ניקוד טברני

שמות כ, א-ה בניקוד טברני. מתוך כתב יד מימי הביניים, השמור כעת בלונדון

"ניקוד טבריני" יצירה של הפסל דוד פיין. המוזיאון הפתוח טבריה

הַנִּקּוּד הַטַּבְרָנִי (וגם טְבֶרְיָנִי) הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של הטקסט המקראי בפי יהודי העיר טבריה בראשית ימי הביניים.

העברית בת ימינו משתמשת בסימנים הגרפיים שהמציאו מפתחי השיטה הטברנית, אולם משמעות סימני הניקוד וכלליהם בעברית בת ימינו שונים מהשיטה הטברנית המקורית. לשימוש המודרני בסימני הניקוד ראו: ניקוד העברית בת ימינו.

התפתחות הניקוד הטברני

כל עוד הייתה העברית שפה מדוברת, נשתמרה הגיית הטקסט המקראי גם ללא מנגנון גרפי שיסמן את ההגייה. אולם בתחילת ימי הביניים נוצר חשש ממשי שהגיית הטקסט תישכח. מספר חכמים מהעיר טבריה מצאו פתרון לבעיה זו בדמות פיתוחה של מערכת סימני ניקוד וטעמים, שהוספו על גבי הטקסט העיצורי. נראה שבכך אימצו חכמים אלו שיטה שכבר הייתה קיימת אצל שכניהם ממזרח, המדקדקים הסורים, שהם בתורם אימצו מהמדקדקים היוונים. כתבי היד המנוקדים הקדומים ביותר, הנושאים את תאריך כתיבתם, הם מהמאה העשירית (כתר ארם צובא ועוד), והם מציגים כבר שיטת ניקוד מגובשת.

בתוך השיטה הטברנית התקיימו שתי אסכולות מרכזיות, זו של אהרן בן משה בן אשר וזו של משה בן דוד בן נפתלי. ההבדלים בין שתי האסכולות נוגעים ברובם להבדלי ניקוד והטעמה מזעריים של הטקסט המקראי. הבדלים אלו נאספו על ידי מישאל בן עוזיאל בספרו כתאב אלכ'לף ("ספר החילופים") שנכתב במחצית השנייה של המאה ה-11. אסכולת בן אשר דחקה את רגליה של אסכולת בן נפתלי ושל אסכולות אחרות, והיא זו שהתקבלה לבסוף.

למסורת ההגייה הטברנית יצא שם של מסורת הגייה מדויקת ביותר, ושיטת הניקוד שלה אומצה כמעט על ידי כל קהילות עם ישראל בתפוצות (למעט קהילות בבל ותימן, אשר המשיכו להשתמש גם בניקוד הבבלי), וזאת חרף העובדה שאף אחת מקהילות אלו לא הגתה את העברית במסורת הטברנית.

לקראת סוף ימי הביניים, עם הידלדלות היישוב היהודי בטבריה, נכחדה מסורת ההגייה הטברנית, ונוצר מצב, הקיים עד ימינו אנו, שכמעט כל קהילות ישראל משתמשות בשיטת ניקוד של הגייה זו, על אף שאין מדברים לפיה.

עדויות לשיטת הניקוד

שיטת הניקוד הטברנית השתמרה במספר רב של כתבי יד מקראיים מימי הביניים ששרדו עד ימינו. שני כתבי היד הידועים ביותר הם כתר ארם צובא (אשר נוקד על ידי אהרן בן משה בן אשר עצמו במאה ה-10 לספירה) וכתב יד לנינגרד אשר נוקד בשנת 1008.

בנוסף לשני כתבי היד הללו נשתמרו מספר חיבורים מימי הביניים, המתארים את השיטה ואת כלליה. ראש וראשון לחיבורים אלו הוא ספר דקדוקי הטעמים שכתב אחד מן החשובים מבין בעלי השיטה הטברנית, אהרן בן משה בן אשר. חיבורים ידועים נוספים הם "ספר הוריית הקורא" מאת אבו אל-פרג' הארון, "המאמר על השווא" שמחברו אינו ידוע, ו"ספר צחות לשון העברים" לרב סעדיה גאון.

מקורות אלו מאפשרים לנו כיום, אף על פי שחלפו למעלה מאלף שנים, לשחזר את ערכם הפונטי של סימני הניקוד הטברניים.

סימני הניקוד הטברני

מערכת התנועות של העברית הטברנית כללה שבע תנועות רגילות ושבע תנועות קצרות. את מערכת התנועות מקובל לחלק לשתי קבוצות - תנועות ארוכות/מלאות ותנועות קצרות/קטנות/חטופות. ספרי הדקדוק ההיסטוריים מוסיפים תת-חלוקה נוספת של התנועות הארוכות לתנועות ארוכות מיסודן ותנועות בינוניות.

תנועות מלאות

כל אחת משבע התנועות המלאות סומנה בסימן ייחודי לה – למעט התנועה [u], אשר סומנה על ידי שורוק או על ידי קובוץ בהתאם לקיומה/אי-קיומה של האות ו"ו. בטבלה שלהלן מפורטות התנועות המלאות וסימני הניקוד המסמנים אותן:

שם הסימן	סימן גרפי	תעתיק IPA	הערות
קמץ	ָ	[ɔ]	בכתבי יד צורתו של הקמץ היא קו ומתחתיו נקודה. השם "קמץ" מעיד על כך שבעת הגיית התנועה השפתיים נקמצות (=נסגרות, מתעגלות). ייתכן שהתנועה שסומנה על ידי הקמץ היא לא [ɔ] אלא [ɑ] (מדובר בתנועות קרובות)
פתח	ַ	[a]~[ä]	השם "פתח" מעיד על כך שבעת הגיית התנועה השפתיים נפתחות
סגול	ֶ	[ɛ]	כפי הנראה, משמעות השם "סגול" היא אשכול ענבים, והסימן נקרא כך על שם צורתו
צירי	ֵ	[e]	בניקוד הטברני אין הבדל בין הגיית צירי שיש אחריו יו"ד ("צירי מלא") לבין הגיית צירי שאין לאחריו יו"ד ("צירי חסר")
חיריק	ִ	[i]	בניקוד הטברני אין הבדל בין הגיית חיריק ואחריו יו"ד ("חיריק מלא") לבין הגיית חיריק שאין לאחריו יו"ד ("חיריק חסר")
קובוץ/שורוק	ֻ ~ וּ	[u]	ההבחנה בין הסימנים היא גרפית: אם נמצאה ו"ו בטקסט היו מסמנים שורוק, ובהיעדר ו"ו - קובוץ. אין הבדל פונטי בין שני הסימנים
חולם	ֹ ~ וֹ	[o]	בניקוד הטברני אין הבדל בהגיית חולם הבא עם ו"ו ("חולם מלא") לבין הגיית חולם ללא ו"ו ("חולם חסר")

חשוב להדגיש ששבע תנועות אלו היו בעלות אותו אורך. כמו כן, במסורת זו לא התקיימה הבחנה פונטית בין קמץ גדול וקטן, חיריק חסר ומלא, חולם חסר ומלא, קובוץ ושורוק; זוגות אלו נהגו באופן זהה לחלוטין, וההבחנה ביניהן היא מעשה ידי מדקדקים מאוחרים (ראו: ניקוד העברית בת ימינו).

תנועות חטופות

חטף חיריק תחת האות קו"ף במילה "לקחי־נא". כתר ארם צובא, מלכים א, יז, יא

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

לצד שבע התנועות המלאות התקיימו שבע תנועות קצרות יותר, כך שלכל תנועה מלאה הייתה תנועה מקבילה בעלת אורך קצר יותר. תנועות אלו נקראות תנועות חטופות.

להבדיל מהתנועות המלאות, לא הומצאו סימנים גרפיים לכל אחת מהתנועות החטופות. עובדה זו נובעת כפי הנראה מכך שהעומס הפונמטי בינן לבין עצמן היה נמוך (כלומר, לא הייתה משמעות רבה לשאלה איזו מבין התנועות החטופות יש להגות, ולכן סימונן המדויק לא היה מספיק חשוב).

לצורך סימון התנועות החטופות משמש בדרך כלל סימן השווא. לצידו משמשים עוד סימנים, הנקראים "חטפים". סימני החטפים משמשים בעיקר תחת אותיות גרוניות, אולם יש מקרים לא מועטים שחטף מופיע גם תחת אות לא גרונית, לדוגמה: הַגֳּרָנוֹת (יואל ב, כד), אֶשְׁפֲּטֶךָ (יחזקאל לה, יא).

להלן התנועות וסימניהן:

שם הסימן	סימן גרפי	תעתיק IPA	הערות
שווא/חטף-קמץ	ְ ~ ֳ	[ɔ̆]	בדומה לקמץ, ייתכן שהתנועה לא הייתה [ɔ̆] אלא [ɑ̆]
שווא/חטף-פתח	ְ או ֲ	[ă]
שווא	ְ	[ĕ]
שווא/חטף-סגול	ְ ~ ֱ	[ɛ̆]
שווא	ְ	[ĭ]	ישנו גם סימן חטף-חיריק [ְִ] אולם הוא נדיר ביותר
		[ŭ]
		[ŏ]

סימן השווא

דוגמה להשפעת הטעמים על הגיית השווא: במילה העליונה (תהלים יח, ד) השווא נח, ובמילה התחתונה (תהלים יח, ז) השווא נע

שווא-געיה תחת האות בי"ת במילה "בהנות" (שופטים א, ו)

בשונה מיתר סימני הניקוד, השווא בשיטה הטברנית מייצג מהות פונטית גמישה הן מבחינת אורך התנועה והן מבחינת איכות התנועה. מבחינת האורך, שווא יכול לייצג גם העדר תנועה ("שווא נח"), גם תנועה חטופה ("שווא נע"), ולעיתים גם תנועה מלאה. מבחינת האיכות, סימן השווא יכול לייצג כל אחת משבע התנועות הקיימות במסורת ההגייה הטברנית.

בחלק גדול מן המקרים אין דרך לדעת מראש מתי שווא הוא נח ומתי הוא נע, והדבר תלוי בנסיבות המוזיקליות של הפסוק הספציפי. למשל, השווא במילה "אֶקְרָא" הוא נח בתהלים יח, ד אבל נע בתהלים יח, ז - אף על פי שמדובר באותה מילה^{[דרושה הבהרה]}. זיהוי מהותו של השווא במקרים אלו אפשרי הודות לטעמי המקרא וסימן הגעיה. עם זאת, ישנם ארבעה "כללי ברזל" החלים תמיד, והם:

• שווא בראש מילה - נע (למעט המילים "שְׁתַּיִם" ו"שְׁתֵּי" שבהן השווא נח; מילים אלו נהגו בקירוב "אֶשְתַּיִם", "אֶשְׁתֵּי").
• שווא בסוף מילה - נח.
• שווא תחת אות דגושה בדגש חזק - נע.
• שני שוואים רצופים באמצע מילה - הראשון נח והשני נע.

השווא הנע נהגה בדרך כלל כתנועת [a] חטופה (כמו חטף-פתח). כאשר השווא קודם לעיצור גרוני, הוא מבוטא כתנועה החטופה המקבילה לתנועת העיצור הגרוני, למשל: מְאֹד נהגה [mŏʔoð]. כאשר השווא קודם ליו"ד עיצורית, השווא נהגה כתנועת i חטופה, למשל: בְּיוֹם נהגה [bĭjom].

מקרה מיוחד הוא שווא-געיה (שווא הבא בצירוף עם מתג). זה האחרון מבוטא לפי כללי השווא הרגיל, אולם תחת תנועה חטופה התנועה מלאה, למשל: בְּהֹנוֹת בשופטים א, ז נהגה [bohonoθ].

סימן הדגש

דגש הוא נקודה הנכתבת במרכז האות (ּ). השימושים העיקריים של סימן הדגש בשיטת הניקוד הטברנית הם:

• דגש קל (dagesh lene) - משמש להבחנה בין היגוי אותיות בג"ד כפ"ת חוככות (רפות) ובין היגוי אותיות בג"ד כפ"ת סותמות (קשות, פוצצות). דגש זה מופיע בראש מילה או לאחר שווא נח בלבד. לדוגמה: בָּרָא, מִדְבָּר.
• דגש חזק (dagesh forte) - משמש לסימון ההכפלה של עיצור. דגש זה מופיע רק לאחר תנועה, לדוגמה: הַכְּלָבִים, ואינו מופיע באותיות אהחע"ר.
• דְּחִיק או אָתֵי מֵרָחִיק (dagesh conjunctivum) - צמד מילים, שהראשונה בהן מסתיימת בהברה פתוחה שאינה מוטעמת, והשנייה פותחת בהברה מוטעמת, האות הראשונה של המילה השנייה תקבל דגש אם יחולו שאר תנאי התחולה. לדוגמה: שׂדֶה טּוֹב (יחזקאל יז, ח). חָלִלָה לְּךָ (בראשית יח, כה). אין אחידות דעים באשר למהותו הפונטית של דגש זה. בעבר סברו כי השמות השונים, דחיק ואתי מרחיק, מסמנים דגשים שונים, אולם כיום מקובל להניח שמדובר בשני שמות לאותה תופעה.

סימנים נוספים

• רפה (ֿ) - קו עליון קצר, הנכתב מעל האות, ונועד לציין את העדרו של הדגש באותיות בג"ד כפ"ת (לדוגמה: שָׁרָבֿ) וכן את נחותן של האותיות אל"ף וה"א. רפה מופיע כמעט בכל כתבי היד המקראיים, אבל לא תמיד באופן עקיב.
• מפיק (ּ) - סימן זהה בצורתו לדגש, אם כי בכתבי יד הוא נכתב לעיתים גם מתחת לאות, כמו חיריק. הוא נועד לסמן הגייה עיצורית של אות ה"א בסוף מילה. לדוגמה: שֶׁלָּהּ.
• נקודה דיאקריטית - נקודה מעל הזרוע הימנית או השמאלית של האות שי"ן (שׁ או שׂ). היא מסמנת את ההבחנה בין הגיית השי"ן כ-[ʃ] או כ-[s] בהתאמה.

ראו גם

• הגייה טברנית
• ניקוד בבלי
• ניקוד ארצישראלי
• ניקוד ארצישראלי-טברני
• ניקוד העברית בת ימינו

לקריאה נוספת

• גוטהלף ברגשטרסר, דקדוק הלשון העברית, מגרמנית: מרדכי בן אשר, ירושלים תשמ"ב. הפרקים העוסקים בניקוד הם פרקים 8 עד 11, ואף על פי שהספר מיושן מעט, הוא עדיין הדקדוק המדעי הטוב ביותר הכתוב עברית.
• ישראל ייבין, המסורה למקרא, ירושלים תשס"ג. חשובים בהקשר זה בעיקר פרק 13 על הגעיה, פרק 15 על השווא ופרק 16 על הדגש.
• A short introduction to the Tiberian Masoretic Bible and its reading tradition / Geoffrey Khan. Piscataway, NJ, 2013 (English).

קישורים חיצוניים

•  Gesenius' Hebrew Grammar, §7, §8