משתמש:זכריה יאמני/טיוטה

ארתור רופין הגה, עוד בשנת 1904, את הרעיון להעלות "יהודים-ערבים", ובמיוחד יהודים מתימן, כתחליף לפלאחים המקומיים שעבדו במושבות פלשתינה[23] . בספרו "פרקי חיי"[24]מייחס רופין את העלאת הרעיון למזכירו, ר' בנימין. בנימין שולל את היחוס הזה ואף כותב כי ההחלטה להביא לעליית יהודי תימן התקבלה ב"סודי סודות" במשרדו של רופין[25]. ישנה הסכמה בין היסטריונים של התקופה כי ארתור רופין הוא הביא את הרעיון לפועל, והיוזמים להבאת הרעיון לפועל הם ארתור רופין ואהרון אייזנברג. חלקו של יבניאלי בשליחות היה העברת המסר המשיחי עם ההגעה לתימן ותו לא. לכן גידל יבניאלי זקן והגיע לתימן לבוש כתימני/ספרדי שומר מצוות. בספרו כתב 'נקבע שיש לשוות לנסיעה גוון דתי, וכי עליי לנסוע, למראית עין, בשליחות הרב אברהם יצחק קוק ביפו להוליך לרבני הקהילות שורת שאלות...ולקבל מהם תשובה'[26]

אהרן אייזנברג היה מנכ"ל "אגודת נטעים", חברה פרטית שתחום עיסוקה היה רכישת נחלות, בדר"כ לא מעובדות, עיבודן ומכירתן לעבור רווח. אגודת נטעים הייתה התאגיד הקפיטליסטי הגדול ביותר בתקופת העלייה השנייה. החברה שמה לה למטרה להעסיק "מהגרים חדשים, בורים בעבודות האדמה, שיתקשו למצוא עבודה במקום אחר" כפתרון ל"בעיית העבודה העברית" ו"כיבוש העבודה". אייזנברג התקשה לעמוד מול בעלי המניות של החברה אשר דרשו להעסיק פלאחים במושבות כדי להפחית את הוצאות השכר. במכתב ששלח אייזנברג למנחם אוסישקין בשנת 1909 ציין אייזנברג כי העובד האשכנזי (במכתב- העובד העברי) לא מקבל את כל צרכיו בפלשתינה ולכן עוזב לאחר מספר שנים. אך ישנו "אלמנט" שיכול להיות "פועל נאמן" שניתן לבטוח כי הוא יישאר בארץ, "וטוב יותר מכך – הוא אינו יכול לעזוב" והוא "נותן תקווה להיפתור מן העובד הערבי – הוא היהודי תימני!"[27]

אייזנברג נעזר בארתור רופין, מייצג קק"ל בפלשתינה, ולכן בעל יכולת המימון ליוזמה, ואילו רופין נעזר באייזנברג, בעל הנתינות העות'מאנית מכיוון שעל פי החוק המקומי, היה ניתן לרשום שטח אדמה בפלשתינה רק על שמו של בעל נתינות עות'מאנית. בשנת 1909 אייזנברג כתב כי יהודי תימן "חיים במידת ההסתפקות במועט" והסביר כי כדי לזרז את בואם של האלפים יש לצאת בתעמולה כדי "ששום אחריות כלשהי שלא תיפול עלינו לעולם, לכן צריכה ההתעוררות התעמולתית הזו להיות באה מן הצד של באורח ישר [כך]...[28]". ארתור רופין תמך ברעיון של אייזנברג ליצור תעמולה משיחית בקרב התימנים והסביר את הסיבה שתיווצר תעמולה זו : "אם התימנים ידעו שמישהו הבטיח לדאוג לקיומם תהיינה להם דרישות רבות" [29].

רופין יישם את רעיון השבחת גזע (אאגוניקה) על התימנים. בספרו "מסע לתימן" מציין שמואל יבנאלי כי הוא פנה ליהודי תימן שפגש רק לאחר שסקר, בחן והסיק שמראם הפיזי תאם לצורכי העבודה בפלשתינה[30]. במכתב מהעיר לחג' כותב יבניאלי לרופין כי "אני מודיע לכולם כי הנני מחפש רק משפחות שיש בהן אנשים בריאים". את אנשי דלעה הוא מתאר כ"יהודים גבוהים, חזקים ויפים", בעיר ח'ביל "הגופים..מראיהם כעין נחושת, מוצקים, הרגלים חזקות, העיניים כמעט תמיד בריאות ומאירות" ובעיר כטעבה גופם של היהודים "חלש מהגויים... חומר אנושי בשביל ארץ ישראל לא מצאתי פה". במהלך מסעו כתב יבניאלי לארתור רופין על הבעיה שצעירים בני משפחה אינם מוכנים לעלות ללא זקני המשפחה : "הנני כותב לכם הדברים האלו למען תדעו איך להתייחס אל...העולים האלה ולמען שלא יתעו אתכם בשוא לאמור, שהם באו בעצתי : לא ולא! ואני איני שמח על בואם לארץ ישראל, כי הנני משתדל לשלוח אלמנט של אנשים צעירים וחזקים. ואולם אלה אינם קלים ונוחים כל כך לעזוב את ארצם"[31].

לאחר שעלו יהודי תימן במסגרת "עליית יבניאלי" רבים מהם הושמו באורוות, ישנו בלילות בתוך אוהלים תחת הירח או בצריפי עץ, כאשר שכר דירה נגבה עבור הצריפים. המשפחות המעטות אשר זכו לבית חויבו לשלם את השכר בדייקנות וקביעות. המשרד הארצישראלי הוא זה שניהל אופן הקצאת המשאבים ליהודי תימן.

ר' בנימין, עוזרו האישי של ארתור רופין, כתב חוברת מיוחדת על יהודי תימן כדי לגייס כסף מידי נדבנים עבור התימנים. החוברת הביאה לאסיפת סכומים מהותיים עבור התימנים, אך בפועל רק חלק מהכסף שימש עבור בניית מגורים או הקצאת שירותי בריאות ליהודי תימן. חלק מהסכום שנאסף הועבר למתן הלוואות לפועלים אשכנזיים[32]. מעטים זכו לבית ופיסת קרקע. מצוקת הדיור המשיכה גם לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בנוסף לכך, שכרם הנמוך ביחס לפועלים האשכנזיים לא איפשר להם לשלם את מס הקופה ל"קופת חולים"[33]. למרות דיווחים על אחוזי מיתה גדלים בקרב האוכלוסייה העולה מתימן, רופין ביקש להביא יהודים נוספים מתימן. בשנת 1914 כתב רופין ליבניאלי שיש "לעודד, במידה מסוימת, הגירה של תימנים מתימן לכאן, אך בדרך כזו שלא נהיה אחראים להם" [34].

במהלך מלחמת העולם הראשונה, יבניאלי סקר את אחוזי המיתה בקרב העולים : מתוך 237 תימנים במושבה רחובות, מתו 101 מיהודי תימן, 76 מהם ילדים. לשם השוואה, מתוך 900 מיהודי אשכנז במושבה, מתו 75. באותה תקופה בפתח תקווה מתו 40% מאוכלוסיית התימנים, סך הכל 124 מהם ומתוכם 73 ילדים. בתגובה לעלויות הקבורה, קבע גזבר "חברת קדישא" כי בעלות זו 'היה עדיף לרפאם'[35]. לאור 'ההרעה במצב התימנים' (כפי שאלבוים מתארת בספרה), שררה הדעה הן בקרב איכרי המושבות והן בקרב הנהלת המשרד הארצישראלי כי התימנים 'בלעדי הכי רגילים להצטמצם'[36].