משתמש:בריאן/טיוטה

ההתייחסות להומוסקסואליות ברומא העתיקה הייתה שונה באופן יסודי ותפיסתי מההתייחסות המקובלת לכך במערב כיום. בלטינית אין מילים שהן תרגום מדויק להומוסקסואל או להטרוסקסואל. ההבחנה העיקרית בין נטיות מיניות הייתה אקטיבי, שולט וגברי לעומת פסיבי, כנוע ונשי. אופי ההתנהלות של כיבוש והדגש על גבריות ברומא יצרו יחסים חד מיניים בין גברים, נשואים או רווקים. יחסים כאלה נחשבו תקינים ולא פגעו בתדמית הגברית או החברתית ביחס לצד האקטיבי. בני זוג פסיביים מקובלים היו עבדים, זונות ממין זכר ובדרנים, שאורח חייהם הציב אותם במקום לא מוגדר, בו לא נחשבו לאזרחים בעלי זכויות מלאות, למרות שהיו בני חורין. השתתפות כצד פסיבי ביחסים חד מיניים סימלה ירידה במעמד החברתי ויכולה הייתה לאיים על זכויותיו של האזרח החופשי. ניתן אם כן לומר שיחסים תקינים הוגדרו על ידי המעמד החברתי ולא על ידי מין או מגדר. כך גם לא היה זה מוסרי לקיים יחסים עם אשתו של אזרח חופשי, עם בתו (שלא במסגרת נישואין) או עם בנו. יחסים עם גבר אחר, ממעמד חברתי נמוך יותר, לדוגמה עבד, היו אפשריים רק במסגרת רשות של אדונו. כך היה קיים קשר בין חירותו הכללית של אדם לחירותו המינית.

יחסי מין בין נשים מתועדים במידה פחותה. למרות שנשים בנות המעמד העליון קיבלו חינוך נרחב וכתבו שירה ומכתבים, מעט מאוד פרטים שרדו מכתיבה זו. סופרים גברים גילו עניין מועט בשאלה כיצד נשים חוות מיניות. המשורר אובידיוס גילה בכך עניין רב במיוחד, אך במשתמע, תמך באורח חיים הטרוסקסואלי כנורמה מינית ברומא. ראיות מתחילות להצטבר על יחסים בין נשים מזמן הרפובליקה ותחילת תקופת הקיסרות, ונהיות נפוצות יותר בסוף תקופת הקיסרות.

בתקופה הקיסרית חל פיחות במעמדו של האזרח ביחס לאוכלוסיה הנמוכה יותר, דבר שהתבטא בענישה גופנית חמורה יותר לתושבים שאינם אזרחים ובמתירנות מינית שכללה גם השתתפות פסיבית של אזרחים ביחסי מין. פיחות זה התקיים במקביל לזניחת האידאל הקלאסי של שלמות הגוף והאדרתו.