מתתיהו דגן (קורנפלד)

מתתיהו (מתי) דגן (קורנפלד) (15 בדצמבר 1916, קהיר – 14 בינואר 1999, צרעה) היה שותף להקמת הצבא טרם קום המדינה, שירת בהגנה, בנוטרות, בצבא בריטי, בבריגדה (חי"ל) ובהקמת צה"ל. השתחרר בדרגת אלוף-משנה. היה איש משרד החוץ ושירת בתפקידים דיפלומטיים רבים בארצות הברית, קנדה, אפריקה ובריטניה.

ביוגרפיה

דגן נולד בקהיר להוריו פרץ ורחל. אביו, פרץ קורנפלד-דגן, גדל בארץ ישראל והשלים את לימודיו בקולג' הסורי (לימים האוניברסיטה האמריקנית בביירות). מכיוון שבזמן מלחמת העולם הראשונה לא יכול היה לחזור לארץ, נסע למצרים ושם הכיר את רחל, שמשפחתה ברחה מהפוגרום בקישינב ב-1905 והשתקעה במצרים. בתום המלחמה עזבה המשפחה את מצרים ועברה לירושלים, כשבנם מתתיהו היה בן עשרה חדשים.

מתתיהו דגן גדל בירושלים ולמד בבי"ס "תחכמוני". בגיל 12 נסע עם הוריו, אחיו ושלוש אחיותיו לדרום אפריקה לשם נשלח פרץ קורנפלד (אביו) כשליח לפדרציה הציונית. בשובם ארצה לאחר שנתיים, דרשו ממתי לחזור על שתי שנות לימוד בגימנסיה רחביה. מאחר שלא הסכים לכך, נשלח מתי ללמוד בקולג' הסקוטי בצפת לסיום לימודיו התיכוניים.

בסיום לימודיו עבד עם דודו, ציון קורנפלד, במדידות קרקע באזור עמק חפר לקראת הקמת נתניה. זאת על מנת לחסוך כסף לנסיעה לאנגליה ללמוד הנדסה. תוכנית זו לא יצאה לפועל עקב פרוץ המאורעות בשנת 1936.

שירות צבאי

בשנת 1936 גויס לקבוצות הכוננות של ההגנה בירושלים בפקודו של אליהו בן חור ועבר ל"הנודדת" בפקוד יצחק שדה. לאחר כשנה התנדב ל"גפירים" והוצב לשמירה בנוה יעקב . ה"גפירים" היו יחידות של נוטרים יהודיים שגויסו כחיל עזר למשטרה הבריטית. באותה עת עבר קורס "סגנים" בהגנה והיה השליש של הפו"ש בירושלים ומפקדם של שתי מחלקות.

בספטמבר 1938 התגייס ל"משטרת היישובים העבריים"-הנוטרים. בתור נוטר היה סרג'נט גושי שהיה למעשה מפקד הנפה מטעם ההגנה בגדוד הכרמל שגבולותיו מחיפה עד חדרה ומפקדתו הייתה בבנימינה.

ביוני 1940 החליף את טוביה ארזי כקציו קישור בגדוד השרון של הנוטרים שגבולותיו השתרעו מגבולו הדרומי של עמק חפר עד בת ים, חולון וצומת בית דגן.

בצבא הבריטי

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החל גיוס של תושבי ארץ ישראל לצבא הבריטי. המגויסים הראשונים גויסו ליחידות עזר כגון החפרים, תובלה, תותחנים וחיל עזר נשים. בסוף 1940 החל גיוס לחיל רגלים ומתי נשלח, מטעם ההגנה, להתגייס לצבא הבריטי, לפלוגות הבאפס (BUFFS) הפלסטיניות. מטרתם של הבריטים הייתה לגייס מספר שווה של פלוגות יהודיות ופלוגות ערביות. בתחילה גויסו 3 פלוגות יהודיות ו-3 פלוגות ערביות אך בפועל היו 15 פלוגות יהודיות ושלוש פלוגות ערביות. מגויסים אלו עברו אימונים בסיסיים ועסקו בעיקר בתפקידי שמירה - על מחנות בריטיים באזור.

מתי גויס לקורס קצינים מס' 2. בסוף הקורס הוצב כמפקד מחלקה בפלוגה 10 של הבאפס במחנה בואדי צראר. בהיותו קצין האחראי על השמירה, עסק גם בהעברת נשק ותחמושת מהמחנה הבריטי להגנה.

בנובמבר 1942 התמנה כסגנו של מכסי כאהן שהיה מפקד פלוגה 2 של הבאפס והועלה לדרגת קפטן. פלוגה 2 של "הבאפס" הפכה לפלוגה א' של הגדוד הראשון של הרגימנט הארץ-ישראלי. הרגימנט כלל שלושה גדודים שנבנו מ-15 פלוגות הבאפס והיה יחידת חיל רגלים שעברה אימוני שדה ולחימה ובנוסף לתפקידי שמירה.

הבריגדה

בספטמבר 1944 הוקמה החטיבה היהודית הלוחמת-החי"ל-הבריגדה. שלושת גדודי הרגימנט הארץ ישראלי הפכו לשלושת גדודי החי"ל.

גדודים אלו רוכזו בבורג' אל-ערב ממערב לאלכסנדריה שבמצרים שם עברו גיבוש ואימונים והחטיבה הפליגה ב-4.10.1944 מנמל אלכסנדריה לנמל טרנטו בדרום איטליה. משם נסעו צפונה לעיירת המרפא פיוג'י, התמקמה החטיבה והתרכזה באימונים. מתי שרת בפלוגה א' של הגדוד הראשון והיה סגן מפקד פלוגה שמפקדה היה מכסי כאהן.

בראש השנה האזרחית 1945 סופח מתי למ"פ פלוגה קדומנית בגדוד המאורים בחטיבה הניו זילנדית לטבילת אש ראשונה על גדות נהר הסניו. במשך שבוע לחם עמם על כביש רימיני-בולוניה.

בפברואר 1945 החליף את מכסי כאהן ומונה כמפקד פלוגה א' בגדוד הראשון של הבריגדה ועד אפריל 1945, עת נפרצה החזית האיטלקית, היה בחזית הסניו.

אחרי פריצת החזית הפלוגה נעה והתמקמה באזור טרוויזיו בנקודת המפגש של גבולות איטליה, אוסטריה ויוגוסלביה. אזור זה היה שנוי במחלוקת בין הלאומים השונים ועבר מיד ליד. התפתח ויכוח בין פרטיזנים יוגוסלביים וקרביניירי איטלקים על השליטה בעיר פוזינה והייתה סכנה שהוויכוח ידרדר. על הפשרה שהציע מתי בסכסוך הגבול קיבל מתי את "צל"ש המלך".

בזמן שהות הבריגדה באזור טרביזיו עסקו חייליה באיתור ועזרה לשארית הפליטה. מפקדי היחידות חיפו על חיילים שעזבו את היחידה על מנת לחפש קרובים. בעיני הבריטים לא נשאה חן פעילות זו.

ב-27 ביולי 1945 הועתקה הבריגדה מהפיקוד באיטליה לפיקוד הצבא הבריטי על הריין ויצאה בשיירה דרך אוסטריה, גרמניה וצרפת לדרום בלגיה. גם אז אף על פי שהתפקיד הרשמי היה שמירה על מחנות שבויים גרמניים ומחסני צבא, עסקו חיילי הבריגדה בהברחת ניצולי שואה ממחנות העקורים לדרום צרפת ואיטליה לטיפול המוסד לעלייה ב'. שם שוכנו בעיירות חוף עד עלייתם לארץ במפעל ה"העפלה".

בתחילת 1946, לאחר חופשת מולדת קצרה, חזר מתי לאירופה (להולנד) ומונה לסמג"ד הגדוד השלישי כסגנו של אפרים בן ארצי.

לאחר שחרורם של שלמה שמיר ומיכאל בן-גל, מונה לתמפקד מטעם ה"הגנה" באירופה בקרב יחידות הבריגדה.

במסגרת פעילות זו היה בקשר עם נציגי המוסד לעלייה ב' ועסק במבצע "הכפילים"–מבצע לעליית פליטים בזהות של חיילים משוחררים. מתי היה בקבוצה האחרונה שהשתחררה מהבריגדה. וחזר לארץ ביולי 1946. באוקטובר 1946 השתחרר מהצבא הבריטי בדרגת מייג'ור.

שירות בצה"ל

אחרי השחרור מהצבא הבריטי, עבר למנגנון הקבע של "ההגנה" והמשיך בטיפול בכפילים שהגיעו מאירופה ובטיפול בכספי מענקי השחרור שקבלו החיילים המשוחררים שבזהותם הגיעו הכפילים ארצה.

לאחר הקמת המדינה היה חבר במטכ"ל הראשון ועסק בתפקידי מטה. דגן היה שותף, בין היתר, בפרסומים הראשונים של צה"ל כגון פקודות מטכ"ל, סולם הדרגות בצבא, היה חבר בוועדה שקבעה את חוק השיפוט של צה'ל- תש'ט, יו"ר הוועדה לקביעת סמלי הכובע ותגי השרוול של יחידות הצבא ושותף להקמת היחידה הפסיכולוגית שקבעה קריטריונים למיון חיילים לקצונה ועוד.

בשנת 1950 התמנה לסגן ראש אג"א לתכנון והועלה לדרגת אלוף-משנה. בהמשך עבר קורס מפקדי גדודים, וקורס שלב ב' ומונה למפקד חטיבה 3 בגליל העליון.

שירות אזרחי

בשנת 1953 השתחרר מצה"ל ועבד כמנהל כוח אדם ב"משביר המרכזי".

בשנת 1959 הצטרף למשרד החוץ. תפקידו הראשון היה קונסול כלכלי בשיקגו. במסגרת תפקידו זה סייר הרבה במדינות מרכז ארצות הברית ונוכח לראות את ההתפתחות הכלכלית של מדינות הדרום. בעקבות רשמיו נפתחה קונסוליה בדאלאס, טקסס ומתי שימש כקונסול כללי בדאלאס. בתום 2 שנות כהונתו בדאלאס המליץ להעביר את הקונסוליה ליוסטון, טקסס שהתפתחה מאוד עקב תעשיית החלל. בשנת 1962 חזר לארץ ומונה למנהל כוח אדם של משרד החוץ. בשנים 1964–1967 היה יועץ בשגרירות באוטווה. בשובו לארץ אמור היה להתמנות לשגריר במאלי ואף נשלח ללמוד צרפתית. אולם מדינה זו, כמו הרבה אחרות ניתקו את היחסים עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים ומתי נשאר במשרד החוץ בארץ במחלקת העיתונות. בשנים 1968–1971 מונה להיות שגריר בזמביה ושגריר לא תושב בסווזילנד ובוטסואנה.

בשנים 1971–1972 כיהן כקונסול כללי בלונדון. חודש לאחר סיום תפקידו בלונדון התפוצצה מעטפת נפץ בשגרירות שגבתה את חייו של עמי שחורי. בנוסף למעטפה שהתפוצצה היו 3 מעטפות נופץ נוספות שאחת מהן הייתה ממוענת למתי דגן.

תפקידו האחרון בשירות החוץ היה ככקונסול כללי ביוהנסבורג.

בשנת 1979 פרש לגמלאות. לאחר פרישתו חי בחיפה שם היה פעיל במועדון כדורת דשא, ספורט אותו הכיר בדרום אפריקה. כאשר נבחר להיות נשיא המועדון עשה רבות לקידום המועדון בבניית בית מועדון ושילוב עיוורים במשחק.

נפטר בינואר 1999 ונקבר בקיבוץ צרעה, בו חיו דגן ואשתו ציונה בשנותיהם האחרונות.

לקריאה נוספת

• יואב גלבר, תולדות ההתנדבות כרך א: ההתנדבות ומקומה במדיניות הציונית והיישובית, 1939–1942, ירושלים: יד יצחק בן צבי, ירושלים תשל"ט
• יואב גלבר, כרך ב: המאבק לצבא עברי, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"א.
• יואב גלבר, גרעין לצבא עברי סדיר: תרומתם של יוצאי הצבא הבריטי להקמת צה"ל, יד בן צבי, ירושלים: 1986
• חנוך פטישי, מחתרת במדים, הוצ' משרד הביטחון, 2006
• ישראל בן-דור, הראשון לחי"ל:ספר הגדוד הראשון לחטיבה היהודית הלוחמת, תל אביב, הוצאת מכבים א. מלצר: 2002
• גרשון ריבלין, לאש ולמגן- תולדות הנוטרות העברית, מערכות, תל אביב 1964

קישורים חיצוניים

• התגבשות רעיון ההתנדבות לצבא הבריטי בארץ ישראל ערב מלחמת העולם השנייה, קתדרה 3 בפברואר 1977
• קום התנדב לצבא הבריטי, דבר, 14 בספטמבר 1979
• יוסף פרידלנדר, ההתנדבות בישוב בשנות המלחמה, דבר, 9 באוקטובר 1979
• מתתיהו דגן, Matityahu Dagan, (1999 - 1916), באתר משרד החוץ