משתמש:פליקוב אלכסנדרה/טיוטה

פרנצה גרובנר גלס (בצ'כית: Frances Grubner Glass), 1900-1994, ברנו- 1994, ירושלים, הייתה צלמת יהודיה שנודעה בשנות השלושים בזכות צילומי הפורטרט בעיר הולדתה ברנו, צ'כוסלובקיה ולאחר מלחמת העולם השנייה, בישראל.

ביוגרפיה

להוריה של פרנצה נולדו חמישה ילדים. מרביתם נרצחו במחנות הריכוז וההשמדה במהלך מלה"ע השנייה ע"י הנאצים, כולל אביה שנספה בגטו טרזין.

גרובנר החלה לעבוד כצלמת בגיל צעיר מאוד. פרסמה הרבה תמונות, והתפרנסה טוב. בעיקר עסקה בפורטרטים. היא לא צילמה בחוץ, הכל היה בתוך סטודיו שהיה במרכז העיר ברונו.

בין שתי מלחמות העולם, התחתנה עם בעלה אגון גלס, מהנדס מכונות וחשמל מצליח שעבד בחברת הנפט "פיסטאק מוטוטר אויל". לזוג נולדו שני ילדים, דן ומיכה. המשפחה התגוררה ברובע הווילות צ'רנפולין וחיה ברווחה כלכלית. בבית היו שלוש עוזרות, אחת טיפלה בילדים, אחת טיפלה בבית ואחת בישלה.

הגלסים ראו עצמם צ׳כים מבחינה לאומית. למרות שאימה הייתה מסורתית, בבית הגלסים לא הקפידו על דיני כשרות, שבת או חגים יהודיים. עם זאת, תרמו בני הזוג ביד רחבה כאשר אספו ציונים יהודים כסף לארץ ישראל. הם דיברו גרמנית וילדיהם למדו בבית ספר צ'כי. בעדותם ליד ושם, בניה סיפרו כי הייתה עסוקה בעבודתה כצלמת עצמאית וכי היו משפחה מאושרת.

כבר בשנות השלושים זכתה גלס להצלחה יוצאת דופן כצלמת. היא ניהלה עם שותפה צ'כית סטודיו עצמאי בשם "סטודיו גרובנרובה- מלרובה" ( Studio Grubnerova- Malerova).

נוכח התגברות רוחות המלחמה, אימה היגרה לארצות הברית אחרי אחיה של גרובנר גלס שעבר לשם למציאת הספקה כלכלית ואחותה עברה לפלסתינה ב-22. עם כיבוש צ'כוסלובקיה בידי הנאצים ניסתה המשפחה לברוח לאנגליה בסיוע ידיד כומר, והוכנו התעודות ליציאה. גלס אמורה הייתה לצאת ראשונה עם בניה, אך היא העדיפה שלא לפצל את המשפחה ולהמתין כמה חודשים כדי לנסוע עם בעלה.

לקראת סוף שנת 1940 הגיע לביתם פליטה יהודיה מ- וינה והסבירה מה מתרחש. בעלה של גרובנר גלס החליט לברוח עם המשפחה לאחד הכפרים ליד ברנו, בשם בוסונוהי והשכירו שם בית. באלה יצר קשרים עם כומר כנסייה קטנה, שגייס אותו לחתרת האנטי נאצית. זמן קצר אחרי זאת ביקרה בעיר קולבורנטית גרמנית והלשינה על אגון גלס. נעצר בידי הגסטפו באשמת פעילות במחתרת האנטי־פשיסטית. פרצו לביתם באמצע הלילה, ולקחו את פרנצה ואת בעלה. הם הופרדו ופרנצה עברה חקירות קשות.

כאשר נודע לכומר דבר מעצרם, הוא החליט להסתיר את ילדיהם תחילה כעובדי הכנסייה ולאחר מספר ימים פיצל ביניהם והעבירם למקומות מסתור שונים.

גרובנר גלס ובעלה נחקרו כל לילה במשך כמה חודשים. לאחר כחצי שנה שוחררה מהכלא ושוכנה עם בניה בדירת חדר ברובע היהודי בברנו. גרובנר גלס פגועה ונתונה במצב נפשי קשה. מאמציה של גרובנר גלס להציל את אגון מהגירוש לאושוויץ לא צלחו. הוא נשלח לעבודות כפיישם נרצח בשנת 1941.

לאחר שחזרה גרובנר גלס מהכלא הוחרם הסטודיו שהיה בעבר בבעלותה והועבר לנאמן עסקים, והיא התחייבה לעבוד בו בפיקוח הגרמנים עד שבאביב 1942 נשלחה גרובנר גלס עם שני בניה לגטו טרזיינשטט.

לדברי בנה דן, בטרזיינשטט פנו אל גרובנר גלס חברי המחתרת שפעלו בגטו וביקשו שתצלם ותתעדהדבר היה כרוך בהסתכנות בעונש מוות והיא סירבה, אך לאחר מלחמה אמרה שאילו לא היו לה שני ילדים קטנים הייתה עושה זאת. דן, הבן הצעיר, שהה עם אמו בבלוק מגוריה בגטו. גרובנר גלס יצאה מדי יום לעבודה בחקלאות והשאירה אותו בבלוק עם ילדים נוספים. הבן הבוגר מיכה התגורר בנפרד מאמו ועבד כעוזר חשמלאי.

במאי 1945 שיחררו הכוחות האמריקניים את טרזיינשטט. גורמי סעד דאגו לשלוח את ילדיה של לבית מרפא לילדים ניצולים למשך כחצי שנה. פרנצה חזרה אל ברנו. בדומה לניצולים אחרים שהעדיפו לחזור לארצות מוצאם, האמינה גרובנר גלס וציפתה שעם חזרתה לצ'כוסלובקיה יוחזרו לה רכושה וזכויותיה, ובמקרה שלה גם מעמדה, קודם למלחמה.

בהגיעה למולדתה,הסתייעה בעורך דין ונהגה באופן היעיל ביותר כדי למלא את כל שנדרש לקבלת סכומי הפיצויים להם היא זכאית  לאחר המלחמה. סכומי הפיצויים שקיבלה גרובנר גלס שיפרו את מצבה הכלכלי במידה רבה.

גרובנר גלס האמינה כי ביכולתה לחזור ולזכות בהצלחה מחודשת במקצועה. הסטודיו שהוחרם בתקופת המלחמה אמנם לא הוחזר לה, אך היא הקימה סטודיו חדש בעזרתם של ידידים ובתמיכה שקיבלה מארגוני סעד. ידידיה גם סייעו להחזיר לה את ארכיון התצלומים שלה, את התשלילים וכן את המצלמות ומכשור הצילום שנלקח ממנה. אולם לא רק האינטרס המקצועי החזיר את גרובנר גלס לברנו, אלא גם הציפייה למצוא ניצולים מקרב בני משפחתה, ציפייה שעד מהרה נגוזה. במהלך ששת החודשים הראשונים לחזרתה גילתה פרנצה כי נותרה בברנו בלא בני משפחה. אחיה קרל ומקס נספו. שני אחים נוספים, שמעון ויעקב, עזבו את צ'כוסלובקיה עוד לפני המלחמה וחיו בארצות־הברית.

שני בניה חזרו מבית המרפא אל אמם בשעה שהייתה שקועה בניהול הסטודיו החדש. כבר בשנה הראשונה לשחרורה תפקדה גרובנר גלס כאם וצלמת מקצועית עצמאית. בניה מעידים שהשנה הראשונה הייתה קשה, אבל בעלת חשיבות לחזרתה של גרובנר גלס לחיים יוצרים.

שני אחיה בארצות הברית פעלו להשגת מסמכי הגירה לה ולבניה, אולם פרנצה החליטה לבסוף להגר לישראל. אולם גם זיכרונות העבר שהציפו את גרובנר גלס בברנו היו סיבה להחלטתה להגר לישראל כי גם חלק מידידיה של גרובנר גלס עלו לישראל עם השנים. פרנצה עלתה לארץ בתקופה שבה הייתה מדינת ישראל שרויה במצוקה גדולה בעקבות העלייה ההמונית– מצב כלכלי קשה( תקופת הצנע), מחסור בדיור, אבטלה וקשיים רבים בהתמודדות עם צורכי החינוך והבריאות. הצבה הכספי של גרובנר גלס ערב עלייתה לארץ היה טוב יחסית לניצולים עולים אחרים. לאחר עלייתה לארץ ישראל גרובנר גלס הגיעה להחלטה לנתק את עצמה מהוויית אירופה, ועל אף הקשיים עשתה כל מאמץ לסגל את עצמה לארץ החדשה ולאנשים בה. היא עשתה זאת מתוך ידיעה שכדי למצוא את מקומה בארץ יהיה עליה לשנות הרגלים, להסתגל, ללמוד שפה חדשה ולקבל את המקום ואת היושבים בו. כך נהגו גם רבים מבין העולים הניצולים. גרובנר גלס הגיעה לישראל כשהיא כמעט בת חמישים, אישה לא תמימה, בעלת ניסיון חיים רב ואם לשני ילדים, שגידולם ופרנסתם היו מוטלים על כתפיה.

חנה בן- עמי, בתם של רגה ויצחק, שכירה את גרובנר גלס עוד מהביקורים הראשונים שלה בארץ, טוען שאישה נאה למראה וניחנה בקסם אישי רב. בחיי היום- יום הסבירה פנים לקרובים אליה והייתה אשת שיחה. בדרך כלל התמידה גרובנר גלס להישאר בחוג חברתי מצומצם, וחוץ מקשריה עם קרובי המשפחה יצרה קשרים קרובים רק עם ידידים יחידים, שלרוב היו מחוג חבריהם ומכריהם הרבים של רגה ויצחק. חלקם היו יוצאי צ'כוסלובקיה שהיגרו ארצה עוד בשנות העשרים והשלושים ואחרים היו ניצולי שואה שזה מקרוב הגיעו לארץ.

היא המשיכה לעסוק במקצועה הצילום בסטודיו שהקימה בשכונת בית הכרם בירושלים, לדבר את שפתה ויצרה סביבה חוג מכרים קרובים לה. במידת האפשר היא ניהלה את אורח חייה כבברנו- קראה ספרות גרמנית, ניהלה שיחות בנושא אמנות וספרות עם הסובבים אותה, ועד שנות השבעים נהגה לעתים להזמין ספרות בשפה הצ'כית ואלבומי צילום מצ'כוסלובקיה .

אכן, גרובנר גלס חושפת במכתביה נדבכים רגשיים עמוקים ונותנת ביטוי לרגעים של בדידות ואין אונים, של חיפוש אחר חום ואהבה, קשר ומשען. ואולם בד בבד היא מתגלה בתור אישה נמרצת היודעת לנווט את דרכה בסביבה הישראלית.

פרנצה לא הרבתה לדבר על פרטי האירועים שחוותה גם עם הסביבה הקרובה לה. ייתכן שהדבר נבע מחשש להזיק לעצמה ובכך לפגוע גם במעגל המשפחתי הקרוב לה. את טראומת המעצר של בעלה ושלה בידי הגסטפו, בעת שילדיה נשארו ללא במילים. הוריהם, ואת פרטי מסע החקירות שעברה בידי הגרמנים לא הייתה מוכנה לשחזר במילים.

גרובנר גלס לא נהגה להיסחף אל תוך הריטואל הקולקטיבי הקשור לתרבות טקסי ההנצחה והזיכרון שהתפתחו באותן שנים בישראל. גם ימי חג ומועד, דתיים כחילוניים, היו לה כימי חול והיא נהגה לעתים קרובות לעבוד גם בימים אלו במעבדת הצילום שבסטודיו שלה. גרובנר גלס לא השתתפה בחגיגות ימי עצמאות, במצעדים צבאיים ובטקסי ימי הזיכרון שהיו בשנים אלה אירועים ממלכתיים בעלי חשיבות לגיבוש הזיכרון הלאומי וליצירת אתוס הקולקטיב הישראלי יהודי

עם חלוף השנים פרנצגלס גרובנר גלס הפכה לצלמת אלמונית בישראל ונפטרה בירושלים בשנת 1994.

מקצוע

לפני המלחמה ובזמן המלחמה

התחילה לעבוד בגיל צעיר מאוד,פרסמה הרבה תמונות, והתפרנסה טוב. לפני המלחמה פרנצה הייתה צלמת בעלת שם ידועה, למרות שבאותו הזמן היה פחות מקובל לאישה להסק במקצוע הצילום היה לה סטודיו לצילום, והשם הלך עוד על שם שלפני הנישואים, גרובנר, לכן זה הגרובנר, בארץ אחר כך זה היה גרובנר גלס. היא הרוויחה הרבה כסף ודאגה לקידום של כל האחים. בעיקר עסקה בפורטרטים, היא לא צילמה בחוץ, הכל היה בתוך סטודיו שהיה במרכז העיר.

לאחר שחזרה גרובנר גלס מהכלא הוחרם הסטודיו שהיה בעבר בבעלותה והועבר לנאמן עסקים, והיא התחייבה לעבוד בו בפיקוח הגרמנים עד שבאביב 1942 נשלחה גרובנר גלס עם שני בניה לגטו טרזיינשטט.

אחר המלחמה

מי שמנסה לסרטט קווים לדמותה של גרובנר גלס תוהה מאין שאבה את העוז והחוסן להמשיך את עיסוקה במקצוע הצילום בישראל בשנים הראשונות לאחר קום המדינה. באותן שנים לא היה הצילום תחום מקצועי שזכה להכרה ולמוניטין בישראל, והדרישה לצלמים פחתה. לניצולי השואה שעסקו במלאכת הצילום בארצות מוצאם לא קל היה למצוא את מקומם ולהשתלב במסגרות ממוסדות. מסגרות אלה העסיקו בדרך כלל צלמים ותיקים וידועים ולא אפשרו לצלמים אחרים דריסת רגל בהן.

חלק בלתי נפרד מתחושת הביטחון של גרובנר גלס בהחלטה לעלות לישראל היה טמון במקצועה. המצלמה שהביאה עמה מברנו הייתה בעבורה אמצעי לביטוי יכולותיה ליצור ולהיות עצמאית מבחינה מקצועית.

היא נאלצה להשאיר בברנו חלק גדול מארכיון התצלומים שצברה במהלך השנים . צעד אחר צעד הלך והוקם" סטודיו גרובנר גלס גרובנר" בשכונת בית הכרם בירושלים," ריצוף לא היה ודלתות דיקט הפרידו בינו לבין לול התרנגולות". אף שפרנצה הייתה מורגלת לחיים בכרך הגדול, נראה שאהבה את מקומו השלו של ביתה החדש.

משהושלמה הבנייה ביקשה גרובנר גלס לבסס את שמה בירושלים כצלמת דיוקנאות ואמנית. קודם כל היא פרסמה את הסטודיו החדש– בעזרת שני בניה ובעזרתו של יצחק נבנה שלט שנשא את שם הסטודיו, ובמרכז שכונת בית הכרם הוצבה ויטרינה שבה פרסומת לסטודיו. הצצה מעניינת למיקום הסטודיו החדש, למראהו החיצוני והפנימי ולדרבי שבירתה המיוחדות של גרובנר גלס בצילום הדיוקנאות מספק תיאורה החדש של גרובנר גלס אף שבהמשך הדרך היו שנות החמישים בישראל קשות לפרנצה, היא עשתה מאמץ להמשיך ולתפקד בעבודת היום- יום בסטודיו. גרובנר גלס ידעה לפעול מאחורי הקלעים, ובשנים הראשונות להגעתה לארץ היא הותירה את מלאכת הטיפול היום- יומי בבניה בידי רגה אחותה והתערבה בעיקר בהחלטות החשובות שקשורות היו בעתידם.

כרסמה בה הדאגה היום יומית לפרנסתה והדבר תרם גם ליציבותה הרגשית. לקראת סוף שנות החמישים חל מפנה לטובה בתחום עבודתה המקצועית של גרובנר גלס. בשנת 1958 היא הוזמנה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים לבצע פרויקט צילום רחב היקף של דיוקנאות של כלל סגל המרצים והמורים של המוסד דאז. הפרויקט כלל גם את הפרופסורים והמרצים במכון ויצמן ברחובות, וכן כיתות ומעבדות באוניברסיטה. גרובנר גלס הצליחה להוציא לפועל את הפרויקט, וקשרי העבודה שלה עם האוניברסיטה העברית נמשכו גם לאורך שנות השישים והשבעים. בזכות עבודתה קיימים היום מאות תצלומי דיוקן של אנשי ההוראה, ובהם מי שהפכו במשך השנים לדמויות מובילות ומוערכות בתחומם בארץ ובעולם, למשל הסופרת והמשוררת לאה גולדברג, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, פרופ' אלעזר ליפא סוקניק ובנו פרופ' יגאל ידין, פרופ' הוגו ברגמן, פרופ' אפרים קציר ועוד רבים אחרים ... קשה לדמיין ציבור מתאים יותר לתצלומיה של גרובנר גלס ממורי האוניברסיטה: ציבור הומוגני, דובר גרמנית בדובו, ובו יוצאי ארצות אירופה שהגיעו לארץ בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים ומי שעזבו את גרמניה ואת אוסטריה עם עליית הנאצים בשנות השלושים.

הצייר יהודה בקון, יליד צ'כוסלובקיה וניצול אושוויץ, שקיים עם פרנצה קשרי עבודה, מעיד כי במהלך עבודתו אתה הבחין שפרנצה התנהלה באופן מקצועי מאוד אך לא הרבתה לפתוח בשיחת חולין עם מי שהגיע אליה לסטודיו.

בתחילת שנת 1951, יותר משנה לאחר שהגיעה לארץ, נפתחו עבור פרנצה אפשרויות חדשות בתחום המקצועי לאחר שהציעה את תיק עבודותיה לתחרות צלמי דיוקנאות שארגן אורי אבנרי, עורך שבועון העולם הזה. נראה שראשית דרכה של גרובנר גלס בישראל הייתה מבטיחה. המפגש בין אורי אבנרי( יליד גרמניה) לפרנצה היה חשוב בעבור שני הצדדים. בעינו החדה תפס אבנרי את ייחודה של גרובנר גלס. קסם לו סגנונה ובעיקר ביטויי העידון והזוהר שהשתקפו מהדיוקנאות שצילמה. באותה תקופה האם סגנון עבודתה של גרובנר גלס את מטרותיו של אבנרי, שרצה לנהל עיתונות אחרת ובעיקר לא מגויסת מתוך כוונה להעלות על פני השטח את פניה האחרים של החברה הישראלית ואת מעמד הבורגנות הישראלית החדשה והסמויה שקמה בארץ על רקע תקופת הצנע בשנות החמישים. שערורייתית, בוטה. מהמפגש עם אבנרי למדה גרובנר גלס לדעת שאם ברצונה להצליח ולהתקדם במקצועה בארץ החדשה, עליה לשמור על תדמיתה בתור צלמת מנוסה ובעלת רקע וניסיון אירופיים. תיק העבודות שהגישה גרובנר גלס לאבנרי הכיל גם תצלומי דיוקן שביצעה בברנו. לתצלום השער לשבועון העולם הזה ב־ 14 באוגוסט 1952 בחר אבנרי את דיוקנה

העולם הזה גילה את גרובנר גלס באמצעות תמונה שנשלחה לתחרות.

אני חושב שגרובנר גלס גרובנר היא כיום, אולי, צלמת הפורטרטים הטובה בארץ. כתר זה לא נפל בחלקה במקרה– היא הייתה מפורסמת ברחבי צ'כוסלובקיה לפני פלישת היטלר, זכתה לכמה פרסים בינלאומיים. הזמנתי את גרובנר גלס להשתתף קבועות בעתון זה, לספק לו תמונות שער. כבר השער השני שלה, תמונת הצעירה החלוצית( העולם הזה 752)

תמונות של גרובנר גלס

בסוף שנות החמישים ובראשית שנות השישים חלה תפנית מקצועית מסוימת בעבודתה של גרובנר גלס. עד אז עסקה בתחום צילום דיוקנאות במסגרת עבודת הסטודיו, אך מסוף שנות החמישים היא קיבלה על עצמה פרויקטים חדשים של צילום אתרי בנייה, דוגמת אתר של חברת סולל בונה, וצילומי בניינים ומבנים חדשים שבבנייה בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם.

אחדות התלוותה גרובנר גלס אל ניומן בנסיעותיו לאוניברסיטאות באירופה, בעת שהוזמן להרצאות, שם גם תיעדה אותו בצילום . בסוף שנות החמישים השתנו פני הדברים ודרכיהם נפרדו. משהפכה הקרבה אל האדם המרכזי בחייה לבלתי אפשרית ומשבגרו בניה, נראה שגרובנר גלס ניסתה לפתוח לעצמה נתיבים חדשים בחייה המקצועיים בישראל.

בארכיון האישי של גרובנר גלס בירושלים נשמרו רק חלק מתדפיסי התצלומים שצילמה בברנו. ** היום נותרו בעיקר אלה מהם שהתפרסמו בעיתונות, בשבועונים ובירחוני התקופה. ניתן למצוא שם תיעוד לחלק לא קטן מהתצלומים שפורסמו- תצלומי אפנת העילית, הכרזות המסחריות וכן תצלומי שער ופנים שצילמה בשנים 1938-1928. בארכיון שמורים גם גזרי ירחונים המכילים תצלומי דמויות של המפורסמות והמפורסמים בעולם הזוהר התוסס של ברנו באותן שנים, תצלומי דמויות מתחומי התאטרון, התרבות והחברה וגם תצלומי ילדים שפרנצה הרבתה לצלם בסטודיו שלה. נותרה גם כרזת פרסום לתערוכה שקיימה פרנצה עם שותפתה לסטודיו מלדובה בתאריכים 30-6 באוקטובר 1934 באחת מגלריות האמנות שבכרנו .

בארכיונה הפרטי של פרנצה נשמרה כתבה קצרה משנת 1951 שהתפרסמה במדור האמנות של העיתון The Jerusalem Post. זהו למעשה דיווח עיתונאי( יש להניח שנכתב בידי מבקר אמנות) על אוסף תצלומי דיוקן מיצירותיה של גרובנר גלס גרובנר שהוצגו באותם ימים כתערוכה קטנה על קירות מועדון משרד התיירות בירושלים. מבקר האמנות חלק שבחים רבים למקצועיותה של אמנית הצילום על השימוש הנבון שהיא עושה במצלמה וגם תיאר את סגנונם האסתטי המבוים כמעט של הדיוקנאות בתצוגה. מה שמעורר עניין מיוחד בדיווח קצר זה הוא בחירתו של המבקר להציג בו כמה תובנות על מצבה של אמנות הצילום בישראל של שנת 1951. הכותב קורא לרשויות התרבות בישראל לשנות את יחסן לתחום אמנות הצילום בארץ. לדבריו הגיעה העת לנסות לקדם גם את התחום הזה. בדומה לאמנויות הפיסול והציור,

כרסמה בה הדאגה היום יומית לפרנסתה והדבר תרם גם ליציבותה הרגשית. לקראת סוף שנות החמישים חל מפנה לטובה בתחום עבודתה המקצועית של גרובנר גלס. בשנת 1958 היא הוזמנה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים לבצע פרויקט צילום רחב היקף של דיוקנאות של כלל סגל המרצים והמורים של המוסד דאז. הפרויקט כלל גם את הפרופסורים והמרצים במכון ויצמן ברחובות, וכן כיתות ומעבדות באוניברסיטה. גרובנר גלס הצליחה להוציא לפועל את הפרויקט, וקשרי העבודה שלה עם האוניברסיטה העברית נמשכו גם לאורך שנות השישים והשבעים. בזכות עבודתה קיימים היום מאות תצלומי דיוקן של אנשי ההוראה, ובהם מי שהפכו במשך השנים לדמויות מובילות ומוערכות בתחומם בארץ ובעולם, למשל הסופרת והמשוררת לאה גולדברג, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, פרופ' אלעזר ליפא סוקניק ובנו פרופ' יגאל ידין, פרופ' הוגו ברגמן, פרופ' אפרים קציר ועוד רבים אחרים .. . קשה לדמיין ציבור מתאים יותר לתצלומיה של גרובנר גלס ממורי האוניברסיטה: ציבור הומוגני, דובר גרמנית בדובו, ובו יוצאי ארצות אירופה שהגיעו לארץ בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים ומי שעזבו את גרמניה ואת אוסטריה עם עליית הנאצים בשנות השלושים.

מלחמת העולם השנייה

נעצרה בידי הגרמנים בראשית המלחמה עם בעלה אגון גלס. הוא נשלח למחנה המוות אושוויץ ושם נספה. היא ושני ילדיה הצעירים שרדו את גטו טרזיינשטט. בשנת 1945, לאחר השחרור, חזרה עם ילדיה אל ברנו, ושם השכילה לחדש בהצלחה ניכרת את עבודתה במקצועה. הועברו ילדיהם אל קרובי משפחה. לאחר כחצי שנה שוחררה מהכלא ושוכנה עם בניה בדירת חדר ברובע היהודי בברנו, והיא פגועה ונתונה במצב נפשי קשה. מאמציה של גרובנר גלס להציל את אגון מהגירוש לאושוויץ לא צלחו. הוא נשלח לעבודות כפייה במחנה אושוויץ, ושם נרצח בשנת 1941. לאחר שחזרה גרובנר גלס מהכלא הוחרם הסטודיו שהיה בעבר בבעלותה והועבר לנאמן עסקים, והיא הורשתה לעבוד בו בפיקוח הגרמנים. 27 למרץ 1942 נשלחה גרובנר גלס עם שני בניה.

על סיפור הישרדותם של גרובנר גלס ושני בניה בגטו ידוע רק מתוך עדות הבנים. ששת חודשי המאסר הקשים והידיעה על גורלו של בעלה כבר במרס 1942, לפני שילוחה לטרזיינשטט גרובנר גלס שילמה כספים כבדים בשביל לדעת מה קורה עם בעלה, והיו מוציאים אותו לעבודת פרך, הוא היה נוסע דרך Brno, ואני יודע, שהיא הייתה הולכת יחד איתו, לא איתי, בשביל לראות אותו במשאית שעוברת, להגיד לו" שלום" או משהו, ויותר מאוחר הוא הגיע ממחנה למחנה, עד שהגיע ל- אושוויץ, וב-אושוויץ הוא היה בין האסירים הראשונים שהגיעו, ואז הגרמנים עוד ידעו לפי שמות והכל, והוציאו תעודה של הוצאה להורג, שכתוב תעודת פטירה, כתוב שעה ותאריך, וזה זמן קצר, מספר חודשים אחרי שהגיע ל- אושוויץ, וראיתי לפי תמונות, הוא היה בריון, הוא היה אדם בריא ברוחו ובגופו, אז הוא לא מת משום מחלה ושום דבר, זה נמצא ב"יד ושם". ובשני לדצמבר ה-41 מוציאים אותו להורג השאירו בה מטען קשה של חרדות ולקחים. שוב לא קיבלה פרנצה על עצמה כל סיכון, ובמיוחד במה שעלול היה לפגוע בקשר שלה עם ילדיה ובאחריותה עליהם. לדברי בנה דן בטרזיינשטט פנו אל גרובנר גלס וביקשו שתצלם במחתרת. הדבר היה כרוך בהסתכנות בעונש מוות והיא סירבה, אך אמרה שאילו לא היו לה שני ילדים קטנים הייתה עושה זאת. דן, הבן הצעיר, שהה עם אמו בבלוק מגוריה בגטו . גרובנר גלס יצאה מדי יום לעבודה בחקלאות והשאירה אותו בבלוק עם ילדים נוספים. הבן הבוגר מיכה התגורר בנפרד מאמו ועבד כעוזר חשמלאי.

לקחו את גרובנר גלס ואת ילדיה לבטרנספורט, בין הראשונים (AE) שהובילו לטרזיינשטט, שם גם בין אלפי איש פגשה את הוריה שמהם סרדה רק אמה.

שאני זוכר, שאימי הייתה יחד איתי בבלוק של נשים, ואתה לא יכולת להישאר בבלוק של נשים, כי היית גדול מידי.

D

סבתא וסבא לא היו איתנו בכלל, הם היו בקסרקטין אחר. ש: זאת אומרת, בעצם פגשתם את סבתא אחרי השחרור. מ: לא, אני ידעתי שהיא נמצאת, ואני מידי פעם פגשתי אותה, מפני שלי הייתה אפשרות ללכת לכל מקום כמעט.

הסיבה שנשארנו ב-Terezin ולא יצאו להורג עד סוף המלחמה הייתה בזה שגרובנר גלס, עבדה בחקלאות וגידלה הירקות בשביל הגרמנים,כך היא וילדה הצעיר נשארו מוגנים במשך כמעט שלוש וחצי שנה. (לספר גם איך שלא הספיק להם אוכל וילד הצעיר גנב מדי פעם יקר או שניים) היה לי בוס יהודי. מהנדס. . אבל הוא הוציא אותי מהטרנספורט, זאת אומרת, הוציא אותי, ואני לא ידעתי, קודם כל לא ידעתי שזה הולך לאן שזה הולך. שנית, לא ידענו, מה קורה עם האנשים, אבל הוא הוציא אותי, הוא הוציא אותי מפני שהם פחדו ממנו, הוא היה בעל מקצוע יוצא מגדר הרגיל, הם כולם היו צריכים אותו,

ד:זה נודע לנו יותר מאוחר, היא חטפה את הטיפוס לפנינו, במצב מאוד קשה, אחר כך נודע לנו, שניסו להבריח תרופות או משהו, אבל מי שהיה אחראי, רופא או משהו, אמרו: ״שום דבר לא יעזור, רק הרצון שלה לחיות", אם היא תחליט. אם היא תאכל, אז היא תתגבר, ולמזלנו ..., היא הייתה כבר ברשימה של אלה שאינם, וזה נודע לנו אחרי כך, היא יצאה מזה, יצאה מזה, ואחר כך אנחנו יצאנו מזה גם כן. ש: זאת אומרת אתה זוכר אותה מחוץ למעגל המבוהל, החרד, החושש. גרובנר גלס לא פחדה, מפני שאף פעם .... גם היא הייתה הרבה זמן בחדר הזה, שמה התחלפו כל ד: הזמן אלה שנשלחו ובאו חדשים, ב- Brno, ואימי ישבה שם בחדר, ולא היה פחד שישלחו אותה לאיזה מחנה, שום דבר.

עד היום האחרון במרץ של 45 במאי 1945 שיחררו הכוחות האמריקניים את טרזיינשטט. גורמי סעד דאגו לשלוח את ילדיה של גרובנר גלס לבית מרפא לילדים ניצולים למשך כחצי שנה. פרנצה חזרה אל ברנו, בדומה לניצולים אחרים שהעדיפו לחזור אל ארצות מוצאם האמינה גרובנר גלס וציפתה שעם חזרתה לצ'כוסלובקיה יוחזרו לה רכושה וזכויותיה, ובמקרה שלה גם מעמדה, קודם למלחמה.

עלו לארץ ישראל מ: הולכים לבית ספר, ומתחילים את החיים. ד: כן, הולכים לכיתה שלא מתאימה, ונזרקים ממקום למקום, אנדרלמוסיה הייתה.