משתמש:Mooncatom/צביה וילנסקי

הוראה וכתיבה

צביה וילנסקי נולדה כציביה-אתל (אתק'ה בפי כולם) שיבובסקי, בשנת 1907, בעיירה סבינצ'יאן באיזור וילנה בפולין. שפת אמא והשפה שאהבה יותר מכל עד סוף חייה היתה היידיש. אבל כבר מילדות החלה ללמוד את השפה העברית והתאהבה בה. בהתבגרה הוכשרה להוראה בסמינר של תרבות: ללמד עברית בעברית, בפולין בראשית המאה הקודמת, חלק ממפעל אדיר ובלתי נתפס. היא נהייתה מורה לקריאה וכתיבה בעברית, וזו הייתה זהותה לתמיד. כשהגיעה עם משפחתה הקטנה* לארץ בשנת 1947, שמעה שבכפר סבא יש צורך במורים, וזה היה מה שהביא אותם להתישב שם. היא החלה ללמד בבית הספר היסודי 'אוסישקין' ושם לימדה, את הכיתות הנמוכות, קריאה וכתיבה עד יום פרישתה לגמלאות.

"אני התחתנתי עם כיתה א'" נהגה לומר. לא היה ילד אחד בכל חייה המקצועיים, שלא הצליח ללמוד קרוא וכתוב בשיטה שלה. 'שיטת העיצורים', ששורשיה נטועים בצורת לימוד הקריאה ב'חדר': לומדים את צורת האות, את הניקוד ואת החיבור ביניהם "קמץ אלף - אָ!". צביה שיכללה את השיטה הזו, חיברה אותה אל נרטיבים ישראליים (המציאה את 'דנה קמה') ומאז ועד היום, השיטה חיה וקיימת בספר 'אלפוני' ובקופסת 'סיפרוני' שיצאה כמה שנים אחריו. צביה היתה מורה, אחת שמשקיעה המון בכיתות שלה (למשל ההצגות שביימה והפיקה והיו שם דבר) ובתלמידים כפרטים ( היא לא הניחה לאף ילד להשאר מאחור). אבל בלילות, היא כתבה את השיטה שלה והפכה אותה לספר. עם הניירות שנכתבו בלילות היא פנתה אל הוצאות ספרים רבות ולבסוף זכתה לתשומת ליבה של שרה ברש, בתה של ברכה פלאי בעלת הוצאת 'מסדה'. בכדי להעניק לספר את חותמת הכשרות המקצועית, צורפו לרשימת הקרדיטים, בצידה של צביה וילנסקי שהיתה עדיין מורה אלמונית, גם זלמן אריאל ונתן פרסקי, שהיו שניהם מחנכים וסופרים ותיקים. הספר יצא לאור בשם 'אלפוני', והחל את דרכו בעולם. תוך זמן קצר הוא הפך לספר הלימוד הרשמי של ילדי ישראל. גם כשחלפו השנים והספר יצא מתכנית הלימודים, וגם כששיטות אחרות באו והלכו, פנו אליו הורים ומורים רבים, והשיטה מעולם לא אכזבה. הוצאת 'מסדה' נסגרה, הזכויות על 'אלפוני' עברו מאז ידיים רבות, אולם הספר ממשיך לחיות את חייו העצמאיים, גם בחנויות הספרים המשומשים יש לו ביקוש וערך כספי גבוה (למשפחתה של צביה אין עותקים ישנים בכלל...) ועדיין מגיעות ממקומות מפתיעים, עדויותיהם של הורים ותיקים וצעירים: לשיטה של צביה אין תחליף.

חיים

בשנת 1930 היא נישאה לחיים וילנסקי שאותו הכירה בסמינר למורים. הוא נסע ללמוד בסורבון בפריז, וחזר עם פרוץ מלחמת העולם. בשנת 1936 הם נמלטו מווילנה שהיתה כבר בסכנת כיבוש, אל תוככי רוסיה. בעלה גויס לצבא הרוסי והיא נשארה לשרוד את הקשיים לבדה עד שנפצע ושוחרר. במשך כל שנות המלחמה ובהיעדר בעל, חיתה סווטלנה אברמובנה, כך נקראה צביה ברוסיה, מהוראת גרמנית, שפה שלמדה בהתכתבות... היא היתה מורה מצטיינת ואהובה למרות יהדותה המוצהרת, אבל נאלצה גם לעסוק בעבודות מזדמנות ומשונות כמו תפירת חזיות, והיא שרדה בעזרת הרבה תושייה ומזל. עם תום המלחמה החל מסעם של הזוג וילנסקי חזרה אל פולין, ובדרך כמו לאורך כל שנות המלחמה, עבדו כמורים בכל מקום שהיה בהם צורך. בעיירה נובוגרודק שנמצאת ממש על הגבול בין רוסיה לפולין, שהו תקופה ועבדו, ואז שמעה צביה על ילדה יהודיה אחת ששרדה בדרך ניסית ונמצאת במנזר כבר שנתיים. היא עשתה מה שנראה לה נכון, ואימצה את הילדה הזו. במשך שנתיים נדדו השלושה באירופה החרבה, ובשנת 1947 על על ספינה אל ישראל. על סיפורה של הילדה המאומצת של צביה וחיים וילנסקי עוד יסופר.

סופרת במשרה מלאה

עם פרישתה לגמלאות הקדישה צביה את כל זמנה ומרצה לספרים. כל מה שכתבה היה בעל ערך לימודי וחינוכי. היא גם תרגמה ועיבדה סיפורים רוסיים. לילות שלמים עמלה על מה שאהבה מכל: סיפורים לילדים. היא גם התנדבה לספר לילדים סיפורים בספרייה העירונית של כפר סבא. בשנת 1995 הלכה לעולמה, אישה צלולה ופעלתנית עד הסוף.