משתמש:כוכב נופל/סיפורי אליהו

סיפורי אליהו או ניסי אליהו הם שם כולל לסיפורי ניסים רבים המופיעים בתנ"ך והמיוחסים לאליהו הנביא.

אליהו הנביא

ערך מורחב – אליהו

אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא הוא דמות מקראית, נביא שפעל בזמן מלכותו של מלך ישראל אחאב, ונודע במאבקיו באחאב ובאשתו הצידונית איזֶבֶל. לדמותו ניתנה חשיבות רבה במסורת היהודית, והוא נחשב למבשר הגאולה. מופיע בספרות יהודית מסורתית גם בשם "אליהו התשבי" ו"אליהו הגלעדי".

הבצורת והאלמנה

אליהו נותן לאישה הצרפתית את בנה לאחר שקם לתחייה בזכות תפילתו של אליהו.

אליהו מופיע לראשונה בהכרזה נבואית שבשנים הבאות לא ירד גשם על פי דבריו:

"וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב: חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר' כִּי אִם לְפִי דְבָרִי."

— מלכים א, פרק יז', פסוק א

הכרזה זו מופיעה לאחר פירוט חטאי אחאב והיא כנראה באה כתגובה אליהם. דעות רבות חלוקות כאן כי האם דבריו של אליהו מציגים אותו כשולט על הבצורת או על אלוהים כשולט הבצורת, כיוון שלא נזכרה נבואה ישירה לאליהו בנושא זה.

הכרזתו של אליהו מתקיימת ומאגרי המים והמזון בארץ הולכים ומדלדלים. ה' מורה לאליהו להסתתר בנחל כרית שם העורבים מספקים לו מזון:

(ב) "וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלָיו לֵאמֹר. ( ג) לֵךְ מִזֶּה, וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה; וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן. (ד) וְהָיָה, מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה; וְאֶת-הָעֹרְבִים צִוִּיתִי, לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם."

— מלכים א', פרק יז', פסוק ב-ד

הדעות חלוקות גם כאן בעניין המילה "עורבים". פרשנויות מסוימות מצביעות על כך שהיא מצביעה על מאורע ניסי, אשר בו עורבים (ציפור) נותנים לאליהו מזון, בעוד שפרשנויות אחרות מצביעות על כך שייתכן כי המילה "עורבים" מציינת קבוצת סוחרים. אליהו ממשיך לשהות בנחל עד לבוא סימן מאלוהים. לאחר זמן מה הנחל מתייבש ואליהו מצווה ללכת לצרפת שבצידון ולסמוך את מחייתו על אישה אלמנה שם.

אליהו הולך לצרפת - ארץ הצידונים - מולדתה של איזבל (פרשנויות מסוימות מצביעות על כך שלמעשה ריחוק גאוגרפי זה נועד לבודד את אליהו מלחצים חיצוניים), פוגש שם את האישה האלמנה ומבקש ממנה מים ולחם. האישה מסכימה לתת לו מים אך היא נמנעת מלתת לו לחם: ”וַתֹּאמֶר חַי ה' אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ” אליהו דורש ממנה את המזון ומבטיח לה ש"כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תת-ה' גשם על פני האדמה". כלומר, הוא מבקש ממנה קודם את הלחם אף על פי שמחסור קריטי זה מציב אותה ואת בנה בסכנת חיים, ומוסיף, כי אם תעשה זאת ה' יוסיף ויטיב עמה בעת הצרה, ואכן באורח נס לא חסר לאלמנה קמח ושמן.

עד כאן מופיעים קווי דמיון רבים בין סיפור האלמנה לבין סיפור אליהו בנחל כרית. להלן יפורטו קווי דמיון בולטים:

• המילה "לחם" והמילה "מים" חוזרות על עצמן שנית בשני הסיפורים, ייתכן כי לצורך הדגשה;
• בנחל כרית העורבים גורמים להזנת אליהו ובסיפור השני זוהי האישה הצרפית - אליהו נסמך על גורמים חיצוניים לכלכלה כאשר העם עצמו רעב למזון;
• שני הסיפורים גוררים פעולה של הליכה למרחקים ולבידוד אליהו מהחברה המוכרת לו;
• שני הסיפורים מבוססים על פתיחה זהה בה אלוהים מורה על אליהו, ומעשיו הם למעשה דברי האלוהים.

לאחר זמן מה בן האישה האלמנה חולה ומת. האישה מאשימה את אליהו במותו, כיוון שהוא "איש האלהים" ונוכחותו מחישה את העונש על חטאיה. היא ראתה באליהו כצדיק, ובה לעומתו כאדם פשוט וחוטא ולכן כנראה שהאל מעריך אותה פחות ועקב כך הגיע הדבר עליה. אליהו לוקח מחיקה את בנה המת, מעלה אותו לעלייה בה הוא מתגורר ומתפלל לאלוהים שיחייה אותו. אליהו מנשים אותו שלוש פעמים, הבן קם לתחייה, ואליהו מחזיר אותו לאמו. האלמנה מגיבה באמון מחודש באליהו, ואומרת ”עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה וּדְבַר יְהוָה בְּפִיךָ אֱמֶת”. לפי פרשנויות אחדות, כאן אכן הכירה האלמנה בחשיבותו מעומק ליבה ולא רק כשליח ה' פשוט.

דברי האלמנה החותמים את הפרק - "ודבר ה' בפיך אמת" - מקבילים לתחילתו, בה הכריז אליהו על הבצורת "כי אם לפי דברי". ניתוח ספרותי של הקבלה זו עשוי ללמד שהפרק מסתיים במתן תוקף אלוהי להכרזת הבצורת של אליהו, לאחר תהליך שעבר אליהו, במהלכו השתתף בסבלות הבצורת אותה גזר.

אליהו ונביאי הבעל בכרמל

ערך מורחב – אליהו ונביאי הבעל בכרמל

אליהו ונבאי הבעל בכרמל, ציור קיר מבית הכנסת בדורה אירופוס. ניתן לראות בציור את הנחש שנשלח להרוג את חיאל המסתתר בתוך המזבח החלול.

אליהו ונביאי הבעל בכרמל הוא סיפור מפורסם של אליהו הנביא שבו התעמת עם נביאי הבעל וניצח מכל הבחינות.

הרקע לעימות היה המדיניות התומכת בפולחן הבעל של ממלכת אפרים. אליהו רצה למגר את הפולחן הזה מעם ישראל, ולשם כך יזם עימות שלו עם נביאי הבעל והאשרה. לא הוטלו הגבלות על שום צד בסכסוך. יושבי ממלכת אפרים, שמשו כקהל וכשופטים בעת ובעונה אחת, ולמעשה העימות היה בשבילם הדרך לבחירת צד בסכסוך.

אליהו פתח את העימות בהצעה לשיטת הכרעה בין העמדות: העימות יוכרע לטובת הצד שאלוהיו יוריד אש מהשמים. ואכן, שיטת ההכרעה של אליהו התקבלה: הוחלט שכל צד ישתמש במזבח משלו ובפר משלו, כדי להוכיח שאלוהיו הוא האל האמיתי: ”וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים, וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ; וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים, וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים. ”. לנביאי הבעל ניתנה הזכות להיות הראשונים לנסות להוריד אש מהשמים. בתחילה, הם ניסו לשכנע את הבעל במתינות יחסית: ”וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. ”. כשהגיע הצהרים, אליהו התל בהם ואמר להם שעליהם לקרוא לבעל בקול גדול כדי להסב את תשומת לבו מעיסוקיו האחרים. נביאי הבעל קבלו את דבריו ברצינות. הם אכן קראו בקול גדול, וכדי להגביר את ההשפעה, שרטו שריטות בגופם כמנהג עובדי הבעל, ובכל זאת: ”וַיִּתְנַבְּאוּ, עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה; וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב. ”. אז הגיע תורו של אליהו לנסות להוריד אש מהשמים. קודם כל, הוא הכין מזבח לירידת אש מהשמים: ”וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב; אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה'”. בנוסף, אליהו בנה סביב למזבח תעלה בשטח של בית סאתים. לאחר ששם את העצים והפר על המזבח, יצק על המזבח ועל התעלה מים, והתפלל:

וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם, וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים; וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם, סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ; וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם. וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי, אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית.

— ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוקים ל"ד–ל"ז

ואכן, ה' נענה לו, והוריד אש מהשמים ששרפה את הפר, עצי המזבח, המזבח ומי התעלה.

לאחר שהעימות הסתיים בניצחונו של אליהו, העם השתחווה והצהיר על אמונתו ודבקותו בה' אלוהיו. אליהו ציווה את העם לתפוס את נביאי הבעל, העם תפס את כולם, ואליהו שחט את כל הנביאים הללו אל נחל קישון.

אליהו בחורב

ערך מורחב – אליהו בחורב

כשאיזבל שומעת מאחאב על מעשי אליהו היא שולחת אליו שליח שיאמר לו: ”כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם” אליהו בורח מפני איזבל לבאר שבע, שם הוא משאיר את נערו וממשיך לבדו למדבר. במדבר הוא הולך לישון מיואש תחת שיח רותם, ”וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ לָמוּת, וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי, כִּי-לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי”. שם פוגש אותו מלאך, נותן לו עוגת רצפים וצפחת מים וקורא לו לקום ולאכול. אליהו אוכל מעט וחוזר לישון. המלאך שב ומעיר אותו וקורא אליו "קום אכֹל כי רב ממך הדרך". אליהו אוכל והולך "בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה" עד שהוא מגיע אל הר חורב.

בהר חורב אליהו מכריז בפני האל על דרכו הקנאית, בה הוא דבק גם לאחר חזיון בו מתבהר שדרך ה' היא דווקא ב"קול דממה דקה", ולא ברוח סערה, רעש ואש. בעקבות תשובתו השנייה של אליהו האל קורא לו לשוב לדרכו ולמנות שלושה אנשים - את חזאל למלך על ארם במקום המלך הנוכחי בן הדד, את יהוא למלך על ישראל במקום בית אחאב ואת אלישע בן שפט לנביא במקומו. תפקיד האנשים האלו יהיה להמשיך את קנאותו של אליהו, ולחולל את הפורענות הצפויה בעקבות חטאי העם.

ההקבלה בין אליהו למשה בולטת במיוחד: התגלות במערה בחורב (הר סיני) לאחר 40 ימי צום, בה התגלה ה' למשה בי"ג מידות הרחמים, ולאליהו בקול דממה דקה. פרשנים רבים למדו מהקבלה זו שאליהו נדרש לחזור על תחינתו של משה לאחר חטא העגל, ולבקש רחמים על עמו. לפי הבנה זו, התמדתו של אליהו בדרכו הקנאית הובילה לנבואת הפורענות על ישראל, ואף לדחייתו של אליהו והחלפתו באלישע, המהווה בבירור ניגוד לאופיו הקנאי של רבו. העמדת יורש אינה דבר המצוי בנביאי המקרא, וניתן ללמוד מכך שהיה צורך מיוחד בהחלפתו של אליהו, בדומה להעמדת יהושע כיורש למשה לאחר שנגזר עליו שלא ינהיג את העם בירושת הארץ.

אליהו הולך לאבל מחולה שם הוא פוגש את אלישע, והאחרון עוזב מיד את ביתו ואת עבודתו והולך אחרי אליהו. את שתי המשימות הנוספות אליהו לא מבצע, ואלישע יורשו יבצען כעבור שנים.

כרם נבות

ערך מורחב – כרם נבות

על פי המסופר בספר מלכים א', פרק כ"א, כרמו של נבות היזרעאלי שכן בסמוך לארמונו של אחאב מלך ישראל ביזרעאל. אחאב ביקש לספח את השטח לארמונו ולהופכו לגינה. הוא פנה לנבות בהצעה לקנות את הכרם בתמורה לכרם אחר מאיכות טובה יותר, או בתמורה לתשלום. נבות סירב להצעה במילים: ”חָלִילָה לִּי מֵ-ה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ”. אחאב שב לביתו מדוכדך, שכב במיטתו וסירב לאכול. אשתו איזבל הבחינה במצוקתו ושאלה לשלומו. כשסיפר לה אחאב את המעשה, עודדה איזבל את רוחו והבטיחה לו: ”אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי”.

איזבל שלחה איגרות, חתומות בחותמו של אחאב, אל נכבדי יזרעאל ובהן הורתה להם להכריז על צום ולכנס את תושבי העיר לאספה מיוחדת. באספה יתנהל משפט מבוים: שני עדי שקר יעידו נגד נבות, שקילל את אלוהים ואת המלך, ונבות ייענש בהתאם בסקילה. המשפט התנהל כמתוכנן, ונבות הוצא להורג. איזבל הודיעה על כך לאחאב: ”קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף, כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי מֵת”, ואחאב עשה כמצוותה וירד לרשת את הכרם.

נבואת אליהו לאחאב ואיזבל, ציור מאת פרנק דיקסי

בתגובה למאורעות התגלה ה' לאליהו הנביא ושלח אותו אל אחאב. במעמד זה קרא אליהו אל אחאב את קריאתו המפורסמת: ”הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?!”. אליהו הטיל על אחאב את האחריות לפשע וניבא את מותו: ”בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה”, ואת הכרתת שושלתו. על איזבל התנבא אליהו, שגופתה תיאכל על ידי כלבים. למשמע הנבואה הפגין אחאב חרטה כנה, ובעקבות זאת נדחתה השמדת שושלתו לימי בנו, אך עונשו הפרטי נותר בעינו וכעבור שלוש שנים נהרג אחאב בקרב נגד הארמים על רמות גלעד, והכלבים לקקו את דמו ממרכבתו, כנבואת אליהו.

עונשה של איזבל בוצע על ידי יהוא, שנמשח למלך תחת יורם בן אחאב על ידי אלישע הנביא, תלמידו של אליהו. במהלך המרד הרג יהוא את יורם מלך ישראל ואת אחזיה מלך יהודה, והשמיד את כל בית אחאב. כשהגיע לבירה שומרון הרג יהוא את איזבל על ידי שהורה למשרתיה להשליכה מחלון ארמונה, והכלבים עטו על בשרה כפי שניבא אליהו לאחאב.

אחזיהו ובעל זבוב

לאחר מותו של אחאב עולה למלוכה בנו, אחזיהו. אחזיהו הולך בדרכי הפולחן של אביו ואימו ועובד גם הוא את הבעל. לאחר שהוא עובר תאונה בביתו הוא שולח שליחים לדרוש בבעל זבוב, האליל של עקרון, ולשאול אותו האם הוא יתרפא מפציעתו או שלא.

אליהו פוגש את השליחים בדרך ואומר להם: ”הַמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתֶּם הֹלְכִים לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן?”

השליחים חוזרים למלך ומבשרים לו את דברי אליהו. כשהוא שואל אותם איך האיש נראה הם מתארים אותו כ"איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו" ואחזיהו מזהה אותו מיד כ"אליה התשבי" ושולח אליו שר חמישים (מפקד צבאי בראש יחידה של חמישים איש) כדי שיבוא איתו. אליהו מוריד אש מהשמים ושורף את השר ואת אנשיו. אחזיהו שולח שר נוסף וגם אותו אליהו שורף. השר השלישי שנשלח אל אליהו כורע לפניו על ברכיו ומתחנן אליו שיחוס על חייו וחיי אנשיו ויבוא איתו אל המלך. בעצת מלאך שנשלח אליו אליהו מסכים והולך איתו אל אחזיהו שם הוא חוזר על נבואתו. אחזיה מת כנבואת אליהו, ויורם אחיו מולך תחתיו.

עליית אליהו לשמים

וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם (ספר מלכים ב', פרק ב', פסוק י"א)

סיפור עליית אליהו לשמים שמופיע במלכים ב' פרק ב' הוא סיפור העומד בפני עצמו והוא בעל מבנה כיאסטי.

אליהו הולך יחד עם אלישע תלמידו מבית אל ליריחו ומשם הם יורדים אל נהר הירדן אותו אליהו בוקע לשנים באדרתו. בכל תחנה אלישע פוגש קבוצה של בני נביאים (כנראה נביאים מתלמדים) שמודיעים לו שביום זה יילקח ממנו אדונו אליהו, אך הוא מחשה אותם. לאחר שאליהו ואלישע חוצים את הירדן אליהו שואל את תלמידו מה הוא מבקש שייתן לו לפני שהוא נלקח ממנו. אלישע מבקש "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", בקשה עליה אליהו עצמו אומר "הקשית לשאול". יש שמפרשים את בקשתו של אלישע כבקשה לקבל שני שלישים מרוחו של אליהו, אך יש שמפרשים בקשה זו כפשוטה ומצביעים על כך שבסיפורי אלישע יש מספר כפול של ניסים מבסיפורי אליהו. אחרים פירשו שאלישע ביקש להיות ליורשו הבכיר וממשיך דרכו של מורו, ולקבל בירושתו הרוחנית "פי שניים", כמשפט הבכורה המקראי.

אליהו עולה לשמים במרכבות אש, ואלישע נשאר על הארץ וצועק אליו "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" - קריאה אותה יקרא גם יואש מלך ישראל על אלישע לפני מותו. מרכבות וסוסי אש נגלים לאלישע גם בסיפור המצור הארמי על דותן, ונראה שמדובר בדימוי לכוח אלוהי נסתר המגן על ישראל, כוח הקשור בנביאים.

אלישע קורע את בגדיו, לוקח את אדרתו של אליהו וחוזר לירדן. הוא מכה את הירדן באדרתו של אליהו, כמו שעשה אליהו לפני שעלה השמימה, אך הירדן לא נבקע. הוא קורא "איה ה' אלהי אליהו", מכה את הירדן והמים נבקעים. אלישע חוזר ליריחו ויושב שם, ומכאן והלאה הוא כבר מתפקד כנביא עצמאי ולא רק כנערו של אליהו.