נחמיה צורי
נחמיה צורי-צימבליסט (י"ב בחשוון ה'תרס"ג, 12 בנובמבר 1902 - 27 בינואר 1991)[1] היה ארכאולוג ישראלי.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]צורי נולד בטרקאי, במחוז וילנה ללאה ונפתלי. בשנת 1914 גורש עם משפחתו לוילנה ושם התגורר אצל בני משפחתו. ב-1917 עברה המשפחה לז'מר, במחוז קובנה. לאחר מותה של אמו בשנת 1918, נאלץ להפסיק את לימודיו והחל לעזור בפרנסת המשפחה. הוא עבד ביער, ברישום מספרים על גזעי אורנים ובמנסרה. במשך שלוש שנים עד לשנת 1924, לימד עברית בפוליטכניקום ובאביב אותה שנה עלה לארץ ישראל. הוא עבד בראש פינה, בחקלאות ובאריזה וב-1925 עבר לתל אביב ושם עבד בבניין. העבודה הקשה והלכלוך הרב גרמו לו להתקפי חום ולדיזינטריה, עד שהרופאים אמרו לו כי עליו לעזוב את הארץ. באותן שנים הוא למד כינור בהדרכתו של גבריאל גראד (מלחין ידוע בתל אביב בשנות ה-30 וה-40), דבר שהקל מעט על סבלו.
בשנת 1925 עבר צורי לבאר יעקב ועבד בחליבת פרות, בהובלת חלב לתל אביב וחלוקתו לבתים שונים, בפרדס, בקטיף שקדים ועוד. ב-1927, הוא חזר לתל אביב והחל ללמוד מוזיקה בהדרכת פרופ' דוד שור.
בשנת 1932 הפליג צורי לטיול באירופה. באביב אותה שנה, הוא חוזר ומתיישב בקיבוץ תל יוסף.
בשנת 1934 הוא נסע לטיול למצרים, לעשרה ימי ארכאולוגיה והיסטוריה.
ב-1941 התחיל לעבוד במוזיאון בית שטורמן שרק הוקם כמוזיאון לידיעת האזור. הוא חפר בגבעת קומי,[2] באתרי עתיקות בתל יוסף[3] ובעמק יזרעאל המזרחי. הוא גילה שרידים ארכאולוגיים המעידים על התיישבות בעמק יזרעאל, בתקופות קדומות. בגשר, בתל דלהמייה,[4] בתיאום עם מחלקת העתיקות בירושלים.
במלחמת העצמאות התמנה צורי לקצין תרבות, והגיע ליחידות שונות להרצות על ארץ ישראל ועתיקותיה.
בשנות ה-50 ביצע סקרים ארכאולוגיים נרחבים, מטעם אגף העתיקות, בעמק יזרעאל ובעמק הירדן, וזיהה שתי התיישבויות נוספות של התרבות, חורבת מנחה (מונחתה).
בשנים 1950–1967 ניהל צורי את בית הנכות, מסגד ממלוכי ששימש כמוזיאון לשימור עתיקות, בבית שאן.[5] הוא פיקח על העתיקות בחבל הצפוני של ישראל, וכן השתתף במאות חפירות ומשלחות לחפירות בארץ ובשטחים החדשים שנכבשו במלחמת ששת הימים, ביהודה, שומרון ובעזה.
בשנת 1964 הייתה אחת מתגליותיו המרגשות, רצפת פסיפס בבית לאונטיס, בית אמידים בבית שאן, המוצגת במוזיאון ישראל בירושלים, בכניסה למוזיאון.[6][7]
צורי קיבל את אות יקיר בית שאן.
נחמיה צורי נפטר בשנת 1991, והובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ תל יוסף, לצד אשתו חנה.
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נחמיה צורי נישא לחנה מרכוס ב-1937 ובשמחת תורה אותה שנה נולד בנם הבכור, אוריאל. ב-1939, נולד בנם השני, ינון, בחורף 1941 נולדה בתו השלישית אלה, בחג שבועות נולדה בתו הרביעית, רות-בכורה ובשבועות 1946 נולדה בתו החמישית נעמי.
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נחלת יששכר; סקר ארכאולוגי של הגלבוע ומורדותיו, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1977
- תל-יוסף בימי קדם, הוצאת ועדת התרבות של תל יוסף, 1971
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של נחמיה צורי- טוביה כרמל, שרידי בית כנסת עתיק בבית שאן נמצאו - ונעלמו, מעריב, 13 בנובמבר 1966
- יגאל שילוני, בית שאן - אוצרות זנוחים, דבר, 7 במאי 1971
- נדב מן, מסע אל העבר//לפני קום המדינה: הנשיא לעתיד בעמק יזרעאל, נחמיה צורי, בסדרת תצלומים מהעמק של פעם, באתר ישראל היום 3 ביולי 2014
נחמיה צורי (1902-1991), דף שער בספרייה הלאומית
