ניצ'ירן (בודהיזם)
![]() | |
פסלו של הנזיר ניצ'ירן בקיוטו שביפן | |
שורשים, סיווג והנהגה | |
---|---|
זרם |
Kamakura Buddhism ![]() |
תאריך ייסוד |
המאה ה־13 ![]() |
מייסד |
ניצ'רן ![]() |
![]() ![]() |
![](http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/2/22/Sugawara_Mitsushige_Lotus_Sutra%2C_01.jpg/220px-Sugawara_Mitsushige_Lotus_Sutra%2C_01.jpg)
נִיצִ'ירֶן הוא זרם בודהיסטי המשוייך למסורת המהאיאנה הנקרא על שם מייסדו, הנזיר הבודהיסט היפני ניצ'ירן, ונחשב אחד מהזרמים היחידים שפותחו ביפן באופן בלעדי. נזירי ומתרגלי הניצ'ירן נחשבים קנאים, וכתיבתו של ניצ'ירן נחשבת נהירה ביחס לכתבים בודהיסטים יפנים אחרים, במיוחד כתבי זן.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנזיר ניצ’ירֶן יצר את הזרם בתקופת הפלישות המונגוליות ליפן. הוא סלד משני זרמים שהיו נפוצים ביפן בתקופתו (ונפוצים בה עד היום): בודהיזם הארץ הטהורה והזן, שלדעתו, ויתרו על כללי האתיקה הבודהיסטים, הזניחו את הקאנון הפאלי והתעלמו מגאוטמה הבודהה, מייסד דת הבודהיזם, והעדיפו על פניו דמויות מיתולוגיות כגון אמיטאבהה ותרגולים מיסטיים כגון שינון מנטרות (במקרה של הארץ הטהורה) או תרגולים אינדיוידואליסטים ושחרור ממסורת הבודהה במקרה של הזן (סנטינמנט המובע בקואן "אם תפגוש את הבודהה בדרכים, הרוג אותו").
הנזיר ניצ'ירן קרא לשילוב של לימוד, מוסר ופולחן. ניצ’ירן הנזיר נודע בקנאות הדתית שלו וביחסו השלילי לרוב ההוגים הדתיים שקדמו לו.
ניצ’ירן קידש אך ורק את סוטרת הלוטוס בטענה שהיא מכילה את כל הדרוש לדת, ושלל את כל הכתבים האחרים של הבודהיזם. מלבד זאת, הוא דגל בהפצה מסיונרית של תורתו ועודד את תלמידיו לעשות זאת.
הפוליטיקה היפנית תפסה חלק משמעותי בתוך הזרם הדתי, ובשנת 1269 נכתב בידי הנזיר ניצ’ירן הספר "הדרך להגשמת האמת והגנת המדינה" שבו טען כי יפן נמצאת בסכנה גדולה, שעל מנת להינצל ממנה יש לדבוק בסוטרת הלוטוס ולהשמיד את כל הכתות האחרות מלבד ניצ'ירן. בעקבות פרסום הספר, הגלו אותו השלטונות לאי סאדו שבים יפן.
מכיוון שלאורך כל שנות קיומו, הפעיל זרם זה מיסיון אינטנסיבי, הוא התבסס היטב ביפן, וכיום הוא נחשב לאחד מארבעת זרמי הבודהיזם העיקריים ביפן[1].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גילי חסקין, תולדות יפן בתקופת קמקורה
- ניצ'ירן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ בן עמי שילוני, יפן המסורתית, 2, הוצאת שוקן, 2014