מחאות 1968

בשנת 1968 התקיימו מחאות והפגנות רבות ברחבי העולם, שכללו בעיקר הפגנות נגד מלחמת וייטנאם והפגנות תמיכה בזכויות האדם. מחאות אלה שיקפו את עליית התמיכה בתנועות השמאל החדש בקרב הצעירים, בני הדור השקט ודור הבייבי בום.

הפגנות מחאה נגד מלחמת וייטנאם התקיימו בעיקר בארצות הברית, אך לאחר מתקפת טט התרחבה המחאה למדינות אירופה ויפן, והתקיימו הפגנות גדולות בלונדון, פריז, ברלין, רומא וערים נוספות. בהפגנות אלו בלטה נוכחות גבוהה של סטודנטים.

בארצות הברית התקיימו גם הפגנות רבות של התנועה לזכויות האזרח ושל הפנתרים השחורים. בהפגנות ברחבי העולם בלטו ארגוני השמאל, בהן הפגנות מאי 1968 בפריז, הפגנות למען סיום הסכסוך בצפון אירלנד, מחאה על טבח טלטלולקו במקסיקו סיטי, ומחאה נגד הדיקטטורה הצבאית בברזיל.

במדינות מזרח אירופה שלטו אז מפלגות קומוניסטיות, והתקיימו הפגנות למען חופש הביטוי וזכויות האדם, בעיקר בצ'כוסלובקיה בתקופת האביב של פראג. הפגנות דומות התקיימו בפולין וביוגוסלביה.

רקע

בפתיחת הספר של מארק קורלנסקי על שנת 1968 הוא כותב:

"לא הייתה מעולם שנה כמו 1968, וככל הנראה לא תהיה שוב שנה כזו אי-פעם. זו הייתה התפרצות פתאומית של מחאות במדינות ותרבויות מאד שונות זו מזו, בהן פולין, צרפת, ארצות הברית ומקסיקו. הצעירים מחו על נושאים שונים, אבל האקט של המחאה היה משותף לכולם. במדינות קומוניסטיות הפגינו נגד הקומוניזם, ובמדינות קפיטליסטיות הפגינו נגד הקפיטליזם. בכל מקום, המפגינים סלדו מהממשלה, המפלגות והפוליטיקאים."

— מתוך הספר Mark Kurlansky: 1968 - The Year That Rocked the World (Ballantine Books, 2003)

גורמים רבים הביאו לגל ההפגנות של 1968. באותה שנה היה שיעור גבוה במיוחד של צעירים באוכלוסייה, בני דור הבייבי בום. רובם גדל והתבגר בתקופה של שלום ושגשוג במדינות המערב. הם היו הראשונים שגדלו עם טלוויזיה בבית. לטלוויזיה הייתה השפעה עמוקה על הדור הצעיר. היא אפשרה להם לראות מה קורה בעולם ומה עושים בני גילם במדינות אחרות, ואפשרה להם לחוות אירועים ציבוריים גדולים.

הטלוויזיה גם שידרה חדשות אודות משברים בין-לאומיים, בהם משבר הטילים בקובה, מלחמת וייטנאם, המלחמה הקרה והחשש ממלחמה גרעינית. חלק מהצעירים התנסו בבית הספר בתרגילי "התכופף והתכסה" להגנה אישית מפני האפקט של פיצוץ גרעיני, וגדלו באווירה של פחד. כשהם התבגרו, רבים מהם נטו לתמוך בתנועות שלום, ארגוני זכויות אדם והתנועה הפמיניסטית.

אירועים שהתרחשו בעולם בשנות ה-60 של המאה ה-20 השפיעו על האקלים הציבורי. רוב האירועים שיקפו את עלייתו של השמאל החדש. ממשלות סוציאליסטיות עלו לשלטון במדינות רבות באירופה, בהן איטליה וצרפת, וכן באמריקה הדרומית. בארצות הברית בלטה פעילות התנועה לזכויות האזרח, במיוחד לאחר רצח מרטין לותר קינג. הסכסוך בצפון אירלנד היה בשיאו וגם מהפכת התרבות בסין הגיעה לשיאה. במזרח התיכון, הסכסוך הישראלי-ערבי שכך מעט לאחר מלחמת ששת הימים, אך רחש מתחת לפני השטח וגרם כעבור שנים ספורות למשבר הנפט העולמי. מדינות רבות באפריקה זכו לעצמאות. מצד שני, השלטון הסובייטי בברית המועצות הגביל את חופש הביטוי וזכויות האדם במזרח אירופה, מה שגרר מפעם לפעם מחאות מצד התושבים. בין אירועי המחאה ההמוניים שנערכו במזרח אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה נמנים המרד ההונגרי, המרד המזרח-גרמני ושביתות רבות בפולין, שהידועה בהן הייתה בפוזנן בשנת 1956 .

תנועות עולמיות

מחאות 1968 הושפעו בעיקר מהאידאולוגיה של מספר תנועות עולמיות:

• התנועה לפירוק נשק גרעיני
• התנועה לאיכות הסביבה
• ילדי הפרחים, שבלטו במחאות נגד מלחמת וייטנאם
• התנועה לשחרור הנשים

פעילותן של תנועות אלה, למעט התנועה לאיכות הסביבה, החלה בשנות ה-60 והגיעה לשיאה ב-1968. פעילות ציבורית בנושאי איכות הסביבה החלה בערך באותה שנה, עם הקמת תנועות שקידמו נושא זה במדינות מערב אירופה (בהן מועדון רומא, שהוקם ב-1968), ומחאות בנושא זה במדינות סקנדינביה: בשוודיה הפגינו סטודנטים נגד תוכניות להקמת תחנת אנרגיה הידרואלקטרית; בדנמרק ובהולנד מחו קבוצות של פעילי איכות הסביבה נגד זיהום הסביבה.

במדינות רבות נערכו הפגנות נגד מלחמת וייטנאם, ואלה לרוב פוזרו באלימות על ידי המשטרה. בינואר 1968 שוטרים הכו באלות כ-400 מפגינים בסן פרנסיסקו. בפברואר נערכו שביתות רעב של סטודנטים באוניברסיטת הרווארד, מכללת רדקליף ואוניברסיטת בוסטון. במרץ הפגינו כ-12,000 סטודנטים במערב ברלין נגד מעורבות ארצות הברית בווייטנאם. מחאות נוספות התקיימו בטורונטו, ניו יורק, ברלין וערים נוספות בעולם. בהפגנה בלונדון ב-17 במרץ נעצרו 200 מפגינים ונפצעו 86 בני אדם. סטודנטים ביפן מחו נגד נוכחות חיילים אמריקאים ביפן. באוגוסט התרחשו בשיקגו מחאות הוועידה הדמוקרטית ב-1968.

התנועה לשחרור הנשים פרצה לתודעה הציבורית בהפגנה של ארגון נשים רדיקליות בניו יורק נגד תחרות "מיס אמריקה" ב-7 בספטמבר 1968, בה זרקו "סימני דיכוי" לתוך פח אשפה שעליו נכתב "פח האשפה של החירות". סמלי הדיכוי כללו בין היתר נעלי עקב, מוצרי איפור, מסלסלי שיער וחזיות. המיצג שודר למיליוני צופים בטלוויזיה וכונה "שריפת חזיות", אם כי כלל לא נשרפו חזיות באותו אירוע. החשיפה התקשורתית לתנועת הנשים תרמה לכך שהגל השני של הפמיניזם הגיע לתודעה הציבורית.

אירועים לפי מדינה

איטליה

מחאות רבות התקיימו בשנת 1968 באיטליה, עקב שינויים כלכליים וחברתיים במדינה. מינואר 1968 היו מחאות המוניות בערים הגדולות.

ב-1 במרץ היה עימות אלים בין אלפי מפגינים למשטרה סמוך למדרגות הספרדיות ברומא. לאחר המהומות, סטודנטים מרקסיסטים התבצרו במשך 12 יום באוניברסיטת רומא.

אירועים דומים התרחשו באותה עת כמעט בכל האוניברסיטאות באיטליה.

ארצות הברית

שנת 1968 הייתה אחת הסוערות בהיסטוריה של ארצות הברית. מיעוטים רבים במדינה הפגינו למען מימוש זכויות האזרח שלהם, בהם אפרו-אמריקאים, אמריקאים ממוצא היספני ולטיני ואינדיאנים.

הפגנות רבות אורגנו על ידי התנועה לזכויות האזרח, בלאק פאוור והפנתרים השחורים. ב-8 בפברואר 1968 התרחש טבח אורנג'בורג בקרוליינה הדרומית. תלמידי תיכון וסטודנטים שחורים באוניברסיטאות מחו על אפליה במערכת החינוך, וההפגנות פוזרו באלימות על ידי המשטרה. שלושה מפגינים נהרגו (תלמיד תיכון ושני סטודנטים) ועשרות מפגינים נפצעו, חלקם קשה. בעקבות הטבח התקיימו במשך פברואר ומרץ הפגנות בכל מדינות ארצות הברית. באוניברסיטת קולומביה המשיכו ההפגנות בנושא זה לאורך כל שנת 1968.

מחאה נגד עליונות לבנה בלטה גם באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968), כששיאה הוא הצדעת "הכוח השחור" של האתלטים האפרו-אמריקאים טומי סמית' וג'ון קרלוס, במהלך טקס הענקת המדליות.

ב-4 באפריל אירע רצח מרטין לותר קינג, שעורר הפגנות אלימות בכ-100 ערים בארצות הברית.

באוגוסט התרחשו מחאות הוועידה הדמוקרטית ב-1968 בשיקגו, סדרה של פעילויות מחאה נגד מלחמת וייטנאם. מחאות נגד מעורבות ארצות הברית במלחמת וייטנאם התקיימו בערים רבות בארצות הברית וגם במדינות נוספות.

ברזיל

שלטון הדיקטטורה הצבאית בברזיל עורר מחאות רבות, בעיקר מחאות של בני נוער, סטודנטים וצעירים . ב-28 במרץ נערכה הפגנה למען מימון ארוחות לתלמידים נזקקים. המשטרה הצבאית של ברזיל פיזרה את ההפגנה באלימות, ותלמיד תיכון שהשתתף בהפגנה נהרג. האירוע גרם לגל של הפגנות סטודנטים נגד הדיקטטורה, שנמשכו לאורך כל אותה שנה. אחד האירועים הבולטים היה צעדת ה-100,000 בריו דה ז'ניירו ביוני 1968.

ברית המועצות

ב-25 באוגוסט 1968 התקיימה בלובנויה מייסטו בכיכר האדומה הפגנה נגד פלישת ברית המועצות לצ'כוסלובקיה. בתוך חמש דקות פשטו על הכיכר סוכני קג"ב ועצרו את המפגינים. הם נשפטו על "אנטי-סובייטיזם" ועל רובם נגזרו עונשי מאסר ממושכים או הגליה לסיביר למשך מספר שנים.

ג'מייקה

באוקטובר 1968 פרצו מהומות בקינגסטון, ג'מייקה, לאחר שממשלת יו שירר אסרה על ד"ר וולטר רודני, מרצה באוניברסיטת איי הודו המערבית, לשוב למדינה לאחר ביקור בקנדה. רודני היה סוציאליסט, מומחה להיסטוריה של אפריקה, פעיל בתנועת בלאק פאוור, וניסה לגייס את בני המעמדות הנמוכים של ג'מייקה למאבק פוליטי. כניסתו למדינה נאסרה בטענה שהוא ביקר בעבר בקובה ובברית המועצות.

בהפגנות נגד החלטת הממשלה צעדו סטודנטים מאוניברסיטת איי הודו המערבית וארגוני עובדים למעון ראש הממשלה ולבניין הפרלמנט בקינגסטון. המחאה הפכה לאלימה והתפשטה ברחבי העיר. מספר מפגינים נהרגו מירי כוחות המשטרה, ונגרם נזק לרכוש בשווי מיליוני דולרים.

דרום אפריקה

בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד התקיימו הפגנות נגד גזענות. המקרה הבולט ב-1968 היה פרשת ארצ'י מפג'ה , מרצה לאנתרופולוגיה שממשלת דרום אפריקה סירבה להעניק לו תקן בסגל המורים של אוניברסיטת קייפטאון.

ב-15 באוגוסט החלה שביתת סטודנטים בבניין הנהלת האוניברסיטה, שפוזרה באלימות לאחר תשעה ימים. הפגנות רבות התקיימו בנושא זה ברחבי המדינה. בהפגנות ביוהנסבורג השליכו תומכי האפרטהייד תפוזים, עגבניות וביצים על המפגינים.

בעקבות האירועים מפג'ה עזב את דרום אפריקה ולא שב אליה עד שנת 2000.

הממלכה המאוחדת

ממאי עד יולי 1968 נערכו בממלכה המאוחדת הפגנות סטודנטים באוניברסיטאות ובבתי ספר לאמנות (בהם הסטודנטים הרבו לעסוק בפוליטיקה), כאות תמיכה בהפגנות מאי 1968 בצרפת. כמו כן התקיימו בערים הגדולות הפגנות נגד מלחמת וייטנאם וצעדות של התנועה לפירוק נשק גרעיני.

יוגוסלביה

מחאות 1968 ביוגוסלביה הושפעו מאירועי מאי 1968 בפריז. הסטודנטים מחו נגד השלטון הסמכותני של יוסיפ ברוז טיטו, נגד שחיתות ונגד דיכוי אידאולוגי. הדור הצעיר ביוגוסלביה חש תסכול מהפער בין הבטחות הסוציאליזם לבין המצוקה החברתית והכלכלית ששררה במדינה.

ההפגנות החלו ב-2 ביוני 1968 בבלגרד, ודוכאו באלימות משטרתית. כתגובה, ההפגנות גברו והתפשטו גם לערים נוספות ביוגוסלביה, בהן לובליאנה וזגרב. המפגינים דרשו צדק חברתי וחופש ביטוי. מספר אנשי תרבות יוגוסלביים הביעו תמיכה בתנועת הסטודנטים, בהם הבמאי דושאן מקבייב והמשוררת דסנקה מקסימוביץ'.

בתחילה שלח ממשל טיטו כוחות משטרה וצבא כדי לדכא את ההפגנות, אך ככל שהמחאות גברו, הוא עבר לגישה סלחנית יותר. ב-9 ביוני 1968 נשא טיטו נאום בטלוויזיה והפתיע את הצופים בכך שהודה שחלק מטענות הסטודנטים מוצדקות, והבטיח לבצע רפורמות כלכליות. לאחר הנאום המחאות דעכו, אך ממשל טיטו לא ביצע רפורמות משמעותיות. בחודשים שלאחר מכן הידקה הממשלה את שליטתה באוניברסיטאות, והגבירה את המעקב אחר סטודנטים וקבוצות התנגדות.

יפן

ארגון סטודנטים סוציאליסטים בשם Zengakuren ערך הפגנות ברחבי יפן לאורך כל שנת 1968 וגם לאחר מכן. בתחילה התמקדו ההפגנות בזכויות הסטודנטים ובדרישה להוריד את שכר הלימוד, אך מינואר עד מאי 1968 עגנה נושאת המטוסים האמריקאית אנטרפרייז (CVN-65) בנמל ססבו, והארגון קיים בנמל הפגנות בלתי-פוסקות נגד מלחמת וייטנאם. באותה עת קיים הארגון הפגנות גם בטוקיו, נגד הקמת בית חולים שיועד להענקת טיפול רפואי לחיילים אמריקאים.

ישראל

באקלים הציבורי בישראל שלאחר מלחמת ששת הימים היו מעט מאד הפגנות פוליטיות, יחסית לשאר העולם.

בפברואר 1968 הפגינו צעירי רק"ח נגד מלחמת וייטנאם מול שגרירות ארצות הברית בישראל.

ביולי התקיימה בנתניה הפגנה של השומר הצעיר נגד הכיבוש הישראלי ביהודה ושומרון.

באוגוסט הפגינו סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב נגד פלישת ברית המועצות לצ'כוסלובקיה.

בישראל קמה ב-1968 תנועת "שמאל ישראלי חדש", שהושפעה ממחאות הסטודנטים באירופה ומהתמיכה בתנועות השמאל החדש במדינות המערב.

מערב גרמניה

תנועת הסטודנטים של מערב גרמניה ארגנה הפגנות המוניות במערב גרמניה בשנת 1968. פעילות תנועת הסטודנטים החלה בשנת 1967 בהפגנה ליד הדויטשה אופר ברלין נגד ביקור ממלכתי של מוחמד רזא שאה פהלווי, השאה של איראן, בגרמניה. בהפגנה נורה למוות הסטודנט בנו אוהנסורג. הפעילות גברה באפריל 1968 לאחר ניסיון ההתנקשות ברודי דוצ'קה.

נושאי המחאה העיקריים היו צדק חברתי, דרישה להכרה ופיוס עם מזרח גרמניה, וקריאה להדחת פקידי ממשל בעלי עבר נאצי. בפברואר 1968 הצטרף סגל המרצים באוניברסיטת בון למחאת הסטודנטים בדרישה לפטר את נשיא האוניברסיטה בגלל מעורבותו בבניית מחנות ריכוז במהלך מלחמת העולם השנייה.

מצרים

מחאות 1968 במצרים החלו בפברואר בחלוואן, דרומית לקהיר, שם התקיימו הפגנות ושביתות של ארגוני עובדים נגד ממשלת מצרים עקב התבוסה במלחמת ששת הימים. כוחות הביטחון המצרים השתמשו בתחמושת חיה נגד העובדים השובתים. בחודש מרץ התרחבה המחאה והצטרפו אליה ארגוני סטודנטים, בקריאה לרפורמה דמוקרטית במצרים ובדרישה שמפקדי הצבא יפוטרו. גם מחאה זו דוכאה באלימות, ונפסקה כעבור שבוע, לאחר שנשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר הבטיח לבצע רפורמות במדינה. בנובמבר, לאחר שההבטחות לא קוימו, פרצו הפגנות אלימות במרכז אלכסנדריה.

מקסיקו

במקסיקו שרר ב-1968 משטר סמכותני בראשות הנשיא גוסטבו דיאס אורדס. במהלך השנה התקיימו הפגנות רבות של סטודנטים נגד הממשלה, שדוכאו באכזריות על ידי צבא מקסיקו וכוחות הביטחון. לסטודנטים הצטרפו רבים בחברה האזרחית המקסיקנית, בהם ארגוני עובדים, חקלאים, עקרות בית, סוחרים, אינטלקטואלים, אמנים ומורים.

ב-2 באוקטובר התרחש טבח טלטלולקו, בו נהרגו מאות מפגינים לא חמושים.

המחאות היו קשורות לאולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968). פעילי המחאה טענו שהממשלה משקיעה כספים רבים בהכנה לאולימפיאדה ומזניחה את מעמד הפועלים. האולימפיאדה נפתחה ב-12 באוקטובר, ואף כי הסטודנטים וארגוני העובדים עצרו את המחאה בזמן המשחקים האולימפיים, התרחשו בהם מחאות בנושאים פוליטיים אחרים, בהם מחאה על השתתפות נבחרת דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד (הנבחרת נפסלה לבסוף לאחר ש-40 מדינות איימו להחרים את האולימפיאדה) והצדעת "הכוח השחור" של האתלטים האפרו-אמריקאים טומי סמית' וג'ון קרלוס, במהלך טקס הענקת המדליות.

סנגל

בסנגל לא היה נהוג למחות באמצעות הפגנות או צעדות מחאה לפני 1968, אך בהשפעת אירועי מאי 1968 בפריז יצאו צעירים רבים בעיר הבירה דקר למחות נגד יוקר המחיה ונגד הממשלה . המחאה התפשטה לערים נוספות, הפכה לאלימה ולוותה במהומות וביזה.

בתחילת יוני, לאחר כשבועיים בהם התקיימו מחאות ומהומות, פתחו כוחות הביטחון באש והרגו 28 מפגינים. המחאה לא התחדשה לאחר מכן.

ספרד

המדינה הספרדית הייתה נתונה בשנת 1968 לדיקטטורה אוטוריטרית תחת שלטונו של פרנסיסקו פרנקו, שדיכא כל מחאה באלימות. למרות זאת, התקיימו באותה שנה בספרד הפגנות רבות של סטודנטים ושל ארגוני עובדים. נושאי המחאה היו דרישה לדמוקרטיה, זכויות עובדים, רפורמה בחינוך ומחאה נגד אלימות משטרתית.

באפריל התקיימה באוניברסיטת מדריד הפגנת סטודנטים נגד אנשי משטר פרנקו שקיימו טקס אזכרה דתי לאדולף היטלר. זמן קצר לאחר מכן נסגרה האוניברסיטה למשך 38 ימים.

פולין

מחאות הסטודנטים ברפובליקה העממית הפולנית החלו ב-30 בינואר 1968 בהפגנה של 300 סטודנטים ממגמת התיאטרון באוניברסיטת ורשה, שמחו נגד השלטון הקומוניסטי והמצב הכלכלי, וביקשו לבצע רפורמות דמוקרטיות במדינה. שירות הביטחון של משרד הפנים הפולני פיזר את ההפגנה באלימות. לאחר אירוע זה הצטרפו ארגוני עובדים רבים למחאת הסטודנטים, והפגנות אלה שוב פוזרו באלימות. ב-9 במרץ התקיימה צעדה בה השתתפו כאלפיים איש, במחאה על אלימות משטרתית, וגם זו פוזרה באלימות. לקראת סוף מרץ פרצה מחאה עממית בה התעמתו ברחובות אלפים מאזרחי פולין עם כוחות הביטחון. כתגובה, הממשלה סגרה את כל האוניברסיטאות ועצרה יותר מאלף סטודנטים.

בתגובתה לאירועים אלה נקטה ממשלת פולין ברטוריקה אנטישמית, טענה שהיהודים יזמו את המחאה, ושאזרחי פולין המשתתפים בהפגנות הם "ציונים". רוב יהודי פולין עזבו את המדינה עקב רדיפות אנטישמיות.

פינלנד

בהשפעת אירועי מאי 1968 בפריז, סטודנטים מרקסיסטים באוניברסיטת הלסינקי מחו נגד הממשלה ב-25 במאי, והתבצרו בבניין אגודת הסטודנטים . המחאה לא הייתה אלימה, למעט כמה פצצות עשן שהושלכו לעבר המפגינים על ידי אנשי ימין שהתנגדו למחאה.

פקיסטן

מחאות 1968 בפקיסטן כוונו נגד המשטר הדיקטטורי של איוב ח'אן ונגד עליית מחירי המזון ומוצרי הצריכה. הפגנות המוניות של סטודנטים וארגוני עובדים התרחשו ללא הפסקה מתחילת נובמבר 1968 עד סוף מרץ 1969. בהפגנות השתתפו כ-10 עד 15 מיליון איש. במרץ 1969 התפטר ח'אן מתפקידו.

המחאה דוכאה על ידי כוחות הביטחון של פקיסטן. בהפגנות נהרגו 239 בני אדם, 196 במזרח פקיסטן ו-43 במערב פקיסטן, רובם סטודנטים.

צ'כוסלובקיה

מנהיג צ'כוסלובקיה אלכסנדר דובצ'ק החיל מספר רפורמות במדינה שאפשרו מחאה אזרחית וכונו "האביב של פראג". תקופה זו נמשכה עד לפלישת ברית המועצות לצ'כוסלובקיה ב-21 באוגוסט 1968, שנועדה לעצור את הרפורמות.

צפון אירלנד

ב-24 באוגוסט 1968 ערכה לראשונה תנועת זכויות האזרח של צפון אירלנד צעדה למען זכויות האזרח, ולאחר מכן נערכו צעדות דומות. יוניוניסטים ואנשי כוח המתנדבים מאלסטר תקפו את משתתפי הצעדות וקיימו הפגנות נגד, בגיבוי שקט מהמשטרה והממשלה. ב-5 באוקטובר 1968 אסרה ממשלת אירלנד על קיום צעדה למען זכויות האזרח בדרי, וזו התקיימה ללא אישור ופוזרה באלימות. יותר מ-100 בני אדם נפצעו, בהם גם אנשי ציבור ידועים. התקרית צולמה ושודרה בטלוויזיה ברחבי העולם. בעקבות התקרית התירה המשטרה לערוך צעדות נוספות.

המחאות הפכו בהדרגה לאלימות, והציתו את הסכסוך בצפון אירלנד.

צרפת

שנת 1968 בצרפת התאפיינה בתסיסה אזרחית ברחבי המדינה, ששיאה באירועי מאי 1968 בפריז, הפגנות של סטודנטים קומוניסטים וארגוני שמאל שנמשכו תקופה ארוכה. האיגודים המקצועיים הצטרפו למחאה והביאו לשביתה כללית.

שוודיה

ב-3 במאי נערכו בשוודיה משחקי גביע דייוויס 1968 בצל מחאה של פעילי זכויות האדם נגד השתתפותן של רודזיה ודרום אפריקה בתחרות. על שתי מדינות אלה נאסר באותה עת להשתתף בתחרויות ספורט עקב מדיניות האפרטהייד ושלטון המיעוט הלבן. בימי המשחקים היו הפגנות ומהומות רבות בסטוקהולם ובמקומות נוספים בשוודיה. המחאה הייתה אלימה ונרשמו עימותים רבים בין המפגינים לבין משטרת שוודיה.

המהומות מתוארות בסרט התיעודי The White Game . המשחק בין שוודיה לרודזיה התקיים תחת מעטה סודיות, ושוודיה ניצחה 4–1.

בין ה-24 ל-27 במאי נערכו באוניברסיטת סטוקהולם הפגנות סטודנטים, כאות תמיכה בהפגנות מאי 1968 בפריז. הסטודנטים התבצרו בבניין אגודת הסטודנטים . אחד המשתתפים בהפגנות היה קארל בילדט, לימים ראש ממשלת שוודיה.

תוניסיה

בתוניסיה החל במרץ 1968 גל של הפגנות סטודנטים בדרישה לרפורמה דמוקרטית במדינה, בהשראת ההפגנות בפולין וההפגנות במצרים באותה עת. ההפגנות דוכאו באלימות על ידי כוחות המשטרה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מחאות 1968 בוויקישיתוף