הערך נמצא בשלבי עבודה במסגרת מיזם "עבודות ויקידמיות" הקורס האקדמי "היבטים משפטיים של ביטחון אנושי". נא לא לערוך ערך זה עד להסרת התבנית. הערות לערך נא להוסיף בדף השיחה.
העבודה על הערך עתידה להסתיים בתאריך 1 במארס 2018. ניתן להסיר את התבנית משחלפו שלושה שבועות מן התאריך הנקוב.
הערך נמצא בשלבי עבודה במסגרת מיזם "עבודות ויקידמיות" הקורס האקדמי "היבטים משפטיים של ביטחון אנושי". נא לא לערוך ערך זה עד להסרת התבנית. הערות לערך נא להוסיף בדף השיחה.
העבודה על הערך עתידה להסתיים בתאריך 1 במארס 2018. ניתן להסיר את התבנית משחלפו שלושה שבועות מן התאריך הנקוב.
בשנת 1968, הודיעה ועידת האום הבינלאומית לזכויות אדם כי ההצהרה מהווה חובה לחברי הקהילה הבינלאומית. ההצהרה, אף שאינה אמנה, אומצה לצורך הגדרת חירויות יסוד ו - זכויות אדם ופירושם עפ רוחה.
ההכרזה שימשה כבסיס לשתי אמנות מחייבות של האום העוסקות בזכויות אדם: (א) האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות. (ב) האמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות;
עקרונותיה של ההצהרה, להם ניתם למצוא הרחבה באמנות בינלאומיות נוספות כמו (א) האמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית. (ב) האמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה נגד נשים. (ג) אמנת האומות המאוחדות לזכויות הילד ורבים אחרים.
ההכרזה הינה הצהרה ברורה של כוונות ועקרונות, שבגינה אמורה הייתה להיחתם אמנה מחייבת.
ההצהרה סיפקה כוח מניע לתהליכי הדה-קולוניזציה של שנות השישים של המאה העשרים, ורבים מעקרונותיה קיבלו מעמד מוכר של כללי המשפט הבינ"ל המנהגי. בנוסף לכך, ההצהרה מצאה מקום בעקרונות המשפט הפנימי של מדינות רבות לרבות מדינת ישראל. ההכרזה היא כאמור ראיה לפרשנות וליישום של הוראות המגילה וכניסתם של מושגים כדוגמת חירויות יסוד וזכויות היסוד של האדם לשיח העולמי.
ראוי לציין כי ההכרזה אינה נוקטת בשום מקום את הביטוי 'מדינה' או כל מילה נרדפת לה. היא דנה בחובותיו של היחיד כלפי הכלל, מתוך האמונה כי ליחיד האפשרות להתפתחות אישית רק בתוך חברה[1].
בנוסף, האמנה נמנעת משימוש במינוח משפטי ולא מגדירה דרך אכיפה או גוף ביצועי. ובכל זאת ניתן להניח שבזכות ההכרה החל גל מחשבתי בנוגע לזכויות אדם ולעיגון המשפטי הראוי להן הן דרך המשפט הבינלאומי והן דרך משפטן הפנימי של מדינות רבות. כמו כן, בית הדין הבינלאומי בחר ליישם את עקרונות המגילה ולאכוף אותם. עד היום לא ניתן למצוא מסמך בעל השפעה דרמטית יותר מזה.
בעוד שבעבר, על היחיד היה להוכיח כי זכויותיו הופרו, היום המדינה היא זו שצריכה לתת דין וחשבון למוסדות הבין-לאומיים על הפרת הזכויות המוגדרות בהכרזה
[2].
היקפן העצום והמתרחב תמידית של זכויות האדם מגלה כי זכויות אלו אינן דומות לזכויות מסורתיות במערכות משפט פנים מדינתיות. באמנות הן מנוסחות לעתים קרובות במונחים כלליים, שמופנים כלפי כולי עלמא. לא מצוין מי הם הנהנים ומי חב במימוש הזכויות. הן מנוסחות בדרך כלל כזכויות ללא סעד ישיר, אלא אם המדינה האמורה הסכימה לספק סעד כזה. לעתים תכופות הן מנוסחות באופן כה רחב עד כי הן נעשות עמומות. בדומה להכרזה לכל באי עולם אשר הולידה אותן, האמנות מתוות רמה שיש להשיג, ומציעות – לעמים מדוכאים וליחידים החשים פגיעה ממשית בזכויותיהם – תקווה לשיפור במצבם ולעתיד טוב יותר. ביצוען המלא מחייב לשלבן שילוב כולל בתוך מערכות המשפט הלאומיות למיניהן. הקהילה הבינלאומית מתקדמת בהדרגה – לאט מדי בעבור אנשים מסוימים – לקראת הגדרה ברורה וממשית יותר של זכויות האדם, ההגנה הראויות להגנה. חשוב לשים לב כי ישנה חפיפה בין ההגנה על זכויות אלו לזכויות המוקנות מתוקף המשפט ההומניטרי הבינלאומי. גם לקראת התקנת נהלים למעצר וענישה של יחידים שהפרו במכוון את זכויות האדם של אחרים[3].
עם השנים הפכה ההכרזה ממס שפתיים להכרזה המתווה את תכלית החוק העליון הבינלאומי בנוגע לזכויות האדם בעולם. כאשר התקבלה ההכרזה, ראשי המדינות לא הכירו בהיותה מחייבת. התפיסה השלטת הייתה כי זכויות האדם הן עניין פנימי של המדינות ולא עניינה של הקהילה הבינלאומית. אולם כיום, העקרונות שנקבעו בהכרזה ישימים בכל מדינה, ולמעשה, בכל הקשור לזכויות אדם הקהילה הבינלאומית לא רואה בגבולות בינלאומיים מחסום. ממחקרים עולה כי יש התקדמות הדרגתית בשמירה על זכויות האדם ברחבי העולם[4]
בית המשפט הבין-לאומי (International court of justice), בהאג, הוא גוף משפטי של האו"ם האמון על שמירה על זכויות האדם. בספטמבר השנה דן בית המשפט הבין-לאומי את ראש ממשלת רואנדה לשעבר, קאמבאנדה, למאסר עולם בעוון רצח עם. בוועידה הדיפלומטית של האו"ם, שהתקיימה ברומא ביולי השנה, הוחלט על הקמת בית משפט פלילי בין-לאומי קבוע (Permanent International Criminal Court), שיוכל להפעיל את סמכותו השיפוטית על אנשים בעוון פשעים מעוררי דאגה בינלאומית כמו: רצח עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ואלימות. אלו דוגמאות לדרך בה מבקשת הקהילה הבינלאומית לאכוף הפרה של זכויות אדם בסיסיות ולהרתיע מנהיגי מדינות[5].
ההכרזה משמשת משענת פילוסופית-רעיונית לגופים בין-לאומיים נוספים אשר שוקדים על שמירת זכויות האדם. המועצה האירופית (The Council of Europe) הקימה את בית המשפט האירופי לזכויות האזרח (European Convention on Human Rights-1950). רבים מסעיפים של האמנה האירופית זהים לאלה של הצהרת האו"ם. בית המשפט (Court of Justice) של האיחוד האירופי גם הוא עוסק בעתירות הנוגעות לזכויות האדם. גם בקרב איחוד המדינות האמריקניות קיים גוף שיפוטי האחראי לשמירת זכויות האדם , בית הדין האינטר-אמריקאי לזכויות אדם The Inter-American Court of Human Rights שמקום מושבו בסאן-חוזה.
ההכרזה משמשת גם מקור השראה לחוקות לאומיות שונות בעת המודרנית. מדינות חדשות באפריקה ומדינות מתחדשות במזרח אירופה חתמו גם הן על ההכרזה ואימצו חלקים ממנה לחוקותיה[6].
בשנת 1966 חתמה מדינת ישראל על האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות ועל האמנה לזכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות, אולם רק ב- 1991 אישררה ישראל את האמנות האלה ונתנה להן תוקף מחייב במשפטה הפנימי. ביו יתר ההתחייבויות באמנות המדוברת התחייבת מדינת ישראל על הגשת דוחות תקופתיים לאו"ם על יישום הוראות האמנה. השנה הגישה ישראל בפעם הראשונה מאז אשרור האמנה דוח לוועדת זכויות האדם של האו"ם, שהתכנסה בחודש יולי בג'נבה.
המחויבות הישראלית לשמירה ומימוש הזכויות המצוינות באמנה באות לידי ביטוי גם בהצעות חקיקה שעניינן עיגון הזכויות הקבועות בהכרזה ובאמנות, וגם בחקיקת היסוד של מדינת ישראל.
עוד מקום המדינה התקיים ויכוח ער בין אלו התומכים בכינונה של חוקה המעגנת את זכויות היסוד של האדם. עד חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו , רוב זכויות האדם במדינת ישראל נאכפו על ידי בית המשפט העליון דרך פרשנות תכליתית ובהלכות שהשתרשו במשפט הישראלי. בשנת 1991 מעבירה הכנסת השתים עשרה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ושנתיים לאחר מכן הכנסת השלוש עשרה מחוקקת את חוק יסוד: חופש העיסוק. חקיקה זו היא תוצר עבודתו של ח"כ אמנון רובינשטיין וקדמו לו עבודתו של ח"כ ושר המשפטים דן מרידור.
ח"כ רובינשטיין, פיצל את הצעת החוק של מרידור ולמעשה בכך הצליח להעביר את שני חוקי היסוד העוסקים בזכויות אדם. בהמשך לא צלחה דרכו בחיקוק משלים למרות הצעות שהונחו על שולחן ועדת חוק, חוקה ומשפט וביניהם ניתן לראות: חוק יסוד: חופש הביטוי וההתאגדות, חוק יסוד: זכויות במשפט וחוק יסוד: זכויות חברתיות[7].
במאה ה-20 הקהילה הבינלאומית החלה לעסוק באופן תדיר בדיני זכויות אדם בעקבות מאורעות מלחמת העולם השנייה עם אימוץ ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות אדם של האו"ם (1948). מאז,הלכה והתפתחה מסגרת משפטית בין-לאומית של הגנה על זכויות אדם באמצעות אמנות בין-לאומיות שנועדו להרחיב את ההכרזה האוניברסלית ולהפוך את הזכויות הכלולות בה למחייבות משפטית וכפופות למנגנוני פיקוח של האו"ם. באופן זה אימצה לאורך השנים העצרת הכללית של האו"ם את אמנות זכויות האדם השונות אשר נחתמו ואושררו על ידי מרבית מדינות העולם[8].
אשכול זכויות אדם במחלקת משפט בין-לאומי בייעוץ וחקיקה
האשכול אחראי לעבודה בנושאי זכויות אדם, בהיבטי המשפט בין-לאומי ועבודה מול ארגונים בין-לאומיים. על מימושה של כל אחת מהאמנות ומהפרוטוקולים שפורטו לעיל אמונה ועדת מומחים, שתפקידה לבחון את יישום הוראות האמנה במדינות החברות בה. האשכול מרכז את תהליך הדיווח לוועדות זכויות האדם של האו"ם בדבר יישומן בישראל של הוראות אמנות זכויות האדם בהן חברה המדינה. לאחר הגשת כל אחד מהדוחות נדרשת המדינה להופיע בפני הוועדה לשם הצגת הדו"ח. במסגרת זו האשכול אף אחראי על הכנת משלחות ישראל לוועדות האמנות לשם הצגת הדו"חות הראשוניים והתקופתיים ודיון עם מומחי הוועדות על יישום הוראות האמנות בישראל, זאת במטרה לקיים דיאלוג פורה ובונה עם חברי הועדה.
אשכול זה, אף מרכז את העבודה מול גורמי האיחוד האירופי בנושא זכויות אדם במסגרת קבוצת העבודה השנתית מול האיחוד האירופאי בנושא זכויות אדם.
כחלק מייעוץ וחקיקה, האשכול עוסק אף בכתיבת חוות דעת בדבר הצעות חוק העולות בוועדות הכנסת השונות, כתיבת חוות דעת על נושאים הנוגעים לתחומי העבודה של האשכול, סיוע למחלקות השונות בפרקליטות המדינה, לרבות מחלקת הבג"צים והפרקליטויות המחוזיות, בהליכים המתקיימים בבתי משפט. אנשי האשכול חברים בקבוצות עבודה וחשיבה בתחומים שונים, הן פנים משרדיים והן בין-משרדיים ומספקים תשומות בהיבטים רחבים של זכויות אדם, סטנדרטים במשפט בין-לאומי פלילי ועוד.
האשכול אף מטפל בנושאי קביעת אמות מידה במשפט הבין-לאומי הפלילי, משתתף בוועידות ופורמים בין-לאומיים בנושאים אלה ומעורב באופן תדיר בפעילות הנוגעת להטמעת אמות מידה אלה בזירה הפנים ישראלית [9].
