לדלג לתוכן

נואל קרול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נואל קרול
Noël Carroll
לידה 25 בדצמבר 1947 (בן 76)
פאר רוקאוויי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת פיטסבורג, מערכת האוניברסיטאות של אילינוי עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
תחומי עניין פילוסופיה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פילוסוף, מרצה באוניברסיטה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מלגת גוגנהיים עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג סאלי ביינס עריכת הנתון בוויקינתונים
אתר רשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נואל קרולאנגלית: Noël Carroll ;נולד ב-25 בדצמבר 1947) הוא פילוסוף אמריקאי המתמחה בפילוסופיה של האמנות. קרול הוא בעל שני דוקטורטים, בקולנוע ובפילוסופיה, וידוע בעיקר בזכות עבודותיו בתחום הפילוסופיה של הקולנוע וכחסיד של אסתטיקה קוגניטיבית. נוסף לכך עסק בפילוסופיה של האמנות באופן כללי, בתאוריה של אמצעי תקשורת, בפילוסופיה של ההיסטוריה וכן פרסם גם מחוץ לכותלי האקדמיה בעיתונות, וכתב תסריטים לסרטים תיעודיים.[1] הוא מרצה באוניברסיטת העיר ניו יורק.

ב-1969 השלים תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת הופסטרה (אנ'). ב-1970 השלים תואר תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת פיטסבורג. ב-1974 השלים תואר שני בלימודי קולנוע באוניברסיטת ניו יורק וב-1976 השלים תואר שני נוסף בפילוסופיה באוניברסיטת אילינוי שיקגו ובאותה שנה השלים דוקטורט בקולנוע באוניברסיטת ניו יורק תחת הנושא "ניתוח מעמיק של הגנרל של באסטר קיטון" ("An In-Depth Analysis of Buster Keaton's The General"). ב-1983 השלים דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת אילינוי שיקגו.

בין השנים 1972–1988, הוא עבד כעיתונאי וכמבקר קולנוע, תיאטרון, ואמנות עבור Chicago Reader, Artforum, In These Times, Dance Magazine, SoHo Weekly News ו-The Village Voice. רבים מהמאמרים המוקדמים הללו נאספו בספרו "לחיות בעולם אמנות" (Living in an Artworld) מ-2011.[2]

במהלך הקריירה האקדמית שלו הוא לימד באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, אוניברסית טמפל, אוניברסיטת העיר ניו יורק וכיהן כנשיא האגודה האמריקאית לאסתטיקה (אנ').

ב-2002 קרול זכה במלגת גוגנהיים בשנת 2002 על מחקריו בפילוסופיה של המחול (אנ').[3][4]

ב-2016 הוא נבחר בדו"ח גורמה לפילוסופיה (Philosophical Gourmet Report) ברשימת "הפילוסופים האנגלופונים של האמנות הכי משפיעים מאז 1945" במקום השישי (אחרי: ארתור דנטו, נלסון גודמן, ריצ'רד וולהיים, סטנלי קאבל, קנדל וולטון).[5]

ב-1988 פורסם ספרו "מסטיפיקציית סרטים" (Mystifying Movies) ובו הוא כותב ביקורת על רעיונותיו של הפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן, ההמרקסיזם של לואי אלתוסר והסמיוטיקה של רולאן בארת, שכן בהשפעתם רווחת בתאוריה ההקולנועית באוניברסיטאות אמריקאיות מאז שנות ה-70 הדומיננטיות של ניתוח סרטים בגישה אותה כינה "פסיכו-מרקסיזם-סמיוטי" (psycho-semiotic Marxism).[6] כנגד גישה זו פיתח יחד עם דייוויד בורדוול את ה"פוסט-תאוריה" ואת הגישה הקוגניטיבית בקולנוע. יחד הם פרסמו את האנתולוגיה "פוסט-תיאוריה: רקוסטרוקציה של לימודי קולנוע" (Post-Theory: Reconstructing Film Studies) ב-1996.

ב-1990 פורסם ספרו "הפילוסופיה של האימה, או פרדוקסים של הלב" (The Philosophy of Horror, or, Paradoxes of the Heart). בספר זה בחן את האסתטיקה של סיפרות האימה באופן השוואתי במדיה שונות, ברומנים, בסיפור קצר, בתסכיתי רדיו ובסרטי אימה). בהקדמה לספר העיד כי כתב אותו בין השאר כדי לשכנע את הוריו שהקסמותו מסיפורת אימה לא הייתה לריק.

ביבליוגרפיה חלקית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרגום לעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונוגרפיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Philosophical Problems of Classical Film Theory, Princeton, Princeton University Press, 1988.
  • Mystifying Movies: Fads and Fallacies in Contemporary Film Theory, New York, Columbia University Press, 1988.
  • The Philosophy of Horror, or Paradoxes of the Heart, New York, Routledge, 1990.
  • Theorizing The Moving Image, Cambridge, Cambridge University Press, 1996.
  • A Philosophy of Mass Art, New York, Oxford University Press, 1998.
  • Interpreting The Moving Image, Cambridge, Cambridge University Press, 1998.
  • Philosophy of Art: A Contemporary Introduction, New York, Routledge, 1999.
  • Beyond Aesthetics: Philosophical Essays, Cambridge, Cambridge University Press, 2001.
  • Engaging The Moving Image, New Haven, Yale University Press, 2003.
  • Comedy Incarnate: Buster Keaton, Physical Humor and Bodily Coping, Malden, Blackwell Publishing, 2007.
  • The Philosophy of Motion Pictures, Malden, Blackwell Publishing, 2008.
  • On Criticism, London, Routledge, 2009.
  • Art in Three Dimensions, Oxford, Oxford University Press, 2010.
  • Narrative, Emotion, and Insight, with John Gibson, Penn State University Press, 2011.
  • Living in an Artworld: Reviews and Essays on Dance, Performance, Theater, and the Fine Arts in the 1970s and 1980s, Louisville, KY: Chicago Spectrum Press, 2012.
  • Humour: A Very Short Introduction, Oxford, Oxford University Press, 2014.
  • Routledge Companion to Philosophy of Literature, with John Gibson, Routledge, 2016.
  • Arthur Danto’s Philosophy of Art: Essays, Boston, Brill, 2021.
  • Post-Theory: Reconstructing Film Studies (edited with David Bordwell), Madison, University of Wisconsin Press, 1996.
  • Theories of Art Today, Madison, University of Wisconsin Press, 2000.
  • Philosophy of Film and Motion Pictures (edited with Jinhee Choi), Malden, Blackwell Publishing, 2006.
  • Philosophy in the Twilight Zone (edited with Lester Hunt), Oxford, Blackwell, 2009.
  • The Poetics, Aesthetics and Philosophy of Narrative (edited with an introduction by Noël Carroll), Oxford, Blackwell, 2009.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "Noël Carroll". www.gc.cuny.edu. נבדק ב-2018-06-17.
  2. ^ "The Strange Case of Noël Carroll: A Conversation with the Controversial Film Philosopher • Senses of Cinema". sensesofcinema.com (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-06-17.
  3. ^ "John Simon Guggenheim Foundation | Noël Carroll". www.gf.org (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-06-17.
  4. ^ "Five receive Guggenheims". news.wisc.edu (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-06-17.
  5. ^ "Best Anglophone philosophers of art post-1945: the results". Leiter Reports: A Philosophy Blog. נבדק ב-2018-06-17.
  6. ^ Plantinga, Carl (2002). "Cognitive Film Theory: An Insider’s Appraisal" Cinémas: Journal of Film Studies, vol. 12, n° 2, 2002, pp. 15–37.