לדלג לתוכן

משתמש:KarinA135002/ולנטינה (ולה) איוונובסקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ולנטינה (ולה) איוונובסקה (בלועזית: Walentyna Iwanowska ) נולדה ברוסיה ב- 2 באפריל 1895. הוכרה כחסידת אומות העולם לאחר שהצילה נערה יהודייה בתקופת השואה. [1] [2]

פעילות בתקופת השואה להצלת יהודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולנטינה נולדה לבית נוצרי פרבוסלבי ברוסיה, אביה היה יווני אורתודוקסי ואמה הייתה קתולית. וולנטינה למדה תחילה בבאקו ואחר כך בקייב, שם סיימה אוניברסיטה. בשנות ה- 20 של המאה ה- 20, לאחר שבעלה נהרג ברחו וולנטינה ובנה לורשה שבפולין יחד עם חברים נוספים, בעקבות חשש מהמשטר החדש ברוסיה לאחר המהפכה הבולשביקית. קבוצה זו כונתה בפולין "הרוסים הלבנים", ורוב חבריה דבקו באורח חיים אנתרופוסופי, כך גם וולנטינה. במהלך הכיבוש הגרמני בפולין נלקח בנה של וולנטינה שהיה בן 18 באותה העת, למחנה ריכוז אושוויץ ושם נהרג. [2]

ב- 1943 בזמן הכיבוש הגרמני בפולין, ולנטינה הכירה בורשה את איזק גוטמן, שברח יחד עם אחייניתו הניה רוזמן בת השתים עשרה וחצי, מגטו ביאליסטוק. איזק ביקש את עזרתה של ולנטינה במציאת מקום מגורים קבוע ותעסוקה להניה. ולנטינה סידרה להניה מקום מגורים אצל יקתרינה שפצ'נקו, שגם השתייכה לקבוצת הרוסים האנתרופוסופים. יקתרינה סבלה מבריאות לקוייה וסבלה מכאבים ולכן נזקקה לסיוע במשק ביתה. ממרץ 1943, ועד לפרוץ מרד ורשה באוגוסט 1944, הניה התגוררה בדירתה של יקתרינה. על מנת למנוע שאלות וחשדות לנוכח המראה של הניה שלא היה סלאבי, יקתרינה דאגה להנפיק לה תעודת זהות מזוייפת לאורך כל התקופה, ולנטינה שמרה על קשר עם הניה, איזק ומשפחתו וקישרה ביניהם.

ביולי 1944 התקרב הצבא הרוסי לוורשה, והגרמנים התירו לפליטים מקרב "הרוסים הלבנים" לברוח לגרמניה. ולנטינה, שחששה מהשלכות אפשריות של נסיגת הצבא הגרמני וכניסת הצבא האדום, דאגה שיקתרינה והלנה תירשמנה לנסיעה לגרמניה. ביולי 1944, ימים ספורים לפני פרוץ המרד הפולני, עלו ולנטינה, יקתרינה והלנה על רכבת אל העיר רגנסבורג שבגרמניה. כשיקתרינה נפטרה, ולנטינה נטלה תחת חסותה את הלנה, שהייתה כבר בת 14 כשעברה לגור עימה. [1]

לאחר המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום המלחמה, פעלה ולנטינה להחזרתה של הלנה לחיק משפחתה. ולנטינה סייעה להלנה בכתיבה ושליחת מכתבים בניסיונות למצוא בני משפחה שנותרו בחיים. ולנטינה והלנה הצליחו למצוא מספר בני משפחה - שני דודים שגרו בארצות הברית ואת דודתה ובעלה במחנה העקורים זלפלדן ליד זלצבורג באוסטריה. בנוסף הצליחה הלנה לאתר וליצור קשר עם מספר קרובים בארץ ישראל. בעקבות הסכם עם נציגי ארגון "הבריחה" הוחלט להבריח את הלנה לדודתה באוסטריה. כאשר ולנטינה הבינה שעל הלנה לעבור את הגבול לבד וללכת ברגל מרחק רב היא החליטה להצטרף אליה למסע למרות הסכנות הרבות שנשקפו לה. לאחר שפגשה את דודתה החליטה הלנה לעלות לארץ ישראל. היא חזרה עם ולנטינה לראבנסבורג והחלה בתהליך הסדרת העלייה שלה.

בשנת 1947 הועברה הלנה על ידי ארגון "הבריחה" אל דודתה במחנה זלפלדן שבאוסטריה, שהיה תחנת מעבר בדרך לארץ ישראל. באוסטריה הלנה הכירה את דוד סקוצנדק (לימים הראל), מפקד מחנה המעבר בזלצבורג. השניים התאהבו, ונערך להם טקס אירוסין בו נכחה גם ולנטינה.

בדצמבר 1948 הגיעה הלנה לארץ, וולנטינה חזרה לגרמניה אך השתיים שמרו ביניהן על קשר באמצעות מכתבים במהלך כל השנים. ולנטינה עברה לארצות הברית וחיה שם בין השנים 1954 ו1959 בשביל לעבוד שם ולצבור פנסיה, שם המשיכה לחיות על פי הגישה האנתרופוסופית, שם המשיכה לחיות על פי הגישה האנתרופוסופית. ולנטינה ביקרה את הלנה בישראל מספר פעמים בשנים 1965, 69, 71, 73. בשנת 1976, בעקבות הזמנה שקיבלה מהלנה ודוד, הגיעה ולנטינה ארצה ועברה לגור בביתם בקריית מוצקין. ולנטינה הייתה כמו אם להלנה וכסבתא לילדיה, שקראו לה "דודה ולה". בהמשך עברה ולנטינה להתגורר בבית האבות ע"ש גרטרוד לוקנר בנהריה. חמש שנים לאחר הגעתה ארצה, הלכה לעולמה בגיל 84 והובאה למנוחות בבית העלמין הנוצרי בעכו. בדרכה האחרונה לוותה על ידי כל בני משפחתה של הלנה רוזנמן, אשר לימים עיברתה את שמה לאילנה הראל. [1] [2]

הכרה והנצחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 באוקטובר 1978 הכיר יד ושם בוולנטינה איוואנובסקה כחסידת אומות העולם על הצלת הלנה ועזרתה לדודה איזק גוטמן ומשפחתו תוך סיכון עצמי וממניעים הומניטריים ללא קבלת תמורה.[2] [1] היא ראתה במעשיה חובה וזכות אנושית, ולכן גם נמנעה מלספר על פועלה. שמה נחקק על קיר הכבוד בגן ההנצחה לחסידי אומות עולם ביד ושם.

במסגרת מיזם "חסד אחרון" [3] שהוא מיזם משותף ל"יד ושם" ושב"כ שנערך במהלך 2021, ובמסגרתו אותרו קבריהם של חסידי אומות העולם שגרו ונקברו בישראל ונאסף אודותם מידע רב, אותר קברה של ולנטינה, והיא קבורה בבית העלמין הנוצרי בעכו.[1]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • גרשון פינצ'בסקי. חסד אחרון: סיפורם של חסידי אומות העולם בישראל, הוצאת יד ושם, ירושלים, 2023.
  • תיק יד ושם M.31.1468

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]