משתמש:יעקב פייטלסון/הפורט התשיעי

בסתיו 1943 הוחל במבצע 1005 ובטשטוש הראיות. באוקטובר 1943 הגיעו לפורט התשיעי לוחמי המחתרת האנטיפאשיסטית מגטו קובנה אשר נשלחו על ידי ההנהגה ליערות אוגוסטובו במטרה להקים בסיס פרטיזנים, אך נתפסו בדרכם על ידי השוטרים הליטאים. מיד עם הגעתם לפורט, משורותיהם הוקמה קבוצה יוזמת לארגון בריחת האסירים אשר כללה תחילה את אלתר (אלכס) פייטלסון, משה זימלביץ' וטוביה פילובניק. סוכם כי אלתר פייטלסון ייצור קשר עם האסירים בתאי הכליאה האחרים ויציעה להם להקים ועד מארגן להכנת מרד האסירים ובריחה מהפורט. מיכאל גלבטרונק, שמעון אידלסון ומנדל דייץ' שהיו כלואים בתא אחד עם הקבוצה היוזמת היו שותפים לסוד המגעים עם נציגי התאים האחרים. הראשון שגויס לוועד מהתאים האחרים היה טוביה פרידמן מתא מס' 6 אשר הציע לצרף את אחד משבוי המלחמה שהיו בתאו, איבן וסילנקו שעבד כמפעיל דחפור שחשף את בורות עם המתים. פרידמן גם הציע לצרף שני נציגים מתא שבויי המלחמה מס' 7 - מרק אמנואליץ' וחברו הנוסף. אך שני נציגי התא מס' 7 נרצחו על ידי הגרמנים יחד עם עוד 5 מחבריהם החולים ובכך הוועד המארגן הראשון פסק לתפקד. במקום שבויי המלחמה שנרצחו הובאו לפורט 7 אסירים חדשים. ביניהם היו שני חברי המחתרת מגטו קובנה – אבא דיסקנט ואהרון וילנצ'וק ו-3 אחים קורגנוב, היחידים שלא היו יהודים מבין האסירים בפורט. דיסקנט ו-וילנצ'וק הצטרפו לחוג הקומסומול אשר הוקם ביוזמתו של פילובניק ואלתר פייטלסון נבחר להיות מזכיר החוג. פייטלסון הצליח לקבל עבודה בפורט בתור מכונאי רכב מה שאפשר לו להישאר ולנוע באופן חופשי בתוך הפורט ואפשר נגישות לכלים שהיו בנפחייה ובמסגרייה. ביוזמתו של פייטלסון, חברי המחתרת מגטו קובנה החלו להתארגן לקראת מרד מזויין של האסירים בפורט. ברל גמפל כותב בזיכרונותיו השמורים בארכיון "יד-ושם": "להתנפל על שני גרמנים, שבאים בשעה 8, ללבוש את בגדיהם, להתנפל על הבית שבחזית, על השומרים ולברוח במשאית, הנשארת למשך הלילה ליד הפורט. ידענו כבר את כל הפרטים, כמה שומרים נשארים במשך הלילה, כמה נשק וכו'. קבענו גם ארבע אנשים, שיתקפו את השומרים". המרד נקבע לערב 4 בדצמבר, אך באותו יום פנו לפייטלסון מנהל קבוצת שורפי הגוויות אלכסנדר פודולסקי ושבוי מלחמה נוסף, רומן שחוב והודיעו לו שגם שבויי המלחמה מוכנים יהיו להצטרף לבריחה, אך התחנו לבטל את המרד ובמקומו הציעו תכנית בריחה אחרת. כפי שכתב בספרו ז. קונדרטס, ההיסטוריון של המוזיאון הממלכתי להיסטוריה של קאונאס ושל המוזיאון של הפורט התשיעי: "ב-25 לדצמבר 1943 – בערב יום השישי –האסיר ש. אידלסון יצא דרך סורגי הברזל של התא (המעבר הזה הוכן מספר ימים מראש לפני כן אחרי שחתכו אחת המוטות של הסורגים), פתח את כל התאים של האסירים בעזרת המפתח אותו הכין שחוב. אסירים בשקט התרכזו בפרוזדור בקומה הראשונה, משם עברו במדרגות הברזל, אותם כיסו בשמיכות כדי שצעדיהם הכבדים לא ירעישו, לקומה השנייה. הבורחים חמקו דרך הפרוזדור, אחד אחרי השני עברו דרך פתח בדלת הברזל לשביל התת קרקעי המפותל. שלושת הבורחים הסתירו בעזרת הסדינים הלבנים את קטע המעבר שהיה חשוף בפני נקודת התצפית של השומרים. את המקום הזה עברו הבורחים בקבוצות קטנות. אחרי זה היה צריך להתגבר על המדרון החלקלק בו ירדו הבורחים מעל פני השלג שכיסה אותה. נותר רק המכשול האחרון – חומת בטון בגובה 6 מטר. לצורך זה הכינו האסירים סולם מעץ המורכב משלושה חלקים. הם קשרו אותו ואחד אחרי השני עברו נועזים מעל החומה. 64 עדים חיים לפשעי הנאצים יצאו לחופשי, בקרב הראשון הם זכו לניצחון". כפי שכתב היסטוריון, פרופסור ישראל גוטמן, בספרו "גבורת העם היהודי" אשר יצא לאור בשנת 1986: "הבריחה מפורט ה IX- ביוזמתו של גרעין חברי המחתרת הייתה אחת הפעולות האמיצות והבולטות ביותר של לוחמי קובנו." ד"ר דינה פורט, מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, כתבה בקובץ שנתי "משואה" באפריל 1992: "הייתה זו אחת הבריחות הנועזות ביותר בתולדות מלחמת העולם השנייה, בייחוד בהתחשב במבנה המבצר, בגובה חומותיו ובשמירה הקפדנית על האסירים...". מקר קורגנוב בהצהרתו על הבריחה מהפורט ה-IX ב-12 במאי 1959 כתב, בין היתר, את הדברים הבאים: ..."בלילה בין ה-25 ל-26 בדצמבר 1943 יצאו כל 64 הנידונים למוות לחופשי. בהצלחת המעשה הזה זכותו של הח' א.ג. פייטלסון רבה ביותר, באמנות ארגונית גדולה כינס מסביבו גרעין לוחם... ל-א.ג. פייטלסון, אנחנו כולנו, האסירים לשעבר של פורט "המוות" מס' 9, חייבים לעצם הצלחתנו". ד"ר פורטנוי, שטיפל בחולים והכין את הרשימה המלאה של כל האסירים בפורט, כתב, בהצהרתו מ-4 לינואר 1965: "היוזם הרוחני העיקרי של הבריחה היה חבר הקומסומול החבר פייטלסון. כל היזמים האחרים, כמו קרקינובסקי וכמה משבויי המלחמה, היו יותר מבצעים הטכניים של הכנת הבריחה. וכמובן, המשימה הטכנית, הקשה והמסוכנת ביותר נפלה על כתפיו של החבר קרקינובסקי". כפי שכתב מנדל דייץ' בתמיכתו של אהרון וילנצ'וק: "...כל העומס של ארגון הבריחה עבר לידיו של אלתר פייטלסון, לרבות הקשרים ושיתוף הפעולה עם שבויי המלחמה (היהודים) שהיו יחד איתנו, אך בתאים נפרדים, וכן עם יהודים שנחטפו מבריגדות הגטו (כמו טוביה פרידמן ז"ל, יודל מייסטר ז"ל ואחרים). אנחנו, לוחמי הגטו שהובלו לפורט התשיעי, היינו סגורים בחדר אחד ולא היו בינינו סודות בנוגע להכנת הבריחה. לאלתר פייטלסון הייתה אפשרות לעמוד בראש ההכנות משום שבהעסקתו כמכונאי הוא נע באופן חופשי במרחב הפורט, דבר שנבצר מאיתנו. אבל בל נשכח, כי אנחנו כולנו היינו רק העושים בעצם השתתפותנו במבצע הבריחה, אך ההכנות היו בידי הוועד בראשו עמדו אלתר פייטלסון, סשה פודולסקי ורומן שחוב... ואני מסכם: איני יודע אם הבריחה הנועזת והאגדית מהפורט התשיעי הייתה מצליחה אילולא היה בינינו אלתר פייטלסון". כל פרטי הבריחה, מה שקדם לה, מה שקרה תוך כדי ואחרי הבריחה האגדית הובאו ב-13 ספריו שפורסמו ב-7 שפות אותם כתב היוזם, המארגן ומפקד הבריחה אלכס (אלתר-חנוך) פייטלסון. כל הכתוב בספריו של אלכס פייטלסון היה מבוסס לא רק על זיכרונותיו, אלא נתמכו במסמכים מקוריים רבים אותם הוא מצא וליקט בארכיונים של ליטא, רוסיה, גרמניה, בלרוס, פולין וצ'כיה. בשנת 1993 יצא לאור בוילניוס הספר הראשון של אלכס פייטלסון בשפת היידיש "אין שטורעם און גרנגל". בשנת 1994 יצא תרגום של הספר הזה בשפה העברית תחת הכותרת "בסופה ובמאבק". תוכן הספר בעברית היה מורחב יותר וכלל מסמכים נוספים אותם גילה אלכס פייטלסון בארכיונים במדינות השונות. בדברי העורך בהקדמה לספר הזה כתב הירש סמוליאקוב, אשר ערך את המהדורה המקורית בשפת היידיש של הספר: "כמעט בכל הפרסומים על גטו קובנה מוזכר הפורט ה-9. אולם, זו הפעם הראשונה אנו קוראים כאן סיפור אוטנטי ממצה של בן-אדם, שלא זו בלבד עבר את הגיהינום של הפורט ה-9, אלא ארגן אותה בריחה אגדית". עיתונאי אבא גרוסמן כתב לאלכס פייטלסון: "ספר דומה לזה על תולדות השואה עוד לא קראתי, ואני קורא בהרבה שפות. זה לא ספר אלא עבודה מונומנטלית. יהדות ליטא חייבת לך רבות...עשית ליהדות ליטא מה שסולז'ניצין עשה לעם הרוסי". הוועדה של ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים בישראל העניקה לאלכס פייטלסון עבור ספרו "בסופה ובמאבק" את הפרס הספרותי על שם יצחק זנדמן. בשנת 1996 יצא לאור הספר בשפה האנגלית "1945"Heroism and Bravery in Lithuania 1941-. ההיסטוריון הבריטי הנודע וביוגרף רשמי של וינסטון צ'רצ'יל, סר מרטין גילברט, כתב על הספר הזה לאלכס פייטלסון: "אין ספק כי ביצעת שירות נהדר לכל ההיסטוריונים עם הניתוח שלך". בשנת 1998 יצאו לאור ספריו הנוספים: "The Escape" באנגלית,"Pabegimas" - בליטאית, וספר "Im Judishen Widerstand" ("בתנועת ההתנגדות היהודית") בשפה הגרמנית. ההיסטוריון הגרמני הנודע וסופר יהודי ארנו לוסטיגר, כתב במבוא לספר זה את דברים הבאים: "ספרו של אלכס פייטלסון הוא אחד מהחשובים ביותר מאלו אשר יצאו לאור לאחרונה והוא מספר על הגבורה היהודית... ספרו נבדל מאחרים בצירוף המסמכים והעדויות המאשרים ומשלימים את הסיפור האישי שלו. זאת היא סיפורת אישית המושלמת והשלמה במלוא משמעות המילה; הודות למספר רב של צילומים דוקומנטריים זהו גם הסיפור המצולם, דבר שפוגשים אותו לעיתים רחוקות מאוד בלבד". הספר "Courage dans la tourmente en Lituanie 1941-1945" בשפה הצרפתית יצא לאור בשנת 1999. שרת התרבות והחינוך הצרפתית סימון ווייל כתבה בהקדמה לספר זה: "אלכס פייטלסון מתאר אירועים כמו היסטוריון תוך הימנעות מרגשות זרים ומהשפעת אסירים שעדיין בחיים, שנאלצו, בניגוד לרצונם, להשתתף בעבודה האיומה של הסתרת עקבות פשעי הנאצים. באותה אובייקטיביות הוא מתאר את הבריחה המדהימה מפורט ה-IX שאותה הוא ארגן והוביל ואשר מהווה את לב ליבו של הסיפור הזה ". בשנת 2000 יצא לאור ספר ראשון בשפה הרוסית "הבריחה מהפורט IX" ובשנת 2001 ספר נוסף ומורחב ביותר "Непокорившиеся" ("אלה שלא נכנעו"). בספר בן 608 עמודים, נכללו מסמכים רבים נוספים אותם אלכס פייטלסון גילה במחקרו רב השנים בארכיונים שונים בליטא, רוסיה, בלרוס, גרמניה, צ'כיה ופולין. את ההקדמה לספר זה כתב דמיטרי גלפרן, מי שהיה סגנו של מפקד המחתרת בגטו קאונאס, חיים ילין, והחליף אותו אחרי נפילתו. "לפניכם ספר לא רגיל של המחבר הלא רגיל. מי שכתב אותו, אלכס (אלתר) פייטלסון, איננו סופר מקצועי, אלא ניצול שואה, שאבד את הוריו, קרוביו, חבריו, ובעצמו נדון למות, אשר אחרי המלחמה אסף בארכיונים, ספרים, מקבצים לא מעט חומרים ומסמכים. אחד היתרונות העיקריים של עבודתו – הוא זה שבדקדקנות הוא נצמד לאמת ההיסטורית, לא מיפה ולא משחיר את הדמויות הפעילות. הוא איננו מתאים את האירועים לגבולות של המסגרת שנקבעה מראש ואשר תענה לדרישות השקפת העולם המודרנית זו או אחרת... ספרו של פייטלסון נאמן לאמת... כל מי שרוצה להכיר באופן אובייקטיבי אחד מדפים הנוראים, המדממים, אך הרואיים של היסטוריה של יהדות קובנה, וראשית כל, הנוער, חייב לקראו את ספרו של אלכס פייטלסון שמבוסס על עובדות בדוקות ונכתב בדם ליבו". הסופר היהודי-ליטאי הנודע גרגורי קנוביץ' כתב במאמרו "הבריחה השנייה" על ספרו של אלכס פייטלסון "אלה שלא נכנעו": "... פייטלסון מספר לא רק על הזוועות אותם עברו אנשים חפים מפשע בנסיבות לא אנושיות, אלא מפריך את המיתוס על הענווה והפחדנות היהודית, על חוסר היכולת המולדת של היהודים לעמוד נגד הכוח, על תסמונת העדר, כך שכל מה שהיהודים יכלו לעשות זה לִפְעוֹת במרירות תוך שהם מונעים לשחיטה, מיתוס שבא מאויבים שלנו ומאלה ששונאים אותנו... אין הרבה ספרים כגון אלה, עם תוכן כזה על השואה הנוראה, ולא ניתן להכחיש כי השירות שעשה אלכס פייטלסון ליהודי ליטא (ואני מוסיף כאן ממני, לא רק ליהודי ליטא) הוא ניכר... אין שום ספק שפייטלסון בנה אנדרטה לאמיצים שבין האמיצים, המכבים שלהמאה העשרים. הוא עשה את כל מה שהוא יכול היה כדי להבטיח שאפילו אחד מהם לא ישכח ושום דבר לא ישכח. חייבים לומר בכנות, כי כל אלה מאתנו, מי שעבר את התלאות הקשות של המלחמה, כפי שגם אלה שלא נצרבו על ידה, בני המזל שיש שלושה מאפיינים נפרדים המתאחדים בדמותו של אלכס פייטלסון: לוחם ללא חת, חוקר חודר ומתמיד, וסופר-פובליציסט מחונן מאוד... הספר הלוהט ובלתי מתפשר של פייטלסון, למרות השפע של חומר ארכיוני שנאסף ממדינות רבות, איננו מסה אקדמי יבש, אם כי הוא עורר עניין רב בו אצל היסטוריונים יהודים ולא-יהודים העוסקים בחקר השואה. מהדורות קודמות, אם כי תורגמו לעברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית וליטאית, אינם מלאים כמו ספר זה, ובכל זאת עוררו ובצדק את התשבחות של המומחים... באופן מילולי, לאחר שכתב את הספר החשוב ביותר שלו, שנכתב מתוך הסבל שלו עצמו, הוא סיים את הבריחה השנייה של חייו - בריחה מהגיהינום הידוע בשם דיכוי הזיכרון. ויחד עמו, הבריחה הזאת נעשתה על ידי כל אלה המופיעים בדפי הספר - אלה שעדיין חיים ואלה שעברו לעולם הבא, אלה שהיו אתו במחשבה אחת ובמעשה אחד, יריבים ואויבים, כל מי שהוא מתאר בפירוט או רק הזכיר ברפרוף (במילים טובות או לא נעימות) בעבודה הייחודית והמושלמת שלו, ראוי לזרי דפנה".