מוריסקוס

מוריסקוס (פורטוגזית: mouriscos) היו מוסלמים לשעבר וצאצאיהם שהכנסייה הקתולית וספרד ההבסבורגית ציוותה עליהם להתנצר בכוח או לעמוד בפני גלות לאחר שספרד הוציאה את האסלאם מחוץ לחוק. בספרד הייתה אוכלוסייה מוסלמית משמעותית, המודג'ארים (אנ') (Mudéjar), בתחילת המאה ה-16.^[1]

לאחר נפילת ממלכת גרנדה לכתר קסטליה ב-1492, הדרדר מעמדם שלה המודג'ארים במהירות. זכויותיהם נשללו, קיומה של הדת המוסלמית נאסר ברחבי ספרד ובניגוד להבטחות שניתנו להם, הם הוטבלו לנצרות בכפייה. אולם, גם שהתנצרו הם לא התקבלו לתוך החברה הנוצרית ונותרו מופלים לרעה. המוריסקוס היו נתונים לפיקוחה של האינקוויזיציה שקפידה לבדוק אם הם שומרים על חובותיהם הנוצריות ולא חסכה באמצעים לבדוק זאת. על אף מעקב האינקוויזיציה מוריסקוס רבים, כמו האנוסים היהודים, המשיכו לדבוק באסלאם בסתר. בשעה שהרשויות התרשמו שהמוסלמים לא יוותרו על דתם, הם החילטו על גירוש המוריסקוס. הגירוש הוביל לסיום 900 שנה של ישוב מוסלמי בספרד.^[2]

האיחוד האיברי (אנ'), בין ממלכות פורטוגל וספרד, לא בטח במוריסקוס (המאורים שהתנצרו) וחשש שהם יסייעו לניסיונות פלישה מצד האימפריה העות'מאנית לאחר נפילת קונסטנטינופול.^[3] לכן, בין השנים 1609 ל-1614 החל האיחוד לגרש את המוריסקוס באופן שיטתי מהממלכות השונות שהיו תחת האיחוד. הגירושים הנרחבים ביותר התרחשו בממלכת ולנסיה שבמזרח ספרד.

מספרם המדויק של המוריסקוס שהיו בספרד לפני הגירוש אינו ידוע, וניתן להעריכו רק על סמך הרישומים הרשמיים של צוי הגירוש. כמו כן, מספרם של אלו שהצליחו להימנע מגירוש או לחזור לספרד אינו ברור, וההערכות נעות בין 5% ל-40%.^[4] רובם הגדול של אלו שגורשו לצמיתות התיישבו בשולי האימפריה העות'מאנית ובממלכת מרוקו. המקרה האחרון של העמדה לדין המונית נגד מוריסקוס על שמירת אמונתם ההמוסלמית בסתר התרחש בגרנדה בשנת 1727, כאשר רוב המורשעים קיבלו עונשים קלים יחסית.^[5]

כינוי ואטימולוגיה

הכינוי "מוריסקוס" למוסלמים שהתנצרו החל להופיע בטקסטים במחצית הראשונה של המאה השש-עשרה, אם כי השימוש במונח באותה תקופה היה מוגבל. השימוש בו הפך נפוץ במקורות נוצריים במהלך המחצית השנייה של המאה, אך לא היה ברור אם המוריסקוס, אימצו את המונח בעצמם. בטקסטים שלהם, ההם התייחסו לעצמם פשוט כ"מוסלמים"; בתקופות מאוחרות יותר, ייתכן החלו לקבל את הכינוי. החל מהמאה ה-19, הכינוי נמצא בשימוש נרחב בספרות הספרדית ואומץ על ידי שפות אחרות, כולל ערבית סטנדרטית: الموريسكيون.^[6]

בשפה הקסטיליאנית של ימי הביניים, השתמשו במילים (morisco / moro) במשמעות הכללית של "מוסלמי" או "דובר ערבית", כפי שהיה במקרה של מומרים מוסלמים; המילים המשיכו לשמש במשמעויות הישנות הללו גם לאחר שהמשמעות הספציפית יותר של מוריסקוס הפכה לנפוצה.^[6] בשנים הראשונות לאחר ההמרות הכפויות, הנוצרים השתמשו במונחים "נוצרים חדשים", "מתנצרים חדשים", או בביטוי הארוך יותר "נוצרים חדשים, שהומרו ממורים" (nuevos christianos convertidos de moros) כדי להבדיל מהאנוסים ולתת ייחודיות לקבוצה זו.^[6]

בשנת 1517 הפך המונח "מוריסקו" ל"קטגוריה" שנוספה למגוון הזהויות התרבותיות והדתיות שהיו קיימות באותה תקופה, ושימשה לזיהוי מוסלמים שהתנצרו בגרנדה ובקסטיליה. המונח הוא הנמכה ואף השפלה מהתואר "מוריסקו" (Moorish, כלומר "מורי"), אך במהרה הוא הפך למונח הסטנדרטי להתייחסות לכלל המוסלמים לשעבר בספרד.

דמוגרפיה

קשה להעריך במדויק את גודל אוכלוסיית המוריסקוס מאחר שלא היה רישום מדויק. המוריסקוס נמנעו מרישום וניסו להשתלב באוכלוסייה הספרדית ההערכות נעות בין 275,000 (מספר המגורשים לפי רישומים רשמיים)^[6] למיליון (הערכה גבוהה).^[7] הערכות ביניים נעות סביב 300,000-330,000 בתחילת המאה ה-16 ו-500,000 ממש לפני הגירוש. מחקרים עדכניים מעריכים שכ-40% מהמוריסקוס הצליחו להתחמק מגירוש ועשרות אלפים חזרו לספרד לאחר הגירוש.^[8]

דת

בעוד שהמורים בחרו לעזוב את ספרד ולהגר לצפון אפריקה, המוריסקוס קיבלו על עצמם את הנצרות וזכו לזכויות תרבותיות ומשפטיות מסוימות בעקבות כך. רבים מהם הפכו ל"מוסלמים בסתר": בעוד שהם שמרו על דתם בדרכים שונות ונבדלו ברמות שמירתם הדתית ודבקותם הדוגמטית, הם ראו עצמם כמוסלמים ונרדפו על ידי האינקוויזיציה ככופרים ומשומדים.^[9]

ב-1502 פורסמה "פתוות אוראן" (Oran fatwa). הפתווה הייתה פסק הלכה מוסלמי שהוצאה על ידי אבו אל-עבאס אחמד בן ג'ומה איש דת ופסוק אלג'ירי שנועדה לספק הנחיות הלכתיות לקהילות מוסלמיות שחיו תחת שלטון נוצרי, ונאלצו להתמודד עם מציאות בה היה קשה לשמור על מצוות הדת באופן מלא. הפתווה התירה למוסלמים לשמור על האסלאם בלבם, גם אם כלפי חוץ הם נאלצו להיראות כמשתלבים בחברה הנוצרית או לקיים חלק ממנהגיה. גישה זו אפשרה למוסלמים לשמור על זהותם הדתית והרוחנית תוך הסתגלות לתנאים פוליטיים ותרבותיים עוינים. הפתווה גם אפשרה למוסלמים לבצע מעשים האסורים בדרך כלל בחוק האסלאמי, כגון צריכת חזיר ויין ולקרוא לישו בן האלוהים.^[10]

אולם במקביל, תקופה זו הייתה עדות גם לעלייה ברמות ההשתלבות וההתבוללות בחברה הנוצרית. יתרה מזאת, נסיבותיהם של הקבוצות השונות של הנוצרים החדשים השתנו מתחילת התקופה והמשיכו להתפתח במהלך המאה השש-עשרה. לדוגמה, הנוצרים החדשים מקסטיליה היו משולבים כבר זמן רב בחברה הקסטיליאנית. מספרם היה קטן והם כמעט שלא זכו לתשומת לב. הם לא דיברו ערבית ולא ערכו ברית מילה. לעומתם, המוסלמים בממלכות ולנסיה וגרנדה שבתחילת המאה השש-עשרה, מספרם היה רב והם היו מאורגנים היטב בקהילות מלוכדות. הם החזיקו רשויות דתיות משלהם ועדיין דיברו ערבית.

באמצע המאה ה-16, סדרת צווים אסרה שימוש בערבית מדוברת וכתובה, שימוש בשמות ערביים, לבישת בגדים מסורתיים, ביקור בבתי מרחץ, עיסוק במנהגים עממיים כמו עיטור ידי נשים בדוגמאות חינה ונגינת "מוזיקה מורית" במהלך חגיגות. חוקים אלה עוררו תגובה חריפה מצד המוריסקוס ומרד גדול ואלים באזור אלפוחרה גרנדינה (Alpujarra Granadina) שמחוץ לגרנדה בשנות ה-60 של המאה השש-עשרה. וכן בקרב גורמים אזרחיים וכנסייתיים התנהל דיון לגבי אילו תחומי חיים שייכים לדת. הוויכוח נסב סביב השאלה האם מנהגים מתחום הגסטרונומיה, ההיגיינה, שפה ושמחות צריכים להיחשב כסימני זיקה רוחנית.^[9]

גירוש

הדוכס מלרמה שכנע את המלך פיליפ השלישי, בעזרת הארכיבישוף של ולנסיה, חואן דה ריברה (Juan de Ribera), לגרש את המוריסקוס. ב-9 באפריל 1609, נחתם הצו לגירוש. השלטון ידע כי גירוש רבים יעורר התנגדות והחליטה להתחיל בוולנסיה, שם הייתה אוכלוסיית המוריסקוס הגדולה ביותר. ההכנות נעשו בסודיות מוחלטת. גדודי טרסיו (Tercio) הגיעו מאיטליה תפסו עמדות בנמלים הראשיים של ולנסיה: אלפאקס, דניה ואליקנטה. ב-22 בספטמבר, הורה המשנה למלך על פרסום הצו. האריסטוקרטיה הוולנסיאנית נפגשה עם פקידי הממשל כדי למחות על הגירוש, שכן אובדן עובדיהם יהרוס את הכנסותיהם החקלאיות. הממשלה הציעה להם חלק מהרכוש והשטחים שהוחרמו מהמוריסקוס בתמורה. למוריסקים הותר לקחת כל מה שיכלו לשאת, אך בתיהם ואדמותיהם עברו לידי אדוניהם. שריפה או הרס של רכושם לפני הגירוש נאסר באיום לעונש מוות.^[11]

ב-30 בספטמבר, ראשוני מהמגורשים נלקחו לנמלים, שם, כעלבון אחרון, הם אולצו לשלם את דמי הנסיעה שלהם. המוריסקוס הועברו לצפון אפריקה, שם לעיתים הם נחשבו כפולשים והתקופו. במקומות אחרים, פרצו מרידות מקומיות על הסיפון, וגרמו לכך שחלק מהמגורשים נהרגו בקרב עם צוותי הספינות. ב-20 באוקטובר, פרץ מרד נגד הגירוש. המורדים מנו כ-6,000 והתבצרו בעמק המרוחק של איורה ומואלה דה קורטס. חמישה ימים לאחר מכן, פרץ מרד חדש בחוף הדרומי, עם 15,000 מורדים שהחזיקו בעמק לוגאר. המורדים הובסו בנובמבר. תוך שלושה חודשים בלבד, 116,000 מוריסקים הועברו לצפון אפריקה מוולנסיה.^[11]

בתחילת 1610 גורשו המוריסקוס של אראגון ; 41,952 נשלחו לצפון אפריקה דרך אלפאקס, ו-13,470 נשלחו דרך הרי הפירנאים לצרפת. בספטמבר, גורשו המוריסקוס של קטלוניה. אנדלוסיה גירשה כ-32,000 מוריסקים גם כן. גירוש המוריסקוס של קסטיליה, אקסטרמדורה ואנדלוסיה היו המאתגרות ביותר שכן הם היו מפוזרים ברחבי הארץ. למוריסקוס ניתנה האפשרות של עזיבה מרצון, והותר להם לקחת את החפצים היקרים וכל דבר אחר שניתן למכור. על כן, בקסטיליה נמשך הגירוש שלוש שנים, מ-1611 עד 1614.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מוריסקוס בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ Anwar G. Chejne, Islam and the West: The Moriscos, SUNY, 1983, עמ' 7, ISBN 978-0791498873
^ רונה יונה, [https://hayohaya.huji.ac.il/sites/default/files/hayohaya/files/rona_y.pdf מוסלמיםבספרד הנוצרית], באתר hayohaya.huji.ac.il, ‏תשס"ג
^ Patricia E. Grieve, What Don Quixote has to say to Spain about today’s immigrant crisis, The Conversation, ‏2015-08-26 (באנגלית אמריקאית)
^ Trevor J. Dadson, The Assimilation of Spain’s Moriscos: Fiction or Reality?, Journal of Levantine Studies Vol. 1, No. 2, 2011
^ Már Jónsson, The expulsion of the Moriscos from Spain in 1609–1614: the destruction of an Islamic periphery, Journal of Global History 2, 2007-07, עמ' 195–212 doi: 10.1017/S1740022807002252
^ ¹ ² ³ ⁴ L. P. Harvey, Muslims in Spain, 1500 to 1614, Chicago: University of Chicago Press, 2005, עמ' 2-11, ISBN 978-0-226-31963-6
^ Christiane Stallaert, Christiane Stallaert, Etnogénesis y etnicidad en España: una aproximación histórico-antropológica al casticismo, Barcelona: Proyecto a Ediciones, 1998, עמ' 36, ISBN 978-84-922335-7-1
^ Expulsion of the Muslims (Moriscos) from Spain - AtlasIslamica, ‏2021-05-16 (באנגלית אמריקאית)
^ ¹ ² Mercedes Garcı´a-Arenal, [https://digital.csic.es/bitstream/10261/20534/3/Religious%20dissent%20and%20minorities.pdf#page=888 Review Article Religious Dissent and Minorities: The Morisco Age], The Journal of Modern History 81, 2009, עמ' 888 –920
^ L. P. Harvey, Muslims in Spain, 1500 to 1614, Chicago: University of Chicago Press, 2008, עמ' 61-62, ISBN 978-0-226-31963-6
^ ¹ ² John Lynch, Spain under the Habsburgs. 2: Spain and America, 1598 - 1700, 2. ed, Oxford: Blackwell, 1981, עמ' 42-51, ISBN 978-0-631-12609-6

[1] Anwar G. Chejne, Islam and the West: The Moriscos, SUNY, 1983, עמ' 7, ISBN 978-0791498873

[2] רונה יונה, [https://hayohaya.huji.ac.il/sites/default/files/hayohaya/files/rona_y.pdf מוסלמיםבספרד הנוצרית], באתר hayohaya.huji.ac.il, ‏תשס"ג

[3] Patricia E. Grieve, What Don Quixote has to say to Spain about today’s immigrant crisis, The Conversation, ‏2015-08-26 (באנגלית אמריקאית)

[4] Trevor J. Dadson, The Assimilation of Spain’s Moriscos: Fiction or Reality?, Journal of Levantine Studies Vol. 1, No. 2, 2011

[5] Már Jónsson, The expulsion of the Moriscos from Spain in 1609–1614: the destruction of an Islamic periphery, Journal of Global History 2, 2007-07, עמ' 195–212 doi: 10.1017/S1740022807002252

[:0-6] ¹ ² ³ ⁴ L. P. Harvey, Muslims in Spain, 1500 to 1614, Chicago: University of Chicago Press, 2005, עמ' 2-11, ISBN 978-0-226-31963-6

[7] Christiane Stallaert, Christiane Stallaert, Etnogénesis y etnicidad en España: una aproximación histórico-antropológica al casticismo, Barcelona: Proyecto a Ediciones, 1998, עמ' 36, ISBN 978-84-922335-7-1

[8] Expulsion of the Muslims (Moriscos) from Spain - AtlasIslamica, ‏2021-05-16 (באנגלית אמריקאית)

[:1-9] ¹ ² Mercedes Garcı´a-Arenal, [https://digital.csic.es/bitstream/10261/20534/3/Religious%20dissent%20and%20minorities.pdf#page=888 Review Article Religious Dissent and Minorities: The Morisco Age], The Journal of Modern History 81, 2009, עמ' 888 –920

[10] L. P. Harvey, Muslims in Spain, 1500 to 1614, Chicago: University of Chicago Press, 2008, עמ' 61-62, ISBN 978-0-226-31963-6

[:2-11] ¹ ² John Lynch, Spain under the Habsburgs. 2: Spain and America, 1598 - 1700, 2. ed, Oxford: Blackwell, 1981, עמ' 42-51, ISBN 978-0-631-12609-6

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]