משתמש:דון זמיר09/סאלו קרליבך
שלמה סאלו קרליבך נולד ב-10 בנובמבר 1919 בלייפציג, מחוז סקסוני שבגרמניה למשה קרליבך ורדיק קוין, ונרצח במחנה אושוויץ בתאריך לא ידוע. סאלו הקים את בית הילדים במחנה ווסטבורק שבהולנד, הוא הדריך את הילדים, נתן להם הכוונה ותמיכה, לימד אותם את ערכי אהבת היהדות, סיפק להם פעילויות מגוונות שהעבירו את זמנם בעודם חיים בגטו והפך את שהות הילדים ו"חווית" הגטו שלהם לנסבלות יותר. כאשר הנאצים פלשו אל המחנה ורצו לקחת את הילדים אל מחנות ההשמדה סאלו התעקש לבוא יחד איתם ולא להפקירם לבד, הוא לא ידע להיכן הוא הולך ומה גורלו שלו ושל הילדים, ובכל זאת הקריב מעצמו למען הילדים וליווה אותם עד לדרכם האחרונה.[1]
לפני השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סאלו למד בבית המדרש לרבנים בווירצבורג שבגרמניה. ב- 10 לנובמבר 1938 הגיע סאלו לאמסטרדם שבהולנד והחל לעבוד כמורה.
מרגוט פיינגולד דיאלוסינסקי מספרת בספרה "The Living Miracle" על כישרונותיו ואישיותו של סאלו: "סאלו שלמה, רק בן 19, עורר בנו אהבה לתורה, עורר בנו השראה, ניחם אותנו ונתן לנו תקווה". בובל (שם החיבה שלו) היה בתנועת הנוער "עזרא", לייפציג. הוא היה בעל תכונות של מנהיג כריזמטי ובעל כושר שכנוע. סאלו ניגן בכינור קלסיקות ושירים יהודיים. הוא היה מוזיקלי מאוד וידע לנצח על מקהלה. הוא היה מספר סיפורים ושחקן טוב. מרגוט העידה: "תמיד היה לו רעיונות מקוריים וחוש הומור בריא, הוא היה יכול לעודד קהל שלם, לשנות את קולו והתנהגותו כדי להפיח חיים בדמות שאותה הוא גילם. הוא צייר יפה, היה יכול לצייר כל אחד ואף עיצב את הכותרות של העיתון של "עזרא". הוא היה גאון - מתנה מהקדוש ברוך הוא. נוסף לכך הוא היה נאה וחביב מאוד. כשאני הייתי בת 15 והוא היה בן 18, העמדנו פנים שהיינו נשואים והלכנו יד ביד בבית הכנסת בשבת רק כדי להשתעשע"[2].
במהלך השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1941, בהולנד, תחת המשטר הנאצי במחנה ווסטרבורק, הקהילה היהודית מינתה את סאלו להיות מנהיג צעיר ומורה. הוא עבד יחד עם לאו בלומנסון ויחדיו הכינו את התכנית, תכננו אסיפות מיוחדות, את מהלך השבתות ומה ללמד. לאו אמר בריאיון שסאלו היה החבר הכי טוב שלו והוא העריץ את הרעיונות שלו. כשהמפקד הנאצי פקד על כל היתומים בגיל 15-10 לעזוב למחרת למחנה עבודה, סאלו החליט ללכת עם הילדים לאחר שהתייעץ עם בלומנסון ארוכות. תחילה הנאצים לא הבינו מדוע הוא רוצה ללכת יחדיו עם הילדים, אך סאלו התעקש ולבסוף הם אפשרו לו. כאשר סאלו הלך הוא כתב לאמו מכתב מהצלב האדום, במכתב הוא הרגיע את הוריו ואמר שהוא מקווה לחזור הביתה בקרוב.
לחברים במחנה הוא כתב: "כשאני עוזב מחר, אני לא עושה את זה רק בשביל הילדים שחייבים לעזוב, אלא בעצם בשבילכם. אתם כולכם צריכים לראות שבזמנים קשים אלו אין דבר יותר מספק מלוותר על האבטחה של הקהילה במטרה לשים את הגורל שלך לחלוטין בידיים של הקדוש ברוך הוא. אתם צריכים לראות שהם לא מילים ריקות שאני הטפתי לכם. בבקשה, תעשו לי טובה, תמשיכו את העבודה שלנו! תעבדו ותפעלו! תראו שמטרה צעירה ואמונה בשם משיגה הרבה, שהיהדות שלנו נותנת לנו כוח שכולם צריכים לדבוק בו. אני גאה במעשה שלי. אתם גם צריכים להיות גאים במעשים שלכם, לשמור על התורה. תאמינו בעצמכם, תאמינו בעתיד שלנו, שהאל הכל יכול שלנו בקרוב ישתנה לברכה. אני מנער חזק ובנמרצות פעם נוספת את כל ידיכם. שלום וברכה שלכם בגלוי, סאלו"[3].
סאלו מת בהיותו בן 21 בשנת 1941 במחנות ההשמדה של אושוויץ בפולין יחד עם כל הילדים אשר ליווה.