משתמש:Stormtrain/צבי דוריאל

צבי דוריאל (באנגלית: Zvi Doriel, נולד ב-22 בינואר 1900 בליטא, ונפטר ב־17 באוקטובר 1979) היה בשליחות בטהראן בין השנים 1956–1963 והיה הנציג הישראלי הראשון שם.

צבי דוריאל

אין תמונה חופשית
לידה	22 בינואר 1900 ליטא
פטירה	17 באוקטובר 1979 (בגיל 79)
תאריך עלייה	1933

ביוגרפיה

בצעירותו, צבי היה פעיל בארגון הנוער צעירי ציון. ב-1918 השלים בקאזאן תעודת בגרות ממשלתית והחל את לימודיו באוניברסיטת טומסק. המהפכה הקומוניסטית, שפרצה שנה קודם לכן, שינתה את תוכניותיו. הוא גויס לצבא האדום ושירת בו מ-1919 עד 1921 כתותחן. באותה שנה עלה אביו לישראל, ואמו נותרה ברוסיה ונפטרה שם זמן קצר לאחר מכן. צבי עזב את רוסיה לצ'כיה וב-1921 החל את לימודיו באוניברסיטת פראג. שנה לאחר מכן עבר לגרמניה, ועד 1925 למד באוניברסיטת ברלין. את לימודיו סיים באוניברסיטת לייפציג, שם קיבל ב-1927 תואר דוקטור למשפטים ולכלכלה. במשך שש השנים הבאות שימש יועץ משפטי לשגרירות רוסיה בברלין. ב-1933 עלה דוריאל לישראל והשתלב בעסקי נור, חברה בה אביו עבד. במסגרת זו התנהלה עבודתו עד 1947 בישראל ובלבנון, שבבירתה, ביירות, הקימה החברה מפעל נוסף לייצור גפרורים. באותן שנים היה דוריאל גם בעל דרכון לבנוני בנוסף לדרכון הליטאי-רוסי שלו. ב-1935 נשא לאישה את דורלה אנגלר, ושנה לאחר מכן נולדה בתו היחידה. לאחר הקמת המדינה, עד 1952 שהה בפריז ועסק בפעילות מסחרית מטעם העסק המשפחתי. עם כינון הסכם השילומים בין ישראל למערב גרמניה באותה שנה גויס מטעם משרד החוץ לצורך ניהול המשלחת בברלין. פעילות זו נמשכה שנתיים, ועם סיום תפקידו חזר לישראל ושהה בה כשנה עד שנקרא לשליחות בטהראן.

כחלק מהמשלחת

בסוף נובמבר 1954 נרמז לדיפלומטים ישראלים בלונדון כי האיראנים מוכנים למכור דלק לישראל. בראשית 1955 יצאו לטהראן יוסף פוט מבנק איגוד וגדעון פרלמן ממחלקת מנהל הדלק במשרד האוצר, כדי לבדוק את מידת נכונותם של האיראנים. שהותם בטהראן הבהירה להם את הקושי להפוך את נכונותם למעשה. האיראנים היססו, בשל חששותיהם מן התגובות בעולם הערבי ובשל המחלוקת בין משרד החוץ, שהתנגד להתקשרות, ובין ראשי חברת ה דלק, שתמכו בה, והעדיפו להשהות את החלטתם עד שיתבהר המצב בעקבות המשלוחים של חברת של והחברה האיטלקית SUPOR.

במהלך השליחות שלו בטהראן הונחו היסודות לקשר האסטרטגי בין ישראל לאיראן, בעיקר בתחום אספקת הדלק. רק כתשעה חודשים לאחר שאיראן חתמה על חוזה האספקה הראשון עם חברת הנפט הלאומית האיראנית מצאה ישראל לנכון לשלוח לטהראן נציג שיטפל בעניין אספקת הדלק. חברה זו הייתה מעוניינת בנציג ישראלי שישהה בטהראן ויוכל לטפל בעניין זה. חוסר הקשר הטלפוני והטלגרפי בין ישראל לטהראן, היעדר טיסות ישירות בין שתי המדינות והאיטיות של ההליכים הביורוקרטיים בטהראן, הן סיבות המסבירות מדוע לחצו פקידי חברת הנפט על ישראל לארגן כתובת וטלפון מקומיים בטהראן. נגרם עיכוב בשליחת נציג בגלל שלוש סיבות אפשריות. אחת היא, שכדי לשלוח אדם בתפקיד בכיר יחסית היה צורך בתקציב שבישראל נדרש זמן רב לאשר. משרד החוץ ביקש להטיל על משרד האוצר לממן את שליחת הנציג. במשך חודשים ארוכים סירב משרד האוצר לקבל על עצמו את המימון, בטענה שאת השליח בטהראן, כמו נציגים ישראלים אחרים בחו"ל, חייב לממן משרד החוץ. סיבה אפשרית שנייה היא, שככל הנראה לא היה פשוט למצוא אדם שיוכל להשתלב היטב בדיפלומטיה המקומית בטהראן ושיהיה בעל כישורים מקצועיים לטפל בעניין אספקת דלק. ושלישית, ישראל לא ראתה באיוש המשרה הפוטנציאלית בטהראן עניין בעל דחיפות רבה.

בתדריך שהועבר לו לפני נסיעתו, הובהר לו שעליו לספק מודיעין כלכלי על פעילותה של חברת הנפט, לפתח קשרים קרובים עם מנהליה, ולפקוח עין על פעילות ערבית אנטי ישראלית בטהראן, בעיקר בהקשר הכלכלי. יתרה מזאת, לפי הנחיות משרד החוץ הישראלי חייבה נוכחותו של דוריאל זהירות מרבית. מיד עם ראשית שליחותו גיבש דוריאל את התפיסה שעל ישראל להקדיש מאמצים גדולים במיוחד לבנות גשר מדיני בין ישראל לאיראן שבסיסו הוא הכרה דיפלומטית מלאה, וזאת במטרה להבטיח אספקת דלק לטווח רחוק משם וכדי לבנות בסיס תמיכה אסטרטגי לישראל בחלק זה של העולם. דוריאל חשב שזה חיוני לעשות ברית אסטרטגית עם טהראן. הרעיון שהנחה את דוריאל עם בואו לטהראן היה לבנות יחסים אשר יעזרו לגרום להכרה מדינית. משרד החוץ הישראלי העריך את האפשרות שהציג דוריאל לשינוי בגישתה של איראן בעניין כינון יחסים מדיניים עם ישראל כלא בלתי מבוססת לזמן ארוך אך אופטימית מדי לגבי הזמן הקצר". מעבר לכך, נראה כי שני גורמים מרכזיים הביאו למעשה לדחיית הדחיפות במימוש החלק המרכזי של התוכניות של דוריאל, והם אי האמון הבסיסי באיראנים בכל הנוגע להסכמים ובנכונותם לעמוד נגד לחץ ערבי, והאפשרות לקבל נפט איראני מהחברות הבריטיות והאמריקניות בלא צורך להקצות משאבים גדולים מאוד לרכישות ישירות של דלק מחברת הנפט ולהסדרי הובלה יקרים ומסובכים של נפט גולמי איראני באמצעות חברת דלק.

לצורך התכתבותו עם הארץ התבקש דוריאל לשלוח את מכתביו לתיבת דואר פרטית בירושלים. בשלבים הראשונים בפעילותו בטהראן, דוריאל קיבל מעט מכתבים אשר נשלחו אליו דרך המוסד. בין דוריאל לבין שולחיו בארץ אי היו הסכמות באשר למטלותיו הלא רשמיות, בנוסף לכך שהיו אי הסכמות בנוגע לתחום המקצועי של פעילותו.

בסוף יולי, 1956 לאחר הלאמת תעלת סואץ, נראה היה שהמציאות המדינית שבה פעל דוריאל מתחילה להשתנות. ההלאמה לא הביאה לשינוי של ממש בעמדתה של איראן בנוגע לקשירת קשרים מדיניים עם ישראל. היא הביאה לשינוי בעמדת איראן בנוגע לקשרים חברתיים ותרבותיים. גם מבצע סיני וחסימת התעלה לא הובילו לשינוי בתחום המדיני. לפי דיווחים, חששם של האיראנים מנאצר הפך לאינטרס להפילו. למרות העוינות החד משמעית שרחשו האיראנים לנאצר לא ראתה איראן קשירת קשר מדיני רשמי עם ישראל כמעשה חיוני. מקשריו של דוריאל עם יד ימינו של השאה, הסתבר לו כי האיראנים אינם רואים סיבה לכישלון בכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל. איש הקשר הסדיר פגישה בין דוריאל לבין ראש הממשלה. פגישה זו, שנערכה בהוראתו המפורשת של השאה, התקיימה בתחילת ספטמבר. בפגישה לא ניתנה הבטחה לשינוי הגישה האיראנית, אך ראש ממשלת איראן דיבר על הצורך בהידוק היחסים המסחריים והתרבותיים בין שתי המדינות, וציין כי אף שממשלת איראן החזירה את נציגה מישראל ב1951 היא לא חזרה בה מהכרתה במדינת ישראל.

במהלך השבוע הראשון של נובמבר 1956 עמדה ישראל לפני אחד המשברים הכלכליים החמורים ביותר בתולדותיה. ארבעה ימים לאחר צניחת הצנחנים הישראלים במעבר המיתלה בסיני התברר לממשלת ישראל כי ברית המועצות החליטה להפסיק את אספקת הדלק לישראל באופן מידי. ברית המועצות עצרה את האספקה המובטחת לישראל בהיקף של כ־520 אלף טון נפט גולמי, שהיוו למעלה מ־34 אחוזים מכמות השימוש של ישראל באותה תקופה.

השהות בטהראן לימדה את דוריאל כי בתחום אספקת הדלק, בן השיח הטבעי ביותר של ישראל הוא חברת הנפט, ששיקוליה הכלכליים היוו בסיס נוח לניהול משא ומתן עם ישראל, ולא משרד החוץ האיראני, שהיה חייב להתחשב בעיקר ביחסי איראן עם מדינות ערב. בדצמבר 1956 דוריאל המליץ למשרד החוץ הישראלי למנוע כניסת פוליטיקאים ומדינאים למשא ומתן עם חברת הנפט. לאחר פלישת ישראל, בריטניה וצרפת למצרים, ממשלת איראן חזרה לעמדת זהירות כלפי ישראל והתחמקות מכל דבר העלול להטיל עליה חשד בעיני הערבים של חריגה מניטרליות אבסולוטית.

החלטת משרד החוץ הישראלי לבקש לנהל את המשא ומתן על הסכם האספקה בטהראן ולא בלונדון היתה למעשה אישור לקבלת ההמלצה שהציג דוריאל במפני משרד החוץ. בדיווח על ביקור בטהראן, שבו הוסכם על קניית 300 אלף טון נפט גולמי, קנייה שלאחריה מימשה ישראל אופציה לרכישת עוד 200 אלף טון, הביע קוזלוב, יועץ הדלק של הממשלה, את עמדתו לפני שר האוצר, ששיקפה למעשה את טיעונו הבסיסי של דוריאל, שהוא הימנעות מפעולה במישור הפוליטי והתרכזות במישור הכלכלי. אספקת חלק ניכר של הדלק לישראל היתה מותנית במימוש ההסכם עם חברת הדלק ועם חברות קטנות בקונסורציום. משלוחים בלתי מופרעים של דלק מהמקור הראשון היו אמורים לסלול את הדרך למשלוחים מהמקור השני. עיכובים או אי מימוש ההסכם מצד חברת הדלק הלאומית האיראנית היו עלולים להוריד לטמיון את המאמץ כולו ובכך להעמיד את ישראל במצב חמור מאוד מבחינת מקורות אספקת האנרגיה שלה.

לכן, השאלה המהותית ביותר הייתה כיצד יתנהגו האיראנים. שאלה זו לא הייתה תאורטית, והיא עלתה במלוא חריפותה באופן בלתי צפוי עוד לפני שהגיעה המכלית הראשונה לאילת. הסיבה לכך הייתה פרסום במגזין טיים האמריקאי, ב־11 במרץ, 1957 שבו צוטט פקיד ישראלי שדיווח לעיתונאי כי ׳איראן, הזוכרת את הגברת ייצור הדלק על-ידי מדינות ערב בזמן הצרות של מוסאדק, הסכימה לספק דלק לישראל. בהיפתח אילת יהיה למעצמות בפעם הראשונה אינטרס אמיתי בישראל, כדוגמת זה שיש להן במזרח תיכון׳. הסכנה שהתעוררה בעקבות פרסום זה הייתה לא רק שהעסקות של ׳דלק׳ לא יצאו לפועל, אלא גם שהחברות הזרות לא חידשו את אספקת הדלק מאיראן. דוריאל מילא תפקיד חשוב בניסיונותיה של ישראל למנוע התפתחויות אלה. אחרי הדיווח של מגזין טיים, המליץ דוריאל להטיל צנזורה על פרסומים בנושא אספקת הדלק. המלצה זו אמנם הפכה לתקנה צנזוריאלית שנותרה בתוקפה שנים רבות לאחר מכן, אך לאחר אותו פרסום בטיים היה קשה מאוד ליישמה ב ישראל. הפרסום גרר את תגובת העולם הערבי עוד לפני הגעת המכלית. בסוף מרץ 1957 התכנסו נציגי הסגל הדיפלומטי הערבי בטהראן ושלחו את הציר הירדני בשמם כדי ל מחות בפני משרד החוץ האיראני על מכירת הדלק לישראל.

בשבוע הראשון של אפריל הגיעה המכלית ׳קרנהילס׳ לאילת כשהיא נושאת נפט גולמי איראני. בתגובה, זכתה הגעתה לכיסוי עיתונאי שהסתמך על מקורות ישראליים. לנוכח מצב זה התערער לזמן קצר בטחונו של דוריאל בכך ש־החברת הנפט תעמוד בהסכם האספקה.

ב־17 באפריל, בעקבות ההד הבין-לאומי שיצרה הגעתה של ה׳קרנהילס׳ לאילת, פרסם משרד החוץ האיראני הודעה שלא הכחישה את הגעתה של המכלית לנמל הישראלי כשבה דלק איראני. בהודעה הוסבר כי המכלית נשאה נפט גולמי שרכשה חברה אירופית, וכי היא הייתה אמורה להובילו לנמל אפריקני, אלא שבמהלך הדרך שינתה החברה את יעדה. כמו כן הובהר כי כדי למנוע אי הבנות נדרשה החברה הלאומית להימנע מכל מכירת דלק לישראל ולמסור את דבר המדיניות הזאת לחברי הקונסורציום. שבועיים לאחר מכן מסר מנהל המחלקה המסחרית במשרד החוץ האיראני הוראה מנהלית למנהל ה מכירות של חברת הנפט הלאומית, ובה הוזהרה החברה לא לעבור על הכללים שקבעה הממשלה.

כעבור שבוע הגיעו ראשי הנציגויות הדיפלומטיות הערביות בטהראן לביקור אצל שר החוץ האיראני והודו לו על החלטת ממשלתו לאסור מכירת דלק לישראל. לנוכח הריחוק והניתוק מאיראן ניתן היה לצפות שבעקבות פרסומים אלה יתעורר בירושלים הרושם שכל תוכנית הצינור וקשר הדלק עם מדינה זו מתמוטטת. ואולם, פעילותו של דוריאל, בעיקר בחוגי חברת הנפט הלאומית ובין מכריו בקונסורציום, העלתה כי זה לא המצב. ראשית, הוא הפנה את תשומת הלב לכך שנוסח ההודעה האיראנית היה מתוחכם ומעורפל, ׳אך כזה שאין בעיה לפרשו: לא למכור לישראל ״כמו בעבר״׳, זאת אומרת לא לשנות שום דבר. ״להשגיח שהלקוחות ימלאו התחייבויותיהם״, אבל העסקה בוצעה כך שאחריות המוכר מסתיימת עם העברת הסחורה ואין ללקוחות שום התחייבות. ״להודיע לקונסורציום״, לא אומר כלום ואין שום אפשרות חוקית להגביל את חופש המסחר של חברי הקונסורציום׳. האינפורמציה שהשיג דוריאל סייעה גם לאתר מוקדי סכנה אישיים בטהראן. כך, למשל, הצביע דוריאל לממונים עליו על עיתונאי מקומי בשם קירם, ערבי ממוצא סעודי ׳הבולש אחרי תנועת האוניות לאילת, מקבל ידיעות מ״הללוידס״ בלונדון וממקורות אחרים, בא קרובות לטהרן, מוסר חומר לפרסים ומעצבן אותם׳. עם זאת, היו עוד כמה סימנים שהעידו כי תגובת האיראנית ללחץ הערבי לא הייתה כפי שנראתה. אחד מהסימנים, הייתה עדות של דוריאל במכתב שכתב כ-6 שנים מאוחר יותר, בו הוא תיאר את הפעילות שבה עסק מאחורי הקלעים, תוך כדי שיתוף פעולה עם אנשי חברת הנפט הלאומית, במטרה להסתיר את הקשר בין איראן לישראל. הוא אמר שמשרד החוץ האיראני נתן בשנת 1957 ׳סיפוק מלא׳ למחאה רשמית מאוחדת של ארצות ערב ואסר במכתב לחברת הנפט ולקונסורציום למכור נפט לישראל והטיל עליהם לשמור שמשלוחי נפט איראני לא ישלחו לישראל, תוך הכרזה כוזבת על היעוד. לפי מכתב ששלח צבי לממונים עליו בישראל, החברה הלאומית לדלק לא העבירה שום בקשה לקונסורציום. היא המשיכה בביצוע כאילו לא קרה דבר. בחוגי ה קונסורציום מתלוצצים על התודה הערבית. בהכירו את הנעשה באיראן לא התרשם דוריאל גם מהפעילות הדיפלומטית הערבית בטהראן, לטענתו, ׳יעילות הערבים לא גדולה ואני נהנה מ״לא יוצלח״ שלהם כאן׳.

בתחילת מאי פריצת שער הנפט לאיראן אפשרה לדוריאל להרחיב את היקף פעילותו. 1957 נמסר לו מירושלים כי תקציבו יוגדל בעשרים אלף דולר נוספים לשנה, ושנוסף על כך ימומנו הוצאותיו על צורכי דיור, רכב ומזכירות בטהראן.

בספטמבר 1958 התקבלה במשרד החלטה לנסות וליישם תוכנית פעולה שאותה הציע דוריאל באופן אישי, ושעיקריה היו מתן עדיפות ליבוא מאיראן במסגרת תוכניות היבוא ובתנאים שווים במטרה להבטיח את פיתוח המסחר ואת הפעלתו המלאה של קו האוניות בין אילת לאיראן; שיגור נציג של חברת היצוא הממשלתית לטהראן כדי שישב שם דרך קבע כתגבורת לדוריאל; עידוד אנשי ׳סולל בונה׳ להגיש מועמדות במסגרת המכרז לבניית שדה תעופה בעבאדאן: ובדיקת האפשרות לייזום פרויקטים של קידוח מים והשקיה באיראן, שעל ביצועם יופקדו ׳מקורות׳ ו׳סולל בונה׳.

קישורים חיצוניים

• צבי דוריאל בספר עיונים בתקומת ישראל מעמוד 150 עד עמוד 180
• צבי דוריאל באתר משרד החוץ
• על צבי דוריאל
• עוד על צבי דוריאל