ניקולאי ארדמן
 | |
| לידה |
3 בנובמבר 1900 (יוליאני) מוסקבה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
10 באוגוסט 1970 (בגיל 69) מוסקבה, ברה"מ |
| מדינה |
האימפריה הרוסית, ברית המועצות |
| מקום קבורה |
בית הקברות דונסקויה החדש |
| שפות היצירה |
רוסית |
| פרסים והוקרה |
פרס סטלין |
  | |
ניקולאי רוברטרוביץ' ארדמן (ברוסית: Никола́й Ро́бертович Э́рдман; 16 בנובמבר 1900 – 10 באוגוסט 1970) היה מחזאי ותסריטאי סובייטי, שזכור בעיקר בשל עבודתו עם וסבולוד מיירהולד בשנות ה-20 של המאה ה-20. מחזותיו, במיוחד "המתאבד" (1928), יצרו חיבור בהיסטוריה הספרותית הרוסית בין הדרמה הסאטירית של ניקולאי גוגול ותיאטרון האבסורד שצמח בתום מלחמת העולם השנייה.
שנותיו הראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארדמן נולד להורים שהם צאצאים גרמנים-בלטים, וגדל במוסקבה. אחיו - בוריס ארדמן (1960-1899), היה מעצב במה שהכיר לו את הקהילה הספרותית והתיאטרלית של מוסקבה. ארדמן הצעיר התרשם במיוחד מהשירה הסאטירית של ולדימיר מאיאקובסקי, שנדמה היה שעומדת בניגוד לכל מוסכמה פואטית. לאחר פריצתה של מלחמת האזרחים ברוסיה, הוא התנדב לצבא האדום.
ספר שיריו הקצר הראשון של שוורץ ראה אור ב-1919. עבודתו השירית הארוכה ביותר והמקורית ביותר הייתה "דיוקן עצמי" (1922). כמשורר, ארדמן שייך עצמו ל"מסדר האימז'יסטים", תנועה בוהמית בהנהגתו של סרגיי יסנין. הוא גם היה מחברם של מספר פרודיות שנונות שהוצגו בתיאטראות מוסקבה.
עבודתו עם מיירהולד
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1924 ארדמן הגיש למיירהולד את מחזהו הגדול הראשון, "המנדט", בסגנון טרגי-אבסורדי. בעיבודו למחזה, מיירהולד בחר להדגיש את התנהגותן הבובתית של דמויותיו של ארדמן, בהציגו סיום טרגי שחשף את "היעלמה ההרסני והמוחלט של הזהות" אצל הגיבורים. [1] שיתוף הפעולה הבא שלו עם מיירהולד היה "המתאבד" (1928), "עירוב מרהיב של המגוחך והנעלה", המוכר בעולם כאחד מהמחזות המשובחים ביותר שנכתב בעידן הסובייטי. [2]
המחזה קיבל השראה מהנושא של התאבדות מבוימת, שהכניס לספרות הרוסית אלכסנדר סוחוב-קובילין. יצירתו של ארדמן סבלה מהיסטורית הפקה לא מוצלחת. ניסיונותיו של מיירהולד להציג את המחזה סוכלו במהלך התקופה הסובייטית. תיאטרון וכטנגוב כשל אף הוא בניסיון להתגבר על חסמי הצנזורה. בסופו של דבר, קונסטנטין סטניסלבסקי שלח מכתב ליוסיף סטלין, בו הוא השווה את ארדמן לגוגול ואיזכר את התלהבותו של מקסים גורקי. הוא קיבל היתר להציג את המחזה, שבוטל מייד בידי הוועדה מטעם המפלגה של לזר קגנוביץ' בערב הצגת הבכורה.
דיכויו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקריירה של ארדמן בתיאטרון נחסמה, לכן הוא הפנה את מרצו לקולנוע. ארדמן כתב תסריטים למספר סרטים אילמים, הידוע בהם היה "הבית בטרובנאיה" (1928) בבימויו של בוריס בארנה. אחרי שוואסילי קשאלוב, אחד משחקניו של סטניסלבסקי, ציטט את משליו הסאטיריים בפני סטלין בזמן מסיבת ערב בקרמלין, גורלו של הסופר נחתם. הוא נעצר במהלך ניסיונו הראשון לצלם סרט מוזיקלי "החברה העליזים" ועמד בפני גירוש לעיר יניסייסק בסיביר (1933). כעבור שנה הותר לו לעבור לטומסק, שם עלה בידו למצוא עבודה בתיאטרון מקומי.
למרות שהוא לא היה רשאי להראות את פניו במוסקבה, ארדמן ביקר בעיר באופן לא חוקי בשנות השלושים. במהלך אחד מביקוריו, הוא קרא בפני מיכאיל בולגקוב את המערכה הראשונה של מחזהו "המהפנט" (אותו מעולם לא השלים). בולגקוב כה התרשם מכישרונו, עד שהוא עתר לסטלין בבקשה לבטל את האיסור על ארדמן לשוב לבירה. סטלין התעלם מהבקשה, אולם תסריטו של ארדמן לסרט הקומי "וולגה-וולגה" זכה בפרס סטלין לשנת 1941.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ארדמן היה בריאזן עם חברו ושותפו מיכאיל וולפין, אותו הכיר מאז עבודתו עם מאיאקובסקי. מאחר שלשני הגברים הייתה היסטוריה של אסירים פוליטיים, הם לא היו יכולים להתגייס לצבא באופן המקובל. במקום זאת, היה עליהם ללכת ברגל לטוליאטי, מרחק של 600 קילומטרים, על מנת להתגייס ליחידה מיוחדת, שהייתה פתוחה בפני אנשים מוגבלי זכויות ואסירים לשעבר. [3]
ב-1942, אחרי שבריה פרש עליו את חסותו, עברו ארדמן ווולפין למוסקבה. הם העבירו את שארית המלחמה בכתיבת חומרים לאנסמבל השירה והריקוד במועדון המרכזי של הנ.ק.ו.ד. (הגוף שקדם לק.ג.ב.).
בתום המלחמה הוא נותר מוקצה בחוגי התיאטרון. מאחר שלא היה לו שום אמצעי מחיה פרט לקולנוע, הוא פנה לפעילות הכי לא-פוליטית בה יכול היה לעסוק, ותרם תסריטים לסרטי ילדים כמו "ג'ק פרוסט" ו" It Was I Who Drew the Little Man", רבים מהם כתב בצוותא עם מיכאיל וולפין.
אחרית ימיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארדמן חי באלמוניות, עד שב-1964 יורי ליובימוב הזמין אותו להצטרף לתיאטרון טגנקה, אותו ייסד באותה שנה. אמנם ליובימוב וארדמן שיתפו פעולה במספר הפקות חדשות, מתוך שאיפה להחיות את מסורתו של מיירהולד, אבל רק ב-1990 עלה בידי ליובימוב להפיק את "המתאבד" בתיאטרון.
יצירתו החשובה של ארדמן נאסרה להצגה עד שהגיעה עידן הפרסטרויקה. אפילו התיאטרון הסאטירי של מוסקבה, שהיה אורתודוקסי יחסית (נוסד ב-1924, עם הפקת מחזהו של ארדמן "מבט על מוסקבה") כשל בניסיון להשיג את אישורם של הצנזורים הסובייטים להפקת המתאבד.
תרגום לעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ניקולאי ארדמן, המתאבד, עברית: אהוד מנור, רמת-גן : מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי", בית הספר לאמנות הבמה והקולנוע, תשמ"ה 1985
- ניקולאי ארדמן, המתאבד (ארכיון), נוסח עברי שמעון בוזגלו, 2010.
עבודותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- N. Erdman. Пьесы. Интермедии. Письма. Документы. Воспоминания современников. Moscow, 1990.
- N. Erdman / A. Stepanova, un amour en exil, correspondance 1933-35,adaptation de Lara Suyeux, traduction française Evy Vartazarmian. Triartis Editions, Paris, 2011.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניקולאי ארדמן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ניקולאי ארדמן, באתר MusicBrainz (באנגלית)- ניקולאי ארדמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ניקולי ארדמן (1902-1970), דף שער בספרייה הלאומית
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Julia Listengarten. Russian Tragifarce: Its Cultural and Political Roots. Susquehanna University Press, 2000. ISBN 1-57591-033-0. Page 136.
- ^ The Major Plays of Nikolai Erdman, ed. by John Freedman. Routledge (UK), 1995. ISBN 3-7186-5582-9. Page XV.
- ^ קונסטנטין ארבנין, חייו ועלילותיו של מיכאיל וולפין, באתר animator.ru, (ברוסית)