לדלג לתוכן

משתמש:אורלי מנדלסון/טיוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית


שגיאות פרמטריות בתבנית:טיוטה פרטית

פרמטרים [ תמונה חדשה ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של אורלי מנדלסון.

הערך עדיין איננו מוכן ונדרשת בו עריכה תוכנית או טכנית. לעזרה בקרו בדלפק הייעוץ.

דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של אורלי מנדלסון.

הערך עדיין איננו מוכן ונדרשת בו עריכה תוכנית או טכנית. לעזרה בקרו בדלפק הייעוץ.

קומה_תחתונה

בית הבאר (נקרא גם: "חדרים") של משפחת אלסעיד, הוא אחד מבתי הבאר המרהיבים שנותרו על כנם. הוא עומד ברחוב דרך שלמה (סלמה) מספר 48 פינת בן עטר, בלב אזור התעשייה ובתי המלאכה של דרום תל אביב. המבנה המרשים, שנותר ללא פגע במשך כ־200 שנה כבית באר/ארמון הוא מן המפוארים ששרדו מתקופת שגשוגם של הפרדסים והנמל ביפו. גרעין המבנה מתוארך לתחילת המאה ה־19 ושימש כבית אחוזתה של משפחת אלסעיד, מהמשפחות החשובות והמשפיעות ביפו. אחד מראשיה היה עאסם בק אלסעיד, ראש עיריית יפו ב־1919־1938 אשר הביא לפיתוחה של יפו ועמד בקשרי רעות ושיתוף פעולה עם מקימיהן של אחוזת בית ותל אביב.

בית אלסעיד עבר מספר בעלים במשך השנים וכיום הוא בבעלותה של משפחת מנדלסון.

במהלך המאה ה-19 החל תהליך של יציאה מן חומות יפו והתיישבות סביבה, זאת לצד התפתחות ענף הפרדסנות בארץ ישראל (פלשתינה) הביאו להקמת בייארה (בתי באר). ה"בייארה" הוא טיפוס מבנה חקלאי שהתפתח במאה ה-19 בארץ ישראל. מדובר במכלול המבנים שהתפתחו בסמוך לפרדס, במטרה לתת מענה לצרכי המשק השונים. עם היציאה מחומות יפו עברו רבים מבעלי הפרדסים להתגורר בשטחי הפרדס. בסמוך ולעיתים על-גבי הברכות והבארות, נבנו בתי הבאר- ה'וילות' אשר היו בחלקם בבעלות תושבי יפו שהיו בעלי הגנים, בחלקם בבעלות הכנסיות וקונסולים זרים וחלקם אף בבעלות יהודית. ארמונות אלו שימשו תחילה כבתי קיט למפלט מצפיפות העיר העתיקה. עם התפתחות הטכנולוגיה, השינויים הפוליטיים, התפתחותה של העיר והשיפור במצב הביטחון, ארמונות אלה הפכו למגורי קבע או למבנים להשכרה ואירוח.[1]

ערך אורבני, אדריכלי והיסטורי[2]

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך סביבתי אורבני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה ממוקם על תוואי דרך היסטורית ראשית-דרך סלמה שחיברה בין יפו לירושלים דרך כפר סלמה במזרח, המבנה פינתי וממוקם ברחוב ראשי באזור התחדשות אורבנית ובעל נצפות גבוהה.


ערך היסטורי תרבותי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה הינו מבין בתי הבאר הבולטים והחשובים של יפו ומהווה נקודת ציון והמחשה ראשונה במעלה לבתי הבאר, המבנה מייצג את תרבות בתי הבאר והפרדסים ששגשגו במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 באזור מישור החוף. המבנה שימש כבית המגורים והפרדס בבעלותה של משפחת אלסעיד, המשפחה הינה שושלת של מנהיגים מקומיים. המבנה הינו דוגמא מייצגת, יוצאת דופן בממדיה ומורכבותה להתפתחותו של בית באר ממבנה משק פשוט לבית אחוזה- ארמון בעל מאפיינים מפוארים בהשפעת סגנון בתי החלל המרכזי והארכיטקטורה העות'מנית.

ערך אסתטי אדריכלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה הינו בית מידות מפואר משופע באלמנטים ופרטים אדריכליים מקוריים ומצב השתמרות גבוה, למבנה שלוש חזיתות ראשיות בעלות סממנים חזותיים רשמיים ואלמנטים אדריכליים מפותחים (טריפוריום, מרפסות, מערכי חלונות מיוחדים) תכנית המבנה בקומה העליונה הינה ואריאציה מתקדמת של בית החלל המרכזי וכוללת שני חללים מרכזיים מחוברים הפונים לצפון ומזרח. פרטי המבנה חוץ ופנים שופעים אלמנטים אדריכליים ואסתטיים רבים המאפיינים את הסגנון של בתי הארמון בתקופת פריחת ענף הפרדסנות ביפו, חלונות עץ מקושתים, מרפסות שיש, פרטי נגרות ייחודיים בגג רעפים ובתקרות המבנה כרכובים מעוטרים, פרטי אבן רבים – מדרגות אבן, פורטלים ומשקופי אבן מעוטרים וכד. המבנה מהווה דוגמא ייחודית לסגנון בניה של בית חלל מרכזי עם השפעות ואינטרפרטציות תכנוניות מודרניות המשנות את תבנית הבנייה המסורתית.


ערך טכנולוגי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלבי הבנייה לאורך השנים הינם מגוון של שיטות בנייה וחומרי בניה מסורתיים ומודרניים. שלבי הבנייה המוקדמים בקומת הקרקע המורכבת מסדרת קמרונות צולבים וקירות אבן כורכר עבים, מייצגים שיטות בניה מסורתיות מקומיות ואילו בבניה בקומה העליונה נעשה שימוש בחומרי בנייה מודרניים שהגיעו עם השפעת המהפכה התעשייתית ופתיחת הארץ ליבוא מסודר. שימוש בטכנולוגיית הרלסים, נגרות מפותחת, בנייה בלבנים, מפתחים גדולים, שימוש ברעפים ותקרות עץ, רצפות שיש ואריחי בטון מעוטרים ועוד.

מבנה בן שתי קומות, כאשר קומת הקרקע בנויה מסדרת קמרונות מוצלבים ברובה ומהווה את השלב הראשון והמוקדם של המבנה ואילו הקומה הראשונה הנה המאוחרת יותר, שנוספה ככל הנראה בשלהי המאה ה-19, בעלת גג רעפים ותקרות גבוהות ומעוטרות. בשתי הקומות קיימים משקופי עץ מקוריים של דלתות וחלונות וכן מפתחי טריפוריום עם עמודי שיש מקוריים. המבנה שימש כבית באר והיה מוקף בפרדס רחב ידיים, מתאפיין בפאר והידור רב. לבית אלסעיד שלוש כניסות עיקריות. כניסה אחת לקומת הקרקע ושתי כניסות במהלכי מדרגות נפרדים לקומה הראשונה המובילות לשני האגפים מהם מורכבת הקומה הראשונה. האגף המזרחי, אליו מובילות המדרגות הצפוניות בחלל סגור )חדר מדרגות) הוא האגף הרשמי הבנוי בתצורת החלל המרכזי הצולב (כפול). מדובר בחללים סימטריים, רשמיים ומפוארים, בעלי מפתחי טריפור לשתי חזיתות ורצפות שיש. האגף המערבי, אליו מוביל גרם המדרגות המערבי החיצוני, הוא האגף הפרטי. גם אגף זה מתאפיין בהידור וקישוטיות, אך לא בנוי בסימטריה וברשמיות אלא מורכב ממערכת חדרים המחוברים במסדרון מתעקל. בחלק הדרום- מערבי של המבנה יש שרידי מבנים ששימשו כמבני משק ושירות של המבנה הראשי. החזיתות הנצפות כיום של המבנה הינו החזית הצפונית הפונה לרחוב סלמה וחסומה בחציה ע"י מבנה מאוחר בחלק המזרחי, והחזית המזרחית לרחוב בן עטר, שגם היא חסומה ברובה ע"י מבנה מאוחר וסככות בקומת הקרקע. בחזית המזרחית ישנם שרידי מרפסת מקורית בסמוך לחלונות הטריפור.

רחוב סלמה עובר תהליך של התחדשות עירונית והופך מאזור תעשייה לאזור מגורים. הבית בתהליכי שימור (שימור מבנים) קפדניים בו יוסרו חלקי המבנה שנבנו בתוספת לבניין המקורי כך שלאחר סיום הליך השימור יישאר המבנה המקורי בלבד. הליך השימור מבוצע על ידי חברה לשימור מבנים ארכו בליווי של האדריכל מימר נאור.

אתרים ייחודיים בסביבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במתחם בין רחוב הרצל לבין רחוב לבון שוכנת כנסיה פרבוסלאבית קרויה על שם פטרוס הקדוש, המוסקוביה (כנסייה רוסית ובית קברות יהודי עתיק) טביתא הקדושה, מרכז לצלינים רוסים, לכנסייה צמוד בית קברות יהודי מתקופת בית שני- תקופת המשנה. הכנסיה תוכננה על ידי אדריכל רוסי. הבנייה הושלמה ב-1894 והמתחם הפך לתחנה בדרך עולי הרגל הרוסיים מיפו לירושלים.

גלריית תמונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ד"ר אבי ששון, בתי הבאר - הארמונות הנעלמים של יפו, באתר www.batei-beer.com
  2. ^ מימר נאור אדריכלות ושימור בע"מ, תיק תיעוד סלמה 48