משתמש:Amikamraz/ע'סאן
ע'סאן (בערבית: غسان) הייתה ממלכה ערבית שהתקיימה בסוריה במאה ה-6 ובתחילת המאה ה-7. היא הייתה אחת משתי הממלכות, אל-חירה וע'סאן, שתפקידן העיקרי היה להשתתף בהגנה על גבולות המעצמות, האימפריה הפרסית והאימפריה הביזנטית. ע'סאן שבדרום-מזרח סוריה הייתה זו שתפקידה להגן על גבול האימפריה הביזנטית. שלטה בה שושלת ערבית נוצרית ממוצא תימני בחסותם של הקיסרים הביזאנטיים. שלטונם של לכי ע'סאן השתרע על פני הפרובינציות פלשתינה א' וב', חורן ופיניקיה.[1]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ע'סאן הייתה אחת הממלכות העצמאיות שהקימו הערבים בנאות מדבר ובמרכזי מסחר, או באזורי הספר של פרס וביזנץ ובחסותן, עוד טרם הופעת האסלאם.[2] בגבולותיהן הדרומיים של האימפריות הפרסית והביזנטית, שהם גם השוליים הצפוניים של חצי האי ערב, קמו ונפלו במשל מאות שנים לפני עליית האסלאם כמה וכמה ממלכות. רובן היו תחנות מסחר עצמאיות, אך היו נתונות במידה זו או אחרת להשפעה תרבותית ופוליטית של המעצמות, והן גם נעלמו, כל אחת בזמנה, לרוב בלחץ אותן מעצמות. אופיין של ממלכות אלה השתנה במשך הזמן. בין המאה ה-3 לסוף המאה ה-6 התקיימו באזור הגבולות שתי ממלכות שתפקידו העיקרי היה להשתתף בהגנה על המעצמות: אל-חירה וע'סאן. בין השתיים, ע'סאן הייתה הממלכה על גבול ביזנטיון.[3]
ע'סאן היה שמה של קבוצת שבטים ערביים מדרום ערב, שהיגרה בסוף המאה ה-5 צפונה והתיישבה בסוריה תמורת תשלום מס לביזנטים. בתחילת המאה ה-6 הכירו הביזנטים בממלכת ע'סאן והעניקו לראשי הממלכה תמיכה שנתית, מתנות, כיבודים ותארים. מקום מושבה של השושלת שנוסדה, שושלת ג'פנה (אנ'), לא היה קבוע,אל היא ישבה בעיקר בעיר ג'בייה (אנ') שברמת הגולן, דרומית-מזרחית לדמשק, ומשם היו אמורים מלכיה לשלוט בשבטי הערבים שישבו באזור המשתרע מסוריה וירדן עד לצפון חיג'אז. הע'סאנים גם סיפקו יחידות לוחמים לצבא הביזנטי, השתתפו במלחמות האימפריה הביזנטית נגד האימפריה הפרסית, לחמו בממלכת החיץ שהגנה על האימפריה הפרסית אל-חירה, ושמרו גם על האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של הביזנטים בחצי האי ערב.[3][1]
לשיא התפתחותה הגיעה ע'סאן במאה ה-6, בימי אלחארת' בן ג'בלה ויורשו אל-מונד'יר השלישי אבן אל-חארת' (المنذر الثالث بن الحارث) (אנ'). שניהם הקדישו זמן רב למלחמות נגד ממלכת אל-חירה. היה גם סכסוך בין ע'סאן לביזנץ. ביזנץ הפסיקה את התמיכה הכספית שנהגה להעניק לע'סאן, אל-מונד'יר מרד, והקיסר הבינטי אסר אותו והגלה אותו בשנת 583–584. לאחר מאורע זה התמוטטה ממלכת ע'סאן, ובמדבר הסורי השתרר תוהו ובוהו. כיבוד סוריה וארץ ישראל על ידי פרס בשנים 613–614 הביא לירישדתה הסופית של ג'סאן מעל בימת ההיסטוריה.[4]
אוכלוסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשתי ממלכות הגבול, ע'סאן ואל-חירה, הייתה אוכלוסייה מעורבת מבחינה אתנית, דתית ותרבותית, חלקה ערבים וחלקה אחרים, חלקה יושבי קבע וחלקה נוודים, חלקה נוצרים וחלקה בני דתות אחרות. בשתיהן הייתה ניכרת השפעה נוצרית חזקה. מכאן שעוד בתקופה הטרום אסלאמית הייתה קיימת חברה ערבית שלא הייתה מבוססת ל קירבת דם ועל התייחסות לשבט אחד, כי אם על אמונה משותפת.[4] הנוצרים בע'סאן נימנו על על הכנסייה היעקובית, שהייתה אחת הכנסיות הלאומיות המונופיזיטיות שנוצרו בארצות הסהר הפורה והביעו גם בדרך דוגמטית זו את התנגדותן למעצמה השלטת, ביזנץ, שבה הדת הרשמית הייתה הנצרות הדיאופיזית.
מעמד פוליטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]שתי הממלכות, ע'סאן ואלחירה, היו תלויות לחלוטין במעצמות מבחינה כלכלית ופוליטית, ועצם קיומן היה תלוי בשירותים הקבועים שהן סיפקו למעצמות. מכאן שגם מדיניות עצמאית לא הייתה להן.
בין ערביי חצי האי ערב ובין שתי ממלכות החיץ האלה שררו יחסים מורכבים. מצד אחד איבה, שכן השבטים נהגו לפשוט על גבולות האימפריות, ואילו הממלכות ניסו לרסנם, להטיל עליהם מרות ולגבות מהם מסים. מצד שני, מנהיגי שבטים היו אורחים קבועים אצל המלכים ולעיתים הגיעו איתם להסכמים, או קיבלו מהם מתנות וכיבודים, שהביאו לחיזוק מעמדם בתוך שבטיהם. משוררים ערבים (ער'), שהיו באותה תקופה השופרות הפוליטיים, נהגו לעיתים תכופות לבקר בחצרות המלכים. בין המשוררים האלה היה המשורר חסאן בן ת'אבת (אנ') מהעיר ית'רב, שלימים היה משוררו של הנביא מוחמד.
בראשית המאה ה-6 הייתה ממלכת כינדה (مملكة كندة) (אנ') כוח מתחרה לממלכות הגבול אל-חירה וע'סאן. באמצע המאה ה-6 קשר שליט דרום ערב מטעם ממלכת אקסום, אברהא, קשרים עם שתי הממלכות.
הממלכות היו מרכזים של חיי עיר, מסחר, דת ותרבות ושימשו עבור חצי האי ערב צינור לעולם הגדול ולתרבותו, הן החומרית והן הרוחנית. נפילתן של ממלכות הגבול לא חסמה את ההשפעות החיצוניות על חצי האי ערב ולא שינתה בהרבה את חיי הערבים בחצי האי ערב ובשוליו. השינוי המכריע התרחש זמן קצר לאחר מכן, עם עליית האסלאם.[3][5][6]
השפעה תרבותית ודתית על האזור
[עריכת קוד מקור | עריכה]תרבותה של ע'סאן ושליטיה הנוצריים עמדה על רמה גבוהה. ארמונות, בנייני ציבור ומרחצאות עמדו לרשות תושביה. פעלו בה מספר משוררים ערביים מפורסמים, כגון חסאן בן ת'אבת, שעתיד היה להיות המשורר של הנביא מוחמד. הוא תיאר בשיריו את הפאר של חצר המלכות של ע'סאן ואת עושרה. אין בספק שכוחן של שתי הממלכות, אל-חירה וע'סאן, עשה רושם רב על ערביי המדבר, ושבעצם קיומה הייתה ע'סאן אחת הממלכות שסייעו להכשיר את הקרקע מבחינה מדינית, תרבותית ודתית להופעתו של מוחמד ולהצלחתו.[4]
בנוסף לכן אין ספק שהשפעתן של הכנסיות הנוצריות השונות ושל התושבים הנוצריים בשתי הממלכות הייתה חזקה ביותר על תושבי חצי האי ערב בכלל, ובפרט על ההוגים ומחפשי האלוהים שבקרבם.[5]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 מיכאל אבי-יונה ואחרים, גסאן, בני-, האנציקלופדיה העברית יא, ירושלים - תל אביב: חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשי"ז, עמ' 107
- ^ ברכה ז'ולטק, "אלח'לפא אלראשדון" תקופת ארבעת החליפים הראשונים, בתוך חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, תל אביב: רשפים, 1975, עמ' 107
- ^ 1 2 3 אלה לנדאו-טסרון, הערבים והמזרח התיכון לפני הופעת האסלאם, בתוך מאיר מ' בר-אשר ומאיר חטינה (עורכים), האסלאם - היסטוריה, דת, תרבות, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2017, עמ' 7–9
- ^ 1 2 3 יוחנן פרידמן, התקופה הטרום-אסלאמית, בתוך חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, תל אביב: רשפים, 1975, עמ' 14–16
- ^ 1 2 יוחנן פרידמן, התקופה הטרום-אסלאמית, בתוך חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, תל אביב: רשפים, 1975, עמ' 21
- ^ אלה לנדאו-טסרון, הערבים והמזרח התיכון לפני הופעת האסלאם, בתוך מאיר מ' בר-אשר ומאיר חטינה (עורכים), האסלאם - היסטוריה, דת, תרבות, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2017, עמ' 15–16
עיר ערבית בגבולה הדרום-מערבי של עיראק. נוסדה במאה ה-3 על ידי המלכים הלח'מיים כבירת ממלכתם הערבית שבחסות הסאסאנים. הממלכה הגנה על מבואות פרס מפני הביזנטים ומפני השבטים הערביים שבשירותם. באותה תקופה הייתה עיר חשובה שפרנסתה על החקלאות באזור המושקה הפורה שבינה לבין נהר הפרת, על התעשייה, כמו תעשיית האוכפים, ועל המסחר עם חופי המפרץ הפרסי ועם חצי האי ערב. חלק גדול מתושבי אל-חירה היו נוצרים נסטוריאנים, ואחר כך גם מונופיזיטים, שנמלטו אליה מפני רדיפות הביזנטים.
לפי המסורת הערבית, נפוצו מאל-חירה ידיעת הכתיבה בקרב הערבים, וכן הכרת סיפורי המקרא.
לאחר הכיבוש המוסלמי, ירדה חשיבותה של אל-חירה במהירות, מאחר שתושביה עברו אל העיר החדשה אל-כופה.