בקומונרקה |
| השכלה |
אוניברסיטת סנקט פטרבורג |
| תפקיד |
|
| מפלגה |
מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (1903–1918) המפלגה הקומוניסטית (1918–1937) |
| חתימה |
 |
  | |
ניקולאי ניקולאייביץ' קרסטינסקי (ברוסית: Никола́й Крести́нский; 13 באוקטובר 1883 – 15 במרץ 1938) היה מהפכן ופוליטיקאי רוסי ששימש בין תפקידיו כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות וכשר האוצר הרוסי.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]קרסטינסקי נולד במוהילב שבמזרח בלארוס למשפחה אוקראינית[1][2]. הוא התחנך בגימנסיה של וילנה ולמד משפטים באוניברסיטת סנט פטרסבורג. אחרי שסיים את לימודיו ב-1907 עבד במשך 10 שנים כעורך דין וכעוזר לעורך דין.
עלייתו לצמרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1903, אחרי שנכנס לאוניברסיטה, הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, וב-1905 החל לתמוך בבולשביקים בהנהגת ולדימיר לנין. הוא נעצר פעמיים, בווילנה ובסנט פטרסבורג ב-1904 וב-1905 בהתאמה אך שוחרר בהמתנה למשפט. במהלך מהפכת 1905 נעצר שוב פעמיים ושוחרר בחנינה, ובסך הכל נעצר 9 פעמים[3]. ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא גורש לאזור הרי אורל.
אחרי מהפכת פברואר והדחת הצאר הרוסי מונה קרסטינסקי ליושב ראש ועדת האורל ויקטרינבורג מטעם הבולשביקים, וביולי 1917 נבחר לוועידה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית. אחרי מהפכת אוקטובר עבר לסנט פטרסבורג כסגו מנהל הבנק הממשלתי, ומאוגוסט 1918 עד 1921 שימש כקומיסר הפיננסים.
בינואר 1918 היה לאחד משני צירי הוועידה המרכזית שהתנגדו לחוזה ברסט-ליטובסק שנועד להוציא את רוסיה מהמלחמה. הוא תבע לצאת למלחמה נגד גרמניה, אך במרץ אותה שנה משך את התנגדותו כדי למנוע פיצול שיפגע בלנין[4].
במרץ 1921, לאחר פטירתו של יעקב סברדלוב, קודם במפתיע ליושב ראש הוועד המרכזי, ונבחר לאחד מחמשת חברי הפוליטביורו.
נפילתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאחראי על המינויים במפלגה, פעל באופן פייסני כלפי המתנגדים לו ועל כך הותקף מצד גיאורגי ז'ינובייב שנתמך על ידי סטלין והיה ממייסדי הזרם הסטליניסטי. במקביל, תמך בלאון טרוצקי במחלוקת על האיגודים המקצועיים והתעמת עם לנין. בסוף הקונגרס העשירי של המפלגה הודח מתפקידו והוחלף על ידי ויאצ'סלב מולוטוב (ושנה אחר כך על ידי סטלין עצמו) והודח מהפוליטביורו והוועד המרכזי.
במהלך המאבק על הירושה שאחרי מות לנין, תמך בטרוצקי ובאופוזיציה השמאלית. הוא שהה שעות בדיונים עם טרוצקי כשזה ביקר בחשאי בברלין למשך שישה שבועות באפריל–מאי 1926[5]. קרסטינסקי כינה את סטלין "איש רע עם עיניים צהובות"[6].
ב-27 בנובמבר 1927 כתב לטרוצקי שאינו מסכים עוד עם פעולות האופוזיציה. באפריל 1918 התכחש בפומבי לאופוזיציה וטען שמעולם לא היה חבר פעיל בה, ובכך היה לאחד מראשוני הטרוצקיסטים שקיבלו את מרותו של סטלין[7].
קריירה דיפלומטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]קרסטינסקי שימש כשגריר לגרמניה בין 1921–1930, ובתפקידו קיים מגעים להסכם סחר עם הונגריה שנחתם ב-1925 וכן הסכם ברלין עם גרמניה. ב-1930 הוחזר למוסקבה ומונה למשנה לקומיסר ליחסי חוץ במקום מקסים ליטבינוב שמונה לקומיסר.
משפט ומוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרץ 1937, בתחילת הטיהורים הגדולים מונה לסגן הקומיסר למשפט. במאי אותה שנה נעצר. במעצר הוכה עד אובדן הכרה, ולפי רופא שעבד בכלא בו הוחזק לא היה אזור בגבו שלא היה חבול[8]. אחרי שאולץ להתוודות, הועלה למשפט כחלק מהמשפט השלישי של משפטי מוסקבה. בזמן שיתר הנאשמים הודו באשמה, קרסטינסקי אמר לשופט כי:
”אני לא מודה באשמה, אני לא טרוצקיסט. מעולם לא הייתי חבר ב"בלוק הזכויות והטרוצקיסטים" ולא הייתי מודע לקיומו. לא ביצעתי אף אחד מהפשעים שאני מואשם בהם; בפרט אני לא מודה באשמה של יצירת קשרים עם שירותי המודיעין הגרמנים[9].”
עם זאת, למחרת חזר בו מהאשמה:
”אתמול, תחת ההשפעה של תחושה חולפת של בושה, שעוררה אווירת הדוכן והרושם הכואב שנוצר מהקראה פומבית של כתב האישום, שהוחמרה בשל מצבי הבריאותי הירוד, לא יכולתי להביא את עצמי לומר את האמת, לא יכולתי להביא את עצמי לומר שאני אשם. במקום לומר "כן, אני אשם", אמרתי באופן כמעט מכני "לא, אני לא אשם".”
חרטה מהירה כזו על הגרסה שמסר יום קודם הייתה נדירה במשפטי הראווה, והתעוררו השערות שהאדם שהוחזר אינו קרסטינסקי כי אם כפיל או שהוא הופנט[10]. הוא המשיך ו'הודה' בכך שהוא סוכן גרמני ובכך שפגש את טרוצקי במראנו שבאיטליה באוקטובר 1933, כדי לקבל הנחיות בנוגע לפעולת חבלה. אולם טרוצקי היה תחת מעקב מתמיד של שירותי המודיעין הסובייטים, ובדיקה של רישומיהם בשנות ה-50 לא העלתה כל הוכחה לקיום מפגש כזה. טרוצקי עצמו אמר שמעולם לא היה במראנו ושלא שוחח עם קרסטינסקי מאז 1927.
קרסטינסקי נידון למוות והוצא להורג ב-15 במרץ 1938.
ניקוי מאשמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך הדה-סטליניזציה שהוביל חרושצ'וב פרסם העיתון איזבסטיה ב-27 באוקטובר 1963 מאמר ששיבח את קרסטינסקי על היותו "דיפלומט מהאסכולה הלניניסטית". בתקופת הפרסטרויקה של גורבצ'וב, נוקה מכלל אשמה.
דמותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'וזף דייוויס ששימש כשגריר ארצות הברית למוסקבה תיאר את קרסטינסקי בזכרונותיו כ"איש קטן קצר רואי עם פנים דוחות למדי", אך תיאורו הושפע כנראה מההודאה של קרסטינסקי בבית המשפט. ויקטור סרג', שהכיר את קרסטינסקי בשנות ה-20 כתב כי "הוא היה איש עם אינטליגנציה מדהימה, דיסקרטיות ואומץ... הוא היה קצר רואי להדהים, כך שעיניו הממולחות הוסתרו מאחורי עדשות בעובי רבע סנטימטר, ונראו כבעלות הבעה ביישנית... הוא נראה כמלומד. למעשה, הוא היה טכנאי מעשי גדול של הסוציאליזם".
משפחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אשתו היהודייה של ניקולאי, ורה, נעצרה בפברואר 1938 בהיותה "אשתו של בוגד", ונשפטה ל-10 שנות מאסר[11]. בתו, נטליה בת ה-19 הוגלתה לקרסנויארסק לשלוש שנים. היא זוכתה ב-1956[12].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Март". old.memo.ru. נבדק ב-25 אוג' 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Georges Haupt, and Jean-Jaques Marie (1974). Makers of the Russian Revolution. (This volume contains an English translation of a biographical essay Krestinsky wrote about himself for an encyclopaedia published in 1927) London: George Allen & Unwin. p. 152. ISBN 0 04 947021 3.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: location (link) - ^ Rumyantsev, Vyacheslav (ed.). "Николай Николаевич Крестинский, Биографический Указатель". Khronos. נבדק ב-27 בפברואר 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Schapiro, Leonard (1963). The Origin of the Communist Autocracy, Political Opposition in the Soviet State: First Phase, 1917-1922. New York: Frederick A. Praeger. pp. 101, 106.
- ^ Deutscher, Isaac (1989). The Prophet Unarmed, Trotsky 1921-1929. Oxford: Oxford U.P. p. 266. ISBN 0-19-281065-0.
- ^ Trotsky, Leon (1975). My Life: An Attempt at an Autobiography. Harmondsworth, Middlesex: Penguin. p. 467.
- ^ Daniels, Robert Vincent (1969). The Conscience of the Revolution, Communist Opposition in Soviet Russia. New York: Simon & Schuster. p. 372. ISBN 0671-20387-8.
- ^ Serov, I.A. "Справка Председателя КГБ при СМ СССР И.А. Серова о процессе по делу антисоветского "право-троцкистского блока". 7 июля 1956 г. (Memorandum by the Chairman of the KGB on the trial of the anti-Soviet 'bloc of Rights and Trotskyites' 7 July 1956". Исторические Материалы. נבדק ב-24 בפברואר 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Report of Court Proceedings in the case of the Anti-Soviet 'Bloc of Rights and Trotskyites'. Moscow: People's Commissariat of Justice of the USSR. 1938. p. 36.
- ^ Medvedev, Roy (1976). Let History Judge, The Origins and Consequences of Stalinism. Nottingham: Spokesman. pp. 186–87.
- ^ "Крестинская Вера Моисеевна (1885)". Открытый Список (Open List). נבדק ב-27 בפברואר 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Крестинская Наталья Николаевна (1920)". Открытый Список. נבדק ב-27 בפברואר 2023.
{{cite web}}: (עזרה)