ועדת האטצ'ינס

ועדת האטצ'ינס לבחינת חופש העיתונות (באנגלית: The Commission on Freedom of the Press) הייתה ועדה אמריקאית שהוקמה ב-1943 על ידי מו"ל העיתונות ומייסד אימפריית "טיים", הנרי לוס ונשיא אוניברסיטת שיקגו רוברט האטצ'ינס, לבחון את תפקידיה של התקשורת האמריקאית בדמוקרטיה.

הוועדה פעלה בין דצמבר 1943 לספטמבר 1946. במרץ 1947 הוציאה הוועדה דו"ח מסכם לממצאיה והמלצותיה תחת הכותרת "תקשורת חופשית ואחראית" (באנגלית: A Free and Responsible Press)^[1]. המלצתה העיקרית הייתה הקמת מועצה אזרחית עצמאית לניטור התקשורת באופן קבוע^[2]. עם פרסומו, הדוח זכה לביקורות קשות מהתקשורת, אך כיום, חוקרי תקשורת רואים בעבודת הוועדה והדו"ח שהוציאה, אבן דרך משמעותית והבסיס לפיתוח תיאוריית האחריות החברתית של התקשורת^[3] ^[4].

הרקע להקמת הוועדה

בשנות ה-30 וה-40 העיתונות האמריקאית ניצבה בפני ביקורת ציבורית רבה שנמתחה על המבנה הריכוזי והאופי המסחרי של העיתונות, ביקורת שהובילה לקריאות לרפורמה ולהתערבות מצד הממשל^[5]. ניסיון הממשל להסדיר את הצד העסקי ולהגביל את הריכוזיות של עולם התקשורת בצעדי חקיקה^[1], הביאו למתיחות בין הנשיא רוזוולט וממשלו לבין בעלי העיתונים^[5].

בעקבות החשש מהתערבות גוברת מצד שלושת זרועות השלטון, לוס הבין כי על התקשורת לבצע מהלך של הסדרה עצמית שימתן את צעדי הממשל ויענה לביקורת הרבה המופנית כלפי בעלי העיתונים^[5].

הקמת הוועדה

על רקע זה, לוס פנה להאטצ'ינס, בבקשה להקים ועדה שתבחן את חופש העיתונות ^[5]. שלושה עשר חברי הצוות שריכז האטצ'ינס היו חלק ממעגל סגור וקטן של אנשי אקדמיה ואינטלקטואליים ממוסדות ואוניברסיטאות אליטיסטיות, בעלי עבר עשיר בייעוץ לקובעי מדיניות^[6]. ב-28 בפברואר 1943 הודיע האטצ'ינס על הקמת הוועדה שתבחן את התחומים בהם פועלת התקשורת האמריקאית, היכן מצליחה והיכן נכשלת ^[1].

מימון הוועדה

האט'צינס ציין כי 200,000 דולר שהעמיד לוס לעבודת הוועדה לא יקנו לו אפשרות להתערב ולהשפיע על תכני הוועדה והיא תישאר עצמאית. את החברים שישרתו בוועדה, האט'צינס יבחר בעצמו, ללא התערבות מצידו של לוס ^[1]. אולם, למרות הצהרה זו, ישנם ראיות לכך שלוס נשאר מעורב בעבודת הוועדה במידה מסוימת ואף השפיע על בחירת חלק מחברי הוועדה ^[5].

בנוסף למימון של לוס, אנציקלופדיה בריטניקה תרמה 15,000 דולר לעבודת הוועדה^[7].

צוות הוועדה

בראש הוועדה עמד רוברט מיינרד האטצ'ינס, נשיא אוניברסיטת שיקגו ואיש חינוך בעל פרופיל ציבורי גבוה. חברי הוועדה הנותרים היו אנשי אקדמיה ואינטלקטואלים בולטים.

זכריה צ'אפי ג'וניור - פרופסור למשפטים מאוניברסיטת הרווארד, שהתמחה בחקר התיקון הראשון ^[1].

צ'ארלס מריאם - איש מדע המדינה בעל שם.

וויליאם אי. הוקינג - פרופסור לפילוסופיה.

ג'ון מ. קלארק - כלכלן מאוניברסיטת קולומביה.

ג'ון דיקינסון - פרופסור למשפטים מאוניברסיטת פנסילבניה.

ריינהולד ניבור - פרופסור לתיאולוגיה ופילוסופיה בולט.

רוברט רדפילד - אנתרופולוג מאוניברסיטת שיקגו.

ביארדסלי רומל - נשיא האגודה האמריקאית לפילוסופיה.

ארתור מ. שלזינגר - היסטוריון מאוניברסיטת הרווארד.

ג'ורג' נ. שוסטר - נשיא האנטר קולג', מומחה לגרמניה^[6].

הרולד ד. לאסוול - איש מדע המדינה, מומחה לתעמולה, מאוניברסיטת ייל.

ארצ'יבולד מקליש - משורר זוכה פוליצר וספרן הקונגרס ^[1].

במקור חשבו לכלול כחברי ועדה, דמויות בולטות מעולם התקשורת, אך האטצ'ינס גרס כי זה יגביל את עצמאות הוועדה ואת מסקנותיה^[6], בנוסף, בין חברי הוועדה לבין עיתונאים שררו יחסי חוסר אמון הדדיים. החלטה זו, התבררה בהמשך כטעות קשה^[3].

עבודת הוועדה

מטרתה הראשונית של הוועדה הייתה לשרטט תוכנית בסיסית לקידום תקשורת חופשית בעולם מודרני ובינלאומי, הממוענת לקובעי מדיניות, לתקשורת, ולציבור הרחב, שתסדיר את מערכת היחסים המשולשת^[6]. חברי הוועדה נפגשו כל שישה שבועות, למפגשים שארכו יומיים שלושה בכל פעם, בהם עברו על חומרים שנאספו בידי צוות המחקר ועל העדויות שנגבו ^[6]. סה"כ נפגשו חברי הוועדה 17 פעמים, שמעו 58 עדויות ו- 225 ראיונות מאנשי תקשורת, ממשל, אקדמאים ומומחים שעסקו בתחום^[7].

חברי הוועדה, ביקשו לבחון את תפקוד התקשורת בשני היבטים, פילוסופי ומעשי. בפן הפילוסופי, הדיונים התמקדו במהותה ועתידה של חברה חופשית אידיאלית. בפן המעשי, הוועדה ביקשה לבחון את התופעה הגוברת של בעלות צולבת על עיתונים ורדיו, ירידת התחרות, היבטי בקרה ממשלתית ולחצים המופעלים ממפרסמים וקבוצות אינטרס ^[1]. ברקע עבודת הוועדה הדהדו אירועי מלחמת העולם השנייה וסכנותיה של מכונת תעמולה עוצמתית כדוגמת התעמולה הנאצית וחברי הוועדה ביקשו לרתום את התקשורת לקידום ערכים דמוקרטיים^[1].

פרסום הדו״ח , מסקנות, ממצאים והמלצות

בתום עבודת הוועדה הגיעו חבריה למסקנה שחופש העיתונות אכן נמצא בסכנה בארה"ב בשל תפקודה הלקוי של התקשורת. לדבריהם, בעידן מורכב זה, לתקשורת אחריות ציבורית חדשה: לספק לציבור דיווח אמיתי ואינטליגנטי של אירועי היום ופורום להחלפת דעות, לשקף את הקבוצות השונות בחברה, להבהיר ולהנגיש את ערכי החברה ולספק גישה מלאה למידע החשוב של היום ^[1].

הדו״ח המסכם שפורסם במרץ 1947, כלל ניתוח מעמיק של מצב התקשורת בארה״ב, את הממצאים העיקריים ושלוש עשרה המלצות, חמש לממשל, חמש לתקשורת ושלוש לציבור הרחב, שמימושן יבטיח תקשורת אחראית וחופשית. בהמשך פורסמו עוד שישה כרכים המכסים לעומק מגוון רחב של בעיות תיאורטיות ומעשיות, הקשורות לחופש העיתונות האמריקאית והמשמעויות הבינלאומיות^[7].

מסקנות והמלצות הוועדה

בפתח הפרק המפרט את המסקנות וההמלצות, ציינו חברי הוועדה כי "אין פתרון פשוט לשחרור התקשורת מההשפעות המונעות ממנה לספק חדשות ורעיונות שחברה כמו שלנו וחברה כפי שאנו רוצים שתהיה לנו, צריכים"^[8]. עם זאת, האשימה הוועדה בעיקר את הגורמים הכלכליים, בעלי ומנהלי התקשורת, במצבה הקשה של העיתונות. כמו כן ציינו, כי ככל שהתקשורת והציבור ייטלו על עצמם לפעול לתיקון המצב, כך יידרש הממשל לפעול פחות.^[9]

המלצות לממשל

חברי הוועדה המליצו לכלול בזכות החוקתית המעגנת את חופש העיתונות, גם את הרדיו ותעשיית הסרטים. מטרת ההמלצה לדבריהם, למנוע צנזורה על הרדיו, אך בד בבד עם זכות זו, מגיעה החובה לשרת את האינטרס הציבורי.
ההמלצה השנייה לממשל הייתה לאפשר פיתוח תחומים חדשים, תוך שמירה על תחרות בין חלקיה של התעשייה. במקרים בהם חיוני ריכוז בעלות לסיפוק שירות באיכות ובכמות לו הציבור זכאי, על הממשל לדאוג שהציבור מפיק תועלת מהריכוזיות ולא נפגע ממנו.
ההמלצה השלישית התייחסה למקרי דיבה. חברי הוועדה המליצו על חקיקה שתהווה סעד מידי לנפגעי דיבה, על מנת שיקבלו מענה מהיר לתלונתם מבלי שיצטרכו לנקוט בצעדים משפטיים איטיים ומסורבלים. חקיקה זו ראוי שתעודד את הנוהג של תיקון טעויות מצד התקשורת, על מנת להפחית מקרי פרסום דבר שקר.
ביטול חקיקה האוסרת על התבטאויות המעודדות שינויים מהפכניים במוסדות המדינה, במקרים בהם אין סכנה ברורה ומיידית לאלימות.
הוועדה המליצה לממשל לעדכן את הציבור בענייני מדיניות דרך אמצעי התקשורת ההמוניים. במקרים בהם כלי תקשורת פרטיים אלו לא יוכלו או לא ירצו לספק שירות זה לציבור, לממשל עומדת הזכות להפעיל כלי תקשורת משל עצמה^[9].

המלצות לתקשורת

הוועדה המליצה לכלי התקשורת לקבל על עצמם את האחריות הנדרשת מהנגשת מידע, ולהציג רעיונות ודעות מגוונות לציבור, כדרך להימנע מהסיכון לדמוקרטיה הנובע מהריכוזיות המסוימת הנדרשת.
על כלי התקשורת ההמוניים לממן פרויקטים חדשניים וניסיוניים. הכוונה, למוצרים בעלי ערך תרבותי גבוה לאזורים שלא זוכים לגישה כזו. פרויקטים אלו אינם רווחיים אך הינם בעלי חשיבות רבה.
הוועדה המליצה לאנשי תקשורת לבקר את עצמם ואת עמיתיהם, לתקן פגמים, טעויות והטעיות מצד התקשורת על מנת לעמוד בסטנדרטים מקצועיים. צעדים אלו נועדו למנוע התערבות ממשלתית בתיקון הליקויים.
על התקשורת לפעול בכל הכלים העומדים לרשותה להגברת המקצועיות והעצמאות של עובדיה. איכות מוצריה תלויה ביכולותיהם ועצמאותם של עובדים זוטרים הסובלים ממשכורות נמוכות ומחוסר יוקרה. על המעסיקים לדאוג לתנאים נאותים לעובדיהם, כבסיס לפיתוח אנשי צוות מקצועיים.
תעשיית הרדיו הינה אחד מצורות התקשורת החזקות. כדי שיהווה כלי תקשורת אחראי אסור שתכני שידוריה ישלטו בידי מפרסמים. כמו במערכות העיתונים, נדרשת הפרדה ברורה בין תוכן חדשותי לתוכן הפרסומי ^[9].

המלצות לציבור

הוועדה המליצה לארגונים שאינם למטרות רווח, לספק תוצרי תקשורת איכותיים ומגוונים. תקשורת המונים היא כלי עיצוב תודעה חזק ביותר, וכך גם למוסדות חינוך שונים ישנה אחריות להשתמש בכלי זה, כדי שהציבור האמריקאי לא ייחשף בלעדית לתכנים שהופקו בידי תעשייה המונעת על ידי אינטרסים כלכליים.
המלצה להקמת מרכזי חינוך אקדמאים-מקצועיים לקידום לימודי התקשורת, שינצלו את כל משאבי האוניברסיטאות למתן חינוך רחב וליברלי ככל האפשר.
ההמלצה השלישית לציבור, המהותית ביותר מבחינת חברי הוועדה, הייתה הקמת גוף עצמאי המעריך ומדווח כל שנה על תפקוד התקשורת. גוף זה ייצג את הציבור האמריקאי וימומן מתרומות^[9].

תגובות לפרסום הדו"ח

הביקורת החריפה שהעבירו חברי הוועדה על התקשורת הובילה לתגובות קשות מצד התקשורת. אחת הטענות העיקריות נגעה לכך שלא שותפו בוועדה אנשי מקצוע מעולם העיתונות. לטענת המבקרים, חברי הוועדה עצמם חסרי הידע והניסיון הנחוץ להבנת המורכבויות של עסקי התקשורת. טענה נוספת ראתה בשימוש במילה "אחריות" מילה חלופית לצנזורה. בנוסף, עיתונאים הרבו לעסוק בכך שהוועדה עצמה ציינה שהם לא ביצעו מחקר מורכב במובן המדעי, אלא ביססו את ממצאיהן על דעות סובייקטיביות. עוד נאמר שהכתיבה עמומה, אקדמית ופילוסופית מדי ^[1]. חיצי הביקורת מצד העיתונאים כוונו לדו"ח המסכם שפורסם ראשון, כרכי ההמשך המפורטים שפורסמו מאוחר יותר, זכו בעיקר להתעלמות מצד התקשורת.

מורשת הוועדה

לאחר פרסום הדו"ח והתגובות הצוננות מצד העיתונות, היה נראה שהדו"ח ישכח לחלוטין, אך בחלוף השנים, עבודת הוועדה הפכה לאחד המסמכים החשובים בהיסטוריה של התקשורת האמריקאית^[2]. למרות פגמיה, הדו"ח ניתח באופן חדשני ומעמיק את עולם התקשורת ותחומי אחריותה^[2] והיווה נקודת הארה מוקדמת לצורך בניסוח מסגרת תיאורטית חדשה בעידן חדש^[4]. תשע שנים לאחר פרסום הדו"ח, הספר "ארבע תיאוריות של התקשורת" (באנגלית: Four Theories of the Press ) (Siebert, Schramm and Peterson, 1956) ציין את עבודת ועדת האטצ'ינס, כנקודת מפנה מהמודל הליברטריאני, המאפשר לבעלי עיתונים להדפיס עיתונים כראות עיניהם, למודל האחריות החברתית של התקשורת, המדגיש אובייקטיביות, ניטרליות ואיזון^[2]. דוח הוועדה למעשה היווה השראה לפיתוח מודל זה, שהפך לערך מרכזי בלימודי התקשורת ומעצב בסיסי באתיקה העיתונאית ^[5].

ממצאי והמלצות הוועדה במבט עכשווי

לדברי חוקרי מדיה, הביקורת שהופנתה לתקשורת על ידי הוועדה ב-1947, מתאימה למצב התקשורת היום^[2]. האזהרות מפני בעלות ריכוזית שסיכנו את הדמוקרטיה ב-1947, מתאימות לחשש מריכוזיות ענקי האינטרנט ,המדיה החברתית והתלות של הציבור בהם. האזהרות מפני גורמי תעמולה עלומים הפועלים בתקשורת, מרקם חברתי מתפורר, נסיגה לתוך תיבות תהודה והחשש מעליית שליט אוטוריטרי המנצל את הקיטוב והזעם, נשמעות כולן כפעמוני אזהרה רלוונטיים^[2]. מן הצד השני, מציינים החוקרים, עידן האינטרנט מציע את השפע שעליו דיברה הוועדה: כמויות אדירות של אינפורמציה זמינות כמעט לכל, תוצרים איכותיים, שיח מתמשך ופורום להחלפת דעות בין המדיה לבין הציבור המתאפשר בזכות האינטרנט. עם זאת, אנשים פחות נחשפים לחדשות ופונים יותר להיצע אינסופי של בידור, כך ששפע המידע לא תמיד מגיע לאזרח^[2].

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ Margaret Blanchard, The Hutchins Commission,The Press and the Responsibility Concept, Journalism Monographs No 49, 1977, עמ' 1-59
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Stephen Bates, An Aristocracy of Critics: Luce Hutchins, Niebuhr, and the Committee that Redefined Freedom of The Pres, Yale university Press, 2020
^ ¹ ² Stephen Bates, The Commission and its Lessons, Communication law and Policy, 1998, עמ' 141-161
^ ¹ ² Timothy Gleason, Saving Journalism from Itself (and from us) The Hutchins Commission Was Right Then, So What About Now., Communication Law and Policy 3, 1998, עמ' 409-418
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Victor Pickard, America's Battle for Media Democracy: The Triumph of Corporate Libertariansim and the Future of Media Reform, Cambridge University Press, 2014
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Jerilyn McIntyre, Respositioning a Landmark:The Hutchins Commissionand Freedom of The Press, Critical Studies in Mass Communication 4, 1987, עמ' 136-160
^ ¹ ² ³ Andie Knutson, The Commission Vs the Press, The Public Opinion Quarterly 12, 1948, עמ' 130-135
^ Robert Hutchins (1989) Selection from the Report of the Commission on the Freedom of the Press. In T.Goldstein (Ed.) Killing The Messenger: 100 Years of Media Critisism. Columbia University Press P. 171.
^ ¹ ² ³ ⁴ Robert Hutchins (1989) Selection from the Report of the Commission on the Freedom of the Press. In T.Goldstein (Ed.) Killing The Messenger: 100 Years of Media Critisism. Columbia University Press P. 171-183.

[:0-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ Margaret Blanchard, The Hutchins Commission,The Press and the Responsibility Concept, Journalism Monographs No 49, 1977, עמ' 1-59

[:5-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Stephen Bates, An Aristocracy of Critics: Luce Hutchins, Niebuhr, and the Committee that Redefined Freedom of The Pres, Yale university Press, 2020

[:2-3] ¹ ² Stephen Bates, The Commission and its Lessons, Communication law and Policy, 1998, עמ' 141-161

[:6-4] ¹ ² Timothy Gleason, Saving Journalism from Itself (and from us) The Hutchins Commission Was Right Then, So What About Now., Communication Law and Policy 3, 1998, עמ' 409-418

[:1-5] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Victor Pickard, America's Battle for Media Democracy: The Triumph of Corporate Libertariansim and the Future of Media Reform, Cambridge University Press, 2014

[:3-6] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Jerilyn McIntyre, Respositioning a Landmark:The Hutchins Commissionand Freedom of The Press, Critical Studies in Mass Communication 4, 1987, עמ' 136-160

[:4-7] ¹ ² ³ Andie Knutson, The Commission Vs the Press, The Public Opinion Quarterly 12, 1948, עמ' 130-135

[8] Robert Hutchins (1989) Selection from the Report of the Commission on the Freedom of the Press. In T.Goldstein (Ed.) Killing The Messenger: 100 Years of Media Critisism. Columbia University Press P. 171.

[:7-9] ¹ ² ³ ⁴ Robert Hutchins (1989) Selection from the Report of the Commission on the Freedom of the Press. In T.Goldstein (Ed.) Killing The Messenger: 100 Years of Media Critisism. Columbia University Press P. 171-183.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]