משתמש:Ely1/תוכנית אפולו
תוכנית אפולו (באנגלית: Apollo program) הייתה תוכנית חלל אשר תוכננה ובוצעה על ידי נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית, ומטרתה הייתה להנחית אדם על פני הירח. התוכנית פעלה בין השנים 1961 ועד 1975, והייתה תוכנית החלל השלישית של ארה"ב, אחרי התוכניות מרקורי וג'מיני, שהיו למעשה תוכניות-עזר עבור תוכנית אפולו. ניצני התוכנית השאפתנית החלו כבר בתקופת ממשלו של הנשיא דווייט אייזנהאואר, אך התוכנית זכתה למימוש ולמימון רק בתקופת ממשיכו, ג'ון קנדי. התוכנית הייתה חלק מאחת החזיתות במלחמה הקרה שהתנהלה בין ארצות הברית וברית המועצות מתום מלחמת העולם השנייה ועד התפרקות ברית המועצות בראשית שנות ה־90 של המאה ה־20. בחזית זו, שמכונה "המירוץ לחלל", התחרו שתי המעצמות על הישגים בתחום כיבוש החלל.
יעדה של התוכנית הוגשם לראשונה עם משימת אפולו 11 ב-20 ביולי 1969, כאשר האסטרונאוטים ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין נחתו על פני הירח. התוכנית, שכללה חמש משימות מוצלחות נוספות (האחרונה שבהם בדצמבר 1972), הביאה להנחתת 12 בני אדם על הירח, היחידים מאז ועד היום שדרכו על פני הירח.
במהלך התוכנית התחוללו בה שני כישלונות מרכזיים: אסון אפולו 1, בו נספו שלושה אסטרונאוטים במהלך שריפה שפרצה בתא הפיקוד של החללית בעת בדיקה לפני שיגור החללית; משימת אפולו 13, במהלכה התפוצץ מיכל חמצן וניטרל את תא הפיקוד והשירות, דבר אשר חייב את האסטרונאוטים להשתמש בנחתת הירח כ"סירת הצלה" ולחזור לכדור הארץ.
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המירוץ לחלל
תוכנית אפולו הוצעה עוד בתקופת ממשלו של הנשיא דווייט אייזנהאואר כתוכנית המשך לתוכנית מרקורי, שבמסגרתה שוגר האמריקאי הראשון לחלל. בזמן שנאס"א קיבלה את התוכנית והמשיכה בתכנוניה, מימון התוכנית נשאר בסימן שאלה עקב יחסו האמביוולנטי של אייזנהאואר לתוכנית.
בנובמבר 1960 ג'ון פ. קנדי נבחר לנשיאות ארצות הברית לאחר קמפיין בחירות בו הבטיח עליונות אמריקאית על גבי ברית המועצות בתחום חקר החלל והגנה מפני טילים. באמצעות שימוש בחקר החלל כסמל ליוקרה והכבוד של האומה האמריקאית, קנדי הזהיר מפני "פער טילים" בין שתי המדינות, והבטיח לעשות את ארצות הברית "לא ראשונה אבל, ראשונה ו, ראשונה אם, אלא ראשונה נקודה." למרות הרטוריקה של קנדי, עם מינויו לנשיא הוא לא קיבל במהירות החלטה לגבי אישור תוכנית אפולו. הוא ידע מעט על הפרטים הטכניים של התוכנית, ונרתע מהתקציב העצום שנדרש למימון הנחתת אדם על הירח. כך למשל כשמנהל נאס"א החדש דאז ג'יימס וב ביקש תוספת של כ-30% בתקציב הסוכנות, קנדי אישר רק להאיץ את תוכנית המאיצים הגדולים (large booster), אך נמנע מלקבל החלטה בסוגייה הרחבה יותר.
ב-12 באפריל 1961 הקוסמונאוט יורי גגארין הפך לאדם הראשון ששה בחלל, במסגרת משימת ווסטוק 1, וחיזק את החשש האמריקאי מתבוסה בתחרות הטכנולוגית עם ברית המועצות. יום אחד לאחר שיגור גגארין, בועדת המדע והאסטרונאוטיקה של בית הנבחרים האמריקני, חברי קונגרס רבים הביעו את תמיכתם בתוכנית בזק שמטרתה תהייה להבטיח שארצות הברית "תשיג" את ברית המועצות במירוץ לכיבוש החלל. לעומתם, קנדי היה זהיר יותר וסירב להביע התחייבות בנוגע לתגובה האמריקאית להצלחת הסובייטים. ב-20 באפריל אותה שנה קנדי שלח תזכיר ללינדון ג'ונסון, אז סגנו ולימים יורשו כנשיא, בו ביקש ממנו לבדוק את תוכנית החלל של ארצות הברית והצעות לתוכניות שיאפשרו לה להשיג את ברית המועצות במירוץ לחלל. בתגובתו של ג'ונסון לתזכיר כתב: "איננו עושים את המאמץ המקסימלי, וגם לא משיגים תוצאות הנדרשות אם מדינה זו מעוניינת להגיע למעמד של מנהיגות". בתגובתו כתב כי נחיתה מאוישת על פני הירח היא דבר שנמצא מספיק רחוק בעתיד כך שסביר שארצות הברית תשיג אותו ראשונה.
ב-25 במאי, בנאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס, הכריז קנדי על תמיכתו בתוכנית אפולו:
ראשית, אני סבור שעל אומה זו להציב לה כיעד מחייב, כי עד תום העשור תושג המטרה של הנחתת אדם על הירח והשבתו ארצה בשלום. שום פרויקט חלל יחיד אחר בתקופה זו לא ירשים כל כך את האנושות או יהיה חשוב כל כך לחקר החלל בטווח הארוך; שום פרויקט אחר גם לא יהיה קשה כל כך, או יקר כל כך, להשגה.
בתקופה שנשא קנדי את נאומו רק אמריקאי אחד שוגר לחלל, במשימה שלא כללה אפילו הקפה אחת של כדור הארץ. היעד שהציב הנשיא להגשמת התוכנית, סוף שנות ה-60, היה שאפתני מאד וחלק מעובדי נאס"א פקפקו אם באמת יוגשם בזמן. קנדי עצמו היה קרוב להסכמה לשיתוף פעולה אמריקאי וסובייטי במטרה להגשים תוכנית להנחתת אדם על הירח. הגשמת תוכנית אפולו ביעד שהקציב קנדי דרש חדשנות ויצירתיות טכנולוגית, ותקציב עתק שהסתכם בכיותר מ-25 מיליארד דולר של אותה תקופה (170 מיליארד דולר של היום).
למרות הקשיים הרבים, קנדי חזר על האתגר שהציב בנאום מפורסם יותר אותו נשא באוניברסיטת רייס שביוסטון בשנת 1962, ובו הסביר מדוע על ארצות הברית להוביל את המירוץ לחלל:
אנו בוחרים להגיע אל הירח. אנו בוחרים להגיע אל הירח בעשור הזה, ולעשות את הדברים האחרים, לא משום שהם קלים, אלא משום שהם קשים, משום שמטרה זו תאפשר לארגן ולמדוד את מיטב האנרגיות והכישורים שלנו, משום שאתגר זה הוא אתגר שאנו מוכנים לקבל על עצמנו, אתגר שאיננו מוכנים לדחות, ואתגר שאנו מתכוונים גם לנצח.
בחירת השיטה לביצוע התוכנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שקנדי אישר את תוכנית אפולו והגדיר יעד, נעמדו מתכנני התוכנית בפני ההחלטה על אופן ביצועה, תוך כדי הפחתה עד כמה שאפשר בסיכון לחיי אנוש, בתקציב ובדרישות בטכנולוגיה ובכישורי האסטרונאוטים. לאופן ביצוע המשימה הוצעו מספר שיטות:
- "נסיקה ישירה" (Direct ascent) - חללית תשוגר ישירות לירח, תנחות עליו ותחזור ממנו אל כדור הארץ כמקשה אחת. הצעה זו דרשה מנועי האצה גדולים יותר, משגרי הנובה המתוכננים.
- "מפגש במסלול סביב כדור-הארץ" - משגרים רבים (עד ל-15 בהצעות מסוימות), כל אחד מהם יכיל מרכיבים שונים של חללית, ישוגרו למסלול סביב כדור הארץ ושם הרכיבים יורכבו לחללית שלמה, אשר תטוס לירח ותנחת עליו כיחידה אחת.
- "מפגש על פני הירח" - בתחילה תשוגר חללית לא מאוישת שתכיל חומרי הנעה, ותקופה מסוימת לאחר נחיתתה של החללית הראשונה על ירח, תגיע אליו חללית מאוישת. חומרי ההנעה מהחללית הלא מאוישת יועברו לחללית המאוישת, על מנת לאפשר לה לחזור לכדור הארץ.
- "מפגש במסלול סביב הירח" - משגר סטורן 5 אחד ישגר לירח חללית שתורכב ממספר רכיבים. עם ההגעה לירח, החלק הראשון, תא הפיקוד ותא השירות, ישאר במסלול סביב הירח בעוד החלק השני, נחתת הירח, תנחת עליו ובסוף המשימה תשוגר למסלול סביב הירח ותעגון עם תא הפיקוד והשירות. לשיטה זו, שבסופו של דבר נבחרה ומומשה, היה יתרון בכך שניתן היה לעשות שימוש בנחתת הירח כ"ספינת הצלה" במקרה של תקלה בתא הפיקוד. יתרון זה הוכיח את עצמו במשימת אפולו 13.
בתחילת שנת 1961, השיטה המועדפת על מתכנניי התוכנית הייתה "נסיקה ישירה". מהנדסים רבים חששו שהפגשה בין שתי חלליות, שלא לומר עגינה ביניהן, דבר שמעולם לא נוסה, אף לא במסלול סביב כדור הארץ, יהיה מסובך מאד במסלול סביב הירח. המתנגדים לשיטה זו, ביניהם ג'ון הובולט ממרכז המחקר לנגלי, הדגישו את היתרון של שיטת "המפגש הירחי" - הפחתת משקל החללית. בין השנים 1960 ו-1961 עסק הובולט בקידום שיטה זו, בין היתר תוך עקיפת ההיררכיה של נאס"א באמצעות סדרה של מכתבים ודוחו"ת ששלח למנהל-שותף של נאס"א רוברט סימנס.
הקמת "ועדת גולובין" ע"י סימנס ביולי 1961 סימנה נקודת מפנה בהחלטת נאס"א על שיטת ביצוע התוכנית. למרות שועדת האד-הוק הוקמה על מנת להמליץ על המנועים שישמשו את תוכנית אפולו, היא הכירה בכך ששיטת המשימה היא חלק חשוב בתשובה לשאלה זו. הועדה המליצה בסופו של דבר על שיטה שתשלב בין שיטת המפגש במסלול סביב כדור הארץ והמפגש במסלול סביב הירח, אולם התחשבותה בשיטת המפגש הירחי, יחד עם עבודתו הבלתי נפסקת של הובולט לקידום השיטה, שיחקו תפקיד נכבד בתהליך להכרה במעשיות של השיטה. בסוף שנת 1961 ותחילת 1962, החלו חברי קבוצת אתגר החלל שבמרכז החלל ג'ונסון לגבש את תמיכתם עבור שיטת המפגש הירחי, וביולי 1962 הכריז ורנר פון בראון על תמיכתו ותמיכת מהנדסי מרכז טיסות החלל על שם מארשל בשיטה. ההחלטה הסופית של נאס"א לטובת שיטת המפגש הירחי הוכרזה ב-11 ביולי.
על בחירת שיטת המפגש במסלול סביב הירח כתב היסטוריון החלל ג'יימס האנסן:
לולא אימצה נאס"א את דעת המיעוט העקשן הזה ב-1962, יכול להיות שארצות הברית הייתה עדיין מגיעה לירח, אך כמעט ללא ספק זה לא היה מבוצע עד סוף שנות ה-60, תאריך היעד של הנשיא קנדי.
— ג'יימס האנסן, Enchanted Rendezvous