משתמש:Yuval.goren/מיקרוארכאולוגיה

"מיקרוארכאולוגיה" היא יישום שיטות מיקרוסקופיה בארכאולוגיה.

תחומי המיקרוארכאולוגיה

מיקרוארכאולוגיה היא מחקר של ממצאים ארכאולוגיים ברמת המיקרו, כלומר בתחום הגדלים שאיננו נראה לעין האנושית. משמעות המונח היא שמיקרוארכאולוגיה היא לארכאולוגיה מה שמיקרוביולוגיה היא לביולוגיה. מיקרוארכאולוגיה עושה לפיכך שימוש במכשור המיועד להגדלה (מיקרוסקופ לסוגיו) ובמגוון רחב של שיטות אנליטיות המיועדות לבחינת החומרים הארכאולוגיים ברמת הגביש, המולקולה וברמת האטום.

כיווני המחקר המיקרוארכאולוגי

מאז היווסדה כתחום מדעי אקדמי בתחילת המאה העשרים, עברה הארכאולוגיה שרשרת של "מהפכות מדעיות" שהגיעו לשיאן במחציתה השנייה של המאה. מתחום מחקר הכפוף אזורית לכללים הדיסציפלינאריים של ההיסטוריה, האנתרופולוגיה או תולדות האמנות, היא התגבשה לכדי דיסציפלינה עצמאית תוך ביסוס שיטות מחקר ונושאי דיון משלה. "הארכאולוגיה החדשה" של שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 הקנתה לדיסציפלינה את ההסתכלות ההוליסטית ועקרונות המדע התקני, ואילו האסכולה הבתר-תהליכית של שנות ה-80 וה-90 העניקה לה את הגישה הביקורתית והדיון הפרטני בתופעות תלויות תרבות. זו וגם זו הדגישו את הצורך בהסתכלות מערכתית כוללת על תהליכים תרבותיים והיסטוריים תוך ניתוח מדעי מעמיק של הממצא הארכאולוגי.

פועל יוצא של גישות אלה הייתה הופעתו של תחום מחקר המכונה בדרך כלל בשם "מדעי הארכאולוגיה". תחום זה נחשב לנקודת ההשקה שבין הארכאולוגיה למדעי הטבע ולמדעים המדויקים. ההכרה כי ניתוחו של ממצא חומרי אינו יכול להתבסס רק על סגנון וצורה, חדרה לארכאולוגיה עוד באמצע המאה העשרים, אך במהלך השנים היא עברה מספר שינויי גישה. ראשיתו של התהליך כרוכה בהבנה כי, לדוגמה, לא ניתן לדון בכלי מתכת קדומים רק על פי צורותיהם, סגנונם ותפוצתם במרחב, מבלי להיכנס לעומקה של המטלורגיה שלהם. סוגים אחרים של ממצא, כגון עצמות אדם ובע"ח, שרידי צומח וכדומה, חייבו אף הם מעורבות של מומחים מתחום מדעי הטבע. כיון שכך, מצאו עצמם הארכאולוגים כשהם פונים יותר ויותר לעזרתם של מומחים מדיסציפלינות אחרות. ואולם, עד מהרה התברר כי פרשנות הממצא נתקלת במגבלות התקשורת שבין המומחה, הנעדר השכלה מתאימה בארכאולוגיה, והארכאולוג הנעדר השכלה בשטח המדעי המתאים.

בערך בתקופה זו הופיע בשיח הארכאולוגי המונח "ארכאומטריה" או archaeometry באנגלית. מונח זה מתייחס בדרך כלל לכל אותם מחקרים המשתמשים בכלים אנליטיים משל המדעים המדויקים, הנערכים בפריפריה של הארכאולוגיה המסורתית והמספקים נתונים כמותיים ומבחנים סטטיסטיים. כך לפחות נראו הדברים מנקודת מבטם של "האבות המייסדים" של המחקר הארכאולוגי. בדרך כלל התייחס המונח הזה בעיקר לתחומי מחקר המערבים אנליזות כימיות ופיזיקליות מכל סוג, ללא אבחנה בין סוגי הממצא השונים שהיו במוקדי המחקרים. ברוב המקרים לא הוגדרו תחומי המחקר הארכאומטרי על פי אופי הממצא או שאלות המחקר הארכאולוגיות, אלא על פי השיטה האנליטית שנעשה בה שימוש בבדיקות. כך לדוגמה נוצרו ענפי המחקר המוכרים לנו בכינויים מטלוגרפיה ופטרוגרפיה.

מאחר שהאסכולה הארכאומטרית התעניינה בעיקר בפיתוח השיטות וביישומיהן ופחות באספקטים התרבותיים של החומר הנבדק, נותרה מלאכת גיבושן של שאלות המחקר בידי הארכאולוג. השאלות שהופנו "למדענים" על ידי הארכאולוגים עסקו לרוב בחומר הספציפי מחפירותיהם ולפיכך היה עיסוקן של המעבדות אקראי ותלוי-אתר. מצב זה הביא בשנות השישים והשבעים להכנסתן של כמה ממעבדות המחקר הארכאומטריות אל תוך המכונים לארכאולוגיה. המדענים מצידם, שחסרו על פי רוב השכלה פורמלית בארכאולוגיה, באנתרופולוגיה או בתולדות האמנות, עסקו בשאלות מחקר שהוצגו על ידי הארכאולוגים איתם חלקו כעת את אותה יחידה אקדמית או מנהלית. תרומתה המדעית של המעבדה התבטאה לרוב בכתיבת דו"ח מדעי שעוטר בנוסחאות וטבלאות כמתבקש, וצורף כנספח לפרסום החפירה הסופי. עם זאת, הצטברותם של נתונים אנליטיים מקבוצת אתרים קרובים גאוגרפית או המשתייכים לתקופה נתונה, אפשרה מפעם לפעם את פרסומם של מאמרי סינתזה בעלי משקל מדעי רב יותר. במקביל, פנו לעיתים תלמידי החוגים לארכאולוגיה אל "המדענים" בבקשה להנחותם במחקרים לתארים מתקדמים, תוך התמחות בשיטה האנליטית בה מתמחה המעבדה. דבר זה הביא בעיקר משנות השמונים ואילך לצמיחתו של דור חדש של "מדעני ארכאולוגיה", שהכשרתו האקדמית הייתה גם בארכאולוגיה ושעניינו היה במחקרים ממוקדים בבעיה המספקים נושאים לתזות ועבודות דוקטורט ולא בבדיקות ממצאים מוזמנות ותלויות-אתר. גישה זו הביאה ליצירתה של אסכולה חדשה ולהפסקת תלותו של "מדען הארכאולוגיה" אך ורק בארכאולוג השדה כגורם היוזם, המזמין והמממן את המחקר. לחליפין, הביא הדבר לפניית המעבדות לנושאי מחקר יזומים ולמקורות מימון אחרים ובעיקר לקרנות המחקר התחרותיות.

המונח "מדעי הארכאולוגיה", archaeological sciences באנגלית, שנטבע בערך בשנות ה-80, החליף במרבית המוסדות את המונח "ארכאומטריה" שחינו סר במידה מרובה. נראה כי המעבר מאסכולת הארכאומטריה לאסכולת מדעי הארכאולוגיה מסמל מעבר בתפיסה של השילוב בין הארכאולוגיה למדעים, הרואה בדיסציפלינה המדעית החוץ-ארכאולוגית את העיקר ולא בשיטה האנליטית שבשימוש. מבחינה זו מייצג המעבר הסמנטי הזה תפיסה הרואה במדען חוקר ולא רק טכנאי מיומן המפעיל ציוד אנליטי מתוחכם. על רקע זה התגבשה מעבדת המחקר המודרנית במדעי הארכאולוגיה, הרואה את עיקר עיסוקה בשאלות ארכאולוגיות רחבות-היקף שמתוכן היא מגבשת את המתודה המחקרית שלה. מחקריה אינם נקבעים על פי הזמנות אד-הוק של ארכאולוגי השדה, אלא יזומים על ידי חוקרי המעבדה והארכאולוגים כאחד תוך עיסוק בשאלות מחקר מקיפות יותר העומדות בקריטריונים של קרנות המחקר התחרותיות. המדען נדרש להיות בעל ידע והבנה הן בארכאולוגיה והן בתחום המדעי בו הוא מתמחה. המעבדה משמשת גם כמרכז אקדמי שבתחומי אחריותו נכללת ההוראה השוטפת בתחום עיסוקה, כחלק מן הסילבוס האקדמי ולצורך הנחיית תלמידי מחקר והכשרתם בתחומים התאורטיים והאנליטיים המתאימים.

מבחינות רבות משקף המונח "מדעי הארכאולוגיה" בעיה מתודית מרכזית הניכרת גם בתכנו של כתב העת העיקרי בתחום: Journal of Archaeological Science. לשם המחשה, נעלה בדמיוננו כינוס מדעי כלשהו, אליו יוזמנו בוטנאים, גאולוגים, כימאים, רופאים, פיזיקאים, מהנדסי חומרים וזואולוגים וכולם יתבקשו להרצות בו בערבוביה. מובן מאליו שזהו מצב אבסורדי, אך בפועל זוהי משמעותה של הכללת כל התחומים הללו בהקשרם הארכאולוגי תחת הכותרת האחת הזאת. לכן אסכולת מדעי הארכאולוגיה איננה ברת תרגום למונחים אקדמיים של הוראה אוניברסיטאית במסגרת חוג או מחלקה. תוכניות אקדמיות הנוגעות במיקרוארכאולוגיה נטועות בתחום הכללי יותר של מדעי המורשת (באנגלית: Heritage Science) ועוסקות בהיבט הכללי של מחקר של חומרים הקשורים לפעילות האנושית, ובתוך כך לשימור.