ממלכת גרנדה
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה | ||
| שפה נפוצה |
ערבית, לדינו ושפות ברבריות (עד 1492), וקסטיליאנית (אחרי 1492). | ||
| עיר בירה | גרנדה 37°11′N 3°36′W / 37.183°N 3.600°W | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הקמת ממלכות מוסלמיות קטנות כתוצאה מהתפרקות ממלכת אל-מוואחידון לאחר התבוסה בקרב לאס נאוואס דה טולוסה. | ||
| תאריך | 1228 | ||
| פירוק | כיבוש גרנדה על ידי המלכים הקתולים. | ||
| תאריך | 2 בינואר 1492 | ||
| ישות קודמת |
.svg){kind=small} אל-מוואחידון | ||
| ישות יורשת |
 כתר קסטיליה | ||
| שטח בעבר | 24,000 קמ"ר (נכון ל־1492) | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת |
• (עד 1492) אסלאם, יהדות, ונצרות; | ||
.svg)
מַמְלֶכֶת גְרָנָדָה או אָמִירוּת גְרָנָדָה הייתה מונרכיה מוסלמית בדרום חצי האי האיברי. היא נוסדה בשנת 1228 לאחר ששושלת אל-מוואחידון הובסה בקרב לאס נאוואס דה טולוסה (אנ') בידי הממלכות הנוצריות בצפון. כתוצאה מהתבוסה, עזב הנסיך אידריס את חצי האי האיברי כדי לרשת את ראשות האל-מוואחידון בצפון אפריקה, ובמקומו עלה המנהיג השאפתן אבן אל-אחמר, שייסד את שושלת בנו-נאסרי, השושלת המוסלמית ששרדה לזמן הארוך ביותר בחצי האי האיברי.
ממלכת גרנדה נוסדה כטאיפה על ידי זאווי בן זירי (אנ') אשר הוא וצאצאיו שלטו בה עד לעליית אל-מוואחידון ב-1146. לאחר הקרב המכריע בלאס נאוואס דה טולוסה, התפרקה ממלכת המואחידון בספרד ובמקומה עלו מספר ממלכות מוסלמיות קטנות. אחת מהם, ממלכת גרנדה נוסדה על ידי שושלת בנו-נאסרי ב-1228.
במהלך קיומה, נודעה גרנדה כמרכז יהודי גדול, והמוניטין של גרנדה כמרכז יהודי היה גדול כל כך עד שהיא כונתה על ידי הערבים כ"גרנדת אל-יהוּד" (غرناطة لليهود = גרנדה של היהודים)[1].
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקורות הממלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – אל-מוואחידון, הטאיפה של גרנדה
בשנת 1013 הגיע מצפון זאווי בן זירי (אנ') וכבש את גרנדה (שהייתה באותו הזמן שקועה במלחמות פנימיות ושהפרעות ביהודים בה הגיעו למס' קורבנות שבין 2,000 ל-3,000 בשנת 1066). בה הוא הקים ממלכה עצמאית אשר התקיימה עד שנת 1090 – עת השתלטות האל-מוראביטון על ספרד המוסלמית. תחת שלטון האל-מוראביטון אומנם המשיכו המלחמות הפנימיות; אך עם זאת עדיין הייתה התפתחות בנושאי התייפות העיר, בנייה, והשירותים העירוניים. בשל העובדה שכאמור המלחמות הפנימיות לא נפסקו, החליטו השליטים לבקש עזרה (ב-1146) מגורם חדש שמוצאו בצפון אפריקה: האל-מוואחידון שהצליחו להביא שקט לארץ לשמונים ושתיים השנים הבאות.
בית נסר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1228 נכנס לעיר גרנדה מוחמד אבן נסר (אנ') אשר כונה אבן אל-אחמר, אשר כונה "האדום" בשל זקנו הג'ינג'י. הוא ייסד את השושלת הנסרית (אנ'), שמתוכה יצאו כעשרים מאמירי גרנדה, ובכך הקים מחדש את ממלכת גרנדה.
הממלכה הנסרית של גרנדה נוסדה ב-1228 אחרי התבוסה בקרב לאס נאוואס דה טולוסה (אנ'). הייתה זו המדינה המוסלמית האחרונה בחצי האי האיברי ואשר התקיימה עד 1492. יש מעט מאוד נתונים על הארגון המדיני שלה והמוסדות שבה, אך עם זאת אלו היו אלה שנוסדו בתקופת ח'ליפות קורדובה: ווזירים, קאדי, תובעים, ושבה המלך הוא מקור החוק ובעל השלטון האבסולוטי.
מוצאה של השושלת הנסרית ממוחמד אבן יוסוף אבן נסר אשר הכריז על עצמו סולטאן גרנדה ב-1232. אבן נסר הוכר כסולטאן על ידי האוליגרכיות של גאודיקס, באסה, חאאן, מאלגה, ואלמריה. ב-1234 הכריז על עצמו כווסאל של הטאיפה של קורדובה, אך בשנת 1236 כבש פרננדו השלישי את קורדובה ואבן נסר שינה את נאמנותו והפך לווסאל של הכתר של קסטיליה במקום קורדובה, ובכך שמר על עצמאות גרנדה. ב-1246 פרננדו השלישי החליט לחזק את אחיזתו בכיבושיו בעמק גואדלכביר, כבש את חאאן. בהסכם חאאן הסכים אבן נסר לשלם מס בתמורה לשלום במשך 20 שנה ולהכיר בפרננדו השלישי כאדונו הפאודלי, ובכך לשמר את קיום ממלכתו. הממלכה הצליחה לשרוד בקשיים, אך הפסידה שטח רב עד 1492. המונרכיה הצליחה לשרוד הודות לוויתורים למלכי קסטיליה, לצורך של הקסטיליאנים לבסס את שלטונם בשטחים החדשים שנכבשו, וכן בעזרת הסכמים שנעשו עם שושלת בנו-מארין מהמגרב.
.JPG)
מוחמד הראשון, אבן נסר הביא לגיטימיות לממלכתו בעזרת יצירת מבנה אדמיניסטרטיבי שהיה למעשה שכפול של המבנה השלטוני בח'ליפות קורדובה. בנוסף, ממלכתו הייתה ממוקמת גאוגרפית בצורה כזו שהיה ניתן להגן עליה בצורה קלה יחסית, וכן בצורה שאיפשרה יצירת יחסים דיפלומטיים הן עם הנוצרים והן עם המוסלמים משאר חלקי צפון אפריקה. אך למרות זאת, ממלכת גרנדה הייתה מאוכלסת יתר על המידה, מה שמחד הביא לבעיות קיום שנבעו מהצפיפות בה, ומאידך לכלכלה עשירה ומגוונת.
המצב הקשה שבו הייתה גרנדה נשמר הודות ליכולת הפוליטית של מלכיה, ממוחמד הראשון (1237–1273) ועד בואבדיל (1482–1483, 1486–1492). המלכים שהיו הכי מפוארים היו יוסוף הראשון (1333–1354) ומוחמד החמישי (1354–1359, 1361–1391) ואשר בתקופתם הגיעה התרבות לרמתה הגבוהה ביותר. מימי מלכותם של מלכים אלו והלאה מאבקים שושלתיים היו הטון השלט בממלכה. מאבקי ירושה אלו הביאו לכך שקיומה של גרנדה כממלכה עצמאית היה נתון לרצונם הטוב של מלכי קסטיליה, וכן למאזן היחסים בינם ובין מלכי אראגון.
בשנת 1305 גרנדה השתלטה על סאוטה. ארבע שנים לאחר מכן, ב-1309 השתלטה ממלכת פס על סאוטה בעזרת אראגון.
בשנת 1325 עלה לשלטון מוחמד הרביעי כשהוא בן 10, לאחר ההתנקשות באביו איסמעיל הראשון. בשנת 1333 (כשהוא בן 18), הוא תקף וכבש את אלחסירס וגיברלטר. אך הוא לא הצליח ליהנות מכיבושיו שנעשו על חשבון הקסטיליאנים, שכן באותה שנה הוא נרצח. במקומו עלה למלוכה אחיו הבכור יוסוף הראשון.
בשנת 1384 כבשה גרנדה את סאוטה בחזרה מממלכת פס, ובשנת 1387 ממלכת פס כבשה אותה בחזרה.
גרנדה הפסידה שטחים באופן הדרגתי. כיבוש גרנדה על ידי המלכים הקתולים התחיל בשנת 1482 ונגמר רק בכיבוש הסופי ב-1492 בשל התנאים הגאוגרפים הקשים. כיבוש ממלכת גרנדה הביא לסופה של אל-אנדלוס בחצי האי האיברי.
מתחילתה הייתה ממלכת גרנדה ממלכה ידידותית למלכי קסטיליה, אך עם חלוף השנים הפכה לממלכה המעלה מס עובד לקסטיליה כדי לשמר את עצמאותה. מלכה האחרון היה בואבדיל שהודח מכסאו על ידי המלכים הקתולים ב-1492.
ממלכת גרנדה הנוצרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הכיבוש הקסטיליאני ב-2 בינואר 1492, הפכה ממלכת גרנדה להיות חלק מכתר קסטיליה. משהפכה ממלכת גרנדה לחלק מכתר קסטיליה שינו המלכים הקתולים את סמלם ואת סמל הממלכה וקבעו במקום הסמל המוסלמי את סמל הרימון – כתרגום שמה של הממלכה בספרדית. סמל זה שולב בסמלם של המלכים הקתולים, והוא קיים כחלק מסמל ספרד[2] עד היום.
העיר גרנדה, לאחר הכיבוש הנוצרי, נכנסה לשלב של התנוונות בשל אובדן המעמד הפוליטי לאחר הכיבוש, התנוונות שלוותה בירידת החשיבות הכלכלית של העיר. גילוי אמריקה הפך עוד יותר את גרנדה לאזור משני בחשיבותו, ואת מקומה לקחה העיר סביליה שהפכה לעיר החשובה לא רק באנדלוסיה אלא בכל ספרד. עם זאת, תפקידה המנהלתי של גרנדה היה מצוין כיוון שהיא קיבלה ייצוג בקורטס (פריבילגיה שלה זכו רק עוד 17 ערים), לקתדרלה שלה ניתן מעמד של מושב הארכיבישוף, ומיקומה בהיררכיה המשפטית במדינה היה ניתן להשוואה רק עם זה של ואיאדוליד עם הקמת הנציגות המלכותית של גרנדה (סוג של בית משפט עליון בכתר קסטיליה) עם סמכות שיפוטית על חצי מכל שטחה של כתר קסטיליה.
בעיות האינטגרציה הדתיות והאתניות של המוריסקוס עם האוכלוסייה הנוצרית הוותיקה (שהפכה להיות האוכלוסייה הדומיננטית) הביאו בשנת 1568 לפריצת מרד המוריסקוס. מרד זה דוכא באכזריות והביא לתפוצתם של המוריסקוס לשאר חלקי קסטיליה וכן למושבות מעבר לים. הסוף לנוכחותם של המוריסקוס בספרד הגיע בצורת גירוש המוריסקוס מספרד בשנת 1609.
היישוב העירוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]עיר הבירה, גרנדה, הפכה במאות ה-14 וה-15 לאחת הערים המשגשגות ביותר באירופה לאור משבר ימי הביניים המאוחרים. היא הייתה מרכז מסחרי ותרבותי מהשורה הראשונה והגיעה למספר 165,000 תושבים[3]. באזור אלבאיסין חיו האמנים ושאר האוכלוסייה שכנה בדרום העיר, שם היו תעשיות, בית המכס והמדראסה שנבנתה על ידי יוסוף הראשון בשנת 1349. כיום נשארו מספר שרידים כגון, האלקאיסריה, חצר הפחם, והדרכים הישנות אשר קיימות עד לשער העתיק של ביראמבולה.
ערים אחרות בעלות חשיבות היו אלמריה, אם כי תקופת הזוהר שלה הייתה במאות ה-11 וה-12, בתקופתם של הטאיפות מאלגה, גואדיקס ובאסה (Baza). מחוז אלפוחראס, אשר אומנם לא היה עיר בעלת חשיבות, היה אזור מאוד מאוכלס ובעל חשיבות כלכלית גבוהה לממלכה, חשיבות שנשארה עד לפרוץ מרד המוריסקוס ב-1568, ושלאחריו רוב האוכלוסייה המוסלמית באזור גורשה ממנו.
הנצחה לכבוד המילניום
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2013 מלאו אלף שנים לייסוד ממלכת גרנדה. נשיא הקהילה האוטונומית של אנדלוסיה, מנואל צ'אבס, יזם את ציון התאריך כהפגנה של העושר התרבותי שגרנדה פיתחה במהלך השנים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הטאיפה של גרנדה
- אל-אנדלוס
- טאיפה (ממלכה מוסלמית)
- מורים
- רקונקיסטה
- כתר קסטיליה
- המלכים הקתולים
- היסטוריה של ספרד
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ממלכת גרנדה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ האטימולוגיה של השם נתונה בוויכוח; מצד אחד ייתכן שהמקור הוא בערבית (גר-אנאת, גבעת עולי הרגל) וייתכן גם מלטינית (גרנטום, גראנדו). על השם גרנדה (בספרדית)
- ^ Faustino Menedes Pidal, El Escudo de España, Real Academia Matritense de Heráldica y Genealogía, Madrid, 2004, ISBN 84-88833-02-4, pag.199-203
- ^ Tertius Chandler. Four Thousand Years of Urban Growth: An Historical Census (1987), St. David's University Press (etext.org). ISBN 0-88946-207-0.
