משתמש:Yoavkrem

טקסט הכותרת

יצחק מוריץ (Yitzhak Moritz) (1926-1988) היה משפטן ובנקאי יהודי גרמני. היה ממקימי לשכת החליפין לניירות ערך (שלימים התהוותה לבורסה לניירות ערך) וממייסדי חברת בית ההשקעות "מוריץ את טוכלר". מוריץ היה גם ממייסדי משרד עורכי הדין "מוריץ מרגוליס ושות'" (לימים משרד "מוריץ וייסגלס אלמגור ושות'"), שנחשב מאז היווסדו מבין המשרדים המובלים בישראל בתחום המשפט המסחרי.

ביוגרפיה

ראשית דרכו יצחק מוריץ נולד בעיר הנאו (בסמוך לעיר פרנקפורט) בגרמניה בשנת 1926 למשפחת משפטנים ובנקאים גרמנית. אביו, מקס מוריץ, היה מבין הבנקאים המובילים בקרב יהדות גרמניה בתקופה זו ושימש אף הוא כעורך דין (בוגר אוניברסיטת הידלבורג). מוריץ היה תלמיד מצטיין בתיכון ובגיל 17 התגייס לבריגדה, מתוך שאיפה לקדם את המטרה הציונית. ברבות השנים מוריץ למד לימודי משפטים באוניברסיטת קינגס קולג' בלונדון, אנגליה. לאחר סיום לימודי משפטים החל מוריץ בלימודי בנקאות בבנק וורבורג. שנותיו של מוריץ בלונדון העניקו לו זיקה לתרבות האנגלית ולסגנון ה-Fair Play כשאלה חברו ברוח הליבראלית בה חונך בגרמניה.

בנקאות ושוק ההון - מוריץ את טוכלר התהוותו של שוק ההון המקומי בישראל בשנות ה-30 של המאה הקודמת היתה במידה רבה תוצאה של העלייה מגרמניה, שהביאה עמה הון נזיל רב. העולים מגרמניה יצרו דרישה לפיתוח אפיקי השקעה בנכסים נזילים, כפי שהיו רגילים בארץ-מוצאם. אולם העלייה מגרמניה תרמה לא רק להיווצרותו של שוק צרכנים להשקעות בניירות-ערך, כי-אם גם לפיתוח המנגנונים שפעלו בשוק זה. הבנקאים יוצאי גרמניה סייעו להתרחבות שוק ההון המקומי ולהפצת הנפקות חדשות בקרב המשקיעים. תחילה התרכזו בעיקר בקרב העלייה ממרכז אירופה, אך לימים פנו לציבור כולו. כמה מחברות הברוקרים הראשונות שפעלו בבורסה הוקמו על-ידי עולים מגרמניה, ואחדות מהן - כמו, למשל, חברת מוריץ את טוכלר – האריכו ימים.

חברת ההשקעות מוריץ את טוכלר הוקמה בשותפות בין משפחת הבנקאים מוריץ (בהובלת מקס מוריץ, בנו יצחק מוריץ ולימים אשתו יעל מוריץ לבית אלמן) לבין ד"ר קורט טוכלר, משפטן ושופט יהודי וממנהיגי ציוני גרמניה. ברבות השנים חברת ההשקעות הייתה לאחד הגופים הפיננסים המובילים בישראל וניהלה מיליארדי שקלים של לקוחות פרטיים ומוסדיים והייתה לחבר הבורסה לניירות ערך בתל אביב. בתחילת שנות ה-2000 נמכרה חברת ההשקעות לחברת הביטוח "ישיר".

עריכת דין - מוריץ מרגוליס ושות' משרד עורכי הדין מוריץ מרגוליס ושות' הוקם בשנות ה-60 על ידי עורכי הדין יצחק מוריץ והנריק מרגוליס, ונחשב מאז היווסדו כמשרד מוביל בישראל בתחומי עיסוקו. עורכי הדין דב ויסגלס ועמיר אלמגור החלו עבודתם במשרד מוריץ את מרגוליס כשכירים בשנות ה-70 ובהמשך הפכו שותפים, ולימים שינה המשרד את שמו למוריץ, ויסלגס אלמגור ושות' (כיום ויסגלס אלגמור ושות'). עליית קרנו של משרד עורכי הדין מוריץ מרגוליס ושות' יוחסה במידה רבה לשותף המייסד עו"ד יצחק מוריץ. באותן שנים לא היה עניין מסחרי משמעותי בישראל שבו עו"ד מוריץ לא היה מעורב. כדברי חבריו, משרדו של מוריץ היה "בית משפט בפועל", כאשר הוא משמש כבורר מוסכם על שני הצדדים. מוריץ היה עורך דינן של חברות בינלאומיות רבות, חברות תעשיה, שגרירויות, חברות תעופה, חברות ביטוח, משרד הביטחון פוליטיקאים בכירים, ועוד רבים מהשלמה וסלתה של המשק הישראלי.

פעילות ציבורית יצחק מוריץ היה מעורב בחיים הציבוריים ומילא שורה של תפקידי ציבוריים. פוליטיקאים ומנהיגים רבים היו יוצאים ובאים במשרד כדרך קבע, בהם שמחה ארליך, מנהיג המפלגה הליברלית, שמואל תמיר ורבים נוספים.

בראשית שנות השמונים ייצג מוריץ יחד עם שותפו דב וייסגלס את יצחק רבין במשפט דיבה נגד השבועון הצרפתי `ל`אקספרס`, לאחר שזה פרסם ידיעה שבה נטען כי חוקרי מס הכנסה גילו כביכול שבצלאל מזרחי, מי שנחשב אז לאחד מראשי הפשע המאורגן, שילם את הקנס שהוטל על לאה רבין בעקבות חשיפת חשבון הדולרים בארצות הברית.

מוריץ היה פעיל מאד בלשכת עורכי הדין בישראל. היה חבר ויו"ר וועדת האתיקה בלשכת עורכי הדין בשנים 1960 עד 1972, חבר וועד מחוז תל אביב בשנים 1965 עד 1972, יו"ר בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בשנים 1972-1979 וחבר מועצת לשכת עורכי הדין בישראל בשנים 1978 עד 1983.

מוריץ היה חבר מועצת העיר תל אביב-יפו בשנים 1974 עד 1983 והיה מועמד מוביל לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ולנגיד בנק ישראל.

"יקה, במובן החיובי" עו"ד יצחק מוריץ נפטר בטרם עת בשנת 1988 לאחר מחלה ממושכת. בן 62 היה במותו. לאחר מותו נערכו לזכרו של מוריץ מספר אירועים וטקסים, לרבות במתחם מוזיאון תל אביב לאמנות. מאות מכתבים ומאמרים נכתבו לזכרו. כך, למשל מפי ראש עיריית תל אביב לשעבר, שלמה להט, הידוע בכינוי צִ'יץ', שכיהן כראש העירייה השביעי של תל אביב-יפו במשך כ-20 שנה, והיה חבר קרוב של מוריץ ושותפו למועצת עיריית תל אביב, במאמר במערכת בעיתון "זה השבוע" שפורסם ביום שישי ה-2 בדצמבר 1988: "יצחק ידידי. אינך נמצא עמנו עוד. לאחר מאבק של שנים במחלה ממארת, תוך שמירת פרופורציות של מושגי החיים, עזבת אותנו והלכת למקום הקרוי עולם שכולו טוב. איני יודע אם תקרא את דברי. נראה לי שלא. אולם חשבו שאנו, חבריך וידידיך, נדע את מי איבדנו במותך, ונספר. הפגישה הראשונה בינינו הייתה בשנת 1973, בחודש יולי בערך, כאשר רצתי בפעם הראשונה לראשות העיר תל אביב-יפו. אני זוכר שעד אז ערכתי לפחות 50 חוגי בית, בהם נשאלתי מאות שאלות שונות ולעיתים גם משונות, אבל בדרך כלל נגעו השאלות לשואל עצמו. בתוך ים השאלות הצגת לי אתה כמה שאלות, שאני זוכר עד היום. שאלת איך אתמודד עם ייעול המנגנון, איך אוכל לפטר עובדים שאינם דרושים למערכת, איך נראית לי החלוקה התקציבית לשירותים השונים בעיר - בקיצור, שאלות שנגעו רק במהותה של עיר. שמתי לב שלפני אדם מזן אחר, אדם החושב על בעיות הכלל, שאפילו אם הן חורגות מתחום העיר - העיר מהווה להן בבואה. התרשמתי מההיגיון, התבונה, הצניעות. כאשר נגמר חוג הבית ניגשתי אליך ושאלתי אותך האם תיאות להצטרף אלי לרשימת חברי המועצה. המבט על פניך הראה לי שהיית מופתע. אמרת שאתה רוצה להרהר בדבר וביקשת שבוע למחשבה. כעבור שבוע נתת לי תשובה חיובית, ומאז ישבת איתי במועצת העיירה משך שתי קדנציות. המפגש היה אולי מקרי, אבל ראיתי אז, בהבזק של רגע, שלפניי עומד אדם שונה, לא אחד כמו כולם. דבריך, והדרך בה אמרת אותם, הראו מיד שיש כאן רמה אחרת, אישיות אחרת, אדם חושב. אתה יודע יצחק, בדרך הציבורית אני נושא לעיתים הספדים על אנשים שהכרתי, אבל זו הפעים הראשונה שאני כותב מכתב כזה לידיד. נראה לי מיותר, במירכאות, ואולי אפילו מלאכותי, לספר בשבח תכונותיך, אבל אני חייב לומר אותן. על יושרך סמך בית המשפט את שתי ידיו, אך כדרכו של בית משפט הוא לא אמר מילה על ההומור היבש, הציני והנפלא שלך. בתי משפט לא מדברים על עדינות נפש, על תרבות, על הבנה חודרת. ..אנחנו מדברים על כבוד לזולת, על קוד התנהגות פנימי ששיקף יותר מכך תרבות יהודית, שורשית, סובלנית, תרבות שצמחה מהבית בהידלברג, מאב בנקאי, יקה, במלוא מובן המילה...".