משטר הקיסרות הרומית

הקיסרות הרומית (בלטינית: Imperium Romanum) הייתה מדינה באגן הים התיכון שנוצרה כתוצאה מהחלפת השלטון הרפובליקני ברומא העתיקה. הקיסרות הרומית התקיימה מהמאה ה-1 לפנה"ס עד תחילת ימי הביניים במאה ה-5 לספירה. המדינה התאפיינה בצורת ממשל אוטוקרטית ובשטחים רחבי הידיים אותם כבשה באירופה ובמזרח התיכון.

תקופת הפרינקיפט היא שמה של התקופה הראשונה באימפריה הרומית, שהשתרעה מתחילת שלטונו של אוגוסטוס קיסר בשנת 27 לפנה"ס ועד תום משבר המאה ה-3 בשנת 284, אז התפתח משטר חדש המסמל תקופה חדשה – תקופת הדומינט.

קיסר

כוחו וסמכותו של הקיסר הרומי (אימפריום) נבעו, לפחות תאורטית, מתוקף סמכויותיו הטריבוניות והפרוקונסלוליות. בתאוריה, הסמכויות הטריבוניאניות (שהיו דומות לאלה של טריבון הפלבס בתקופתה של הרפובליקה) הפכו את האיש ואת משרדו למקודשים, והעניקו לו שליטה על ממשלתה האזרחית של רומא, כולל גם את הסמכות לשלוט בסנאט.

כוחותיו הפרוקונסוליים (הדומים לאלה של הפרוקונסולים ברפובליקה) העניקו לו שליטה על הצבא הרומאי. בנוסף, ניתן לו כוח שבתקופת הרפובליקה נשמר לסנאט, כולל הזכות להכריז מלחמה, לחתום על אמנות ולשאת ולתת עם מנהיגים חיצוניים. על הקיסר היה גם לבצע מגוון של מטלות שבעבר בוצעו על ידי הקנסורים, כולל הזכות לבחור חברי סנאט. בנוסף, שלט הקיסר על המוסדות הדתיים באימפריה, כיוון, שכקיסר, הוא נשא את התואר פונטיפקס מקסימוס והיה חבר בכל אחד מארבעת המסדרים המרכזיים של הדת הרומית. בשעה שהבחנות אלה היו מוגדרות וברורות בשלביה הראשונים של הקיסרות, בסופו של דבר הן אבדו, והקיסר שאב את כוחו פחות ממקורות חוקתיים ויותר ממקורות מונארכיים.

באופן מעשי, התמיכה העיקרית עליה ביסס הקיסר את כוחו ואת סמכותו הייתה הצבא. מאחר שאת משכורתם קיבלו מאוצר הקיסרות, נשבעו הליגיונרים שבועה נאמנות צבאית שנתית אליו, שבועה זו נקראה סקרמנטום.

מותו של קיסר הביא לתקופה קריטית של חוסר ודאות ואף לאווירת משבר. בתאוריה הייתה לסנאט הזכות לבחור את הקיסר החדש, אך רוב הקיסרים בחרו בעצמם את יורשיהם, בדרך כלל חבר משפחה קרוב. הקיסר החדש היה חייב למצוא תמיכה גורפת למעמדו ולסמכותו כדי לייצב את המפה הפוליטית. אף קיסר לא היה יכול לקוות לשרוד, יתרה מכך לשלוט, ללא שבועת אמונים של המשמר הפרטוריאני ושל לגיונות הצבא. כדי להבטיח את נאמנותם, שילמו חלק מהקיסרים תשורות כספיות למשמר הפרטוריאני ואף ללגיונות.

סנאט

הקוריה הוסטיליה, מקום מושבו של הסנאט הרומי בפורום רומאנום ברומא העתיקה

בשעה שאספות העם המשיכו להתקיים גם לאחר היווסדה של הקיסרות, כל סמכויותיהן הועברו אל חיקו של הסנאט הרומי וכך צווי הסנאט הפכו למלוא כוחו של החוק.

בתאוריה, היוו הסנאט והקיסר שני ענפים שווים של הממשל, אך בפועל סמכותו של הסנאט הייתה זניחה ובעיקרה היוותה כלי דרכו היסווה הקיסר את כוחו האוטוקרטי במעטה של רפובליקה. הסנאט זכה ליוקרה ולהערכה, אך למרות זאת, שימש לרוב מוסד זה כחותמת גומי מהוללת שהופשטה מרוב כוחה, והייתה נתונה בעיקר לחסדיהם של הקיסרים.

קיסרים רבים הראו רמה מסוימת של כבוד כלפי מוסד עתיק זה, בשעה שאחרים נודעו כמי שהציגו אותו באור מגוחך. במאה ה-3 הופחתה חשיבותו של הסנאט לכדי מוסד מוניציפלי מכובד.

סנאטורים ואקווסטריאנים

קיסר לא היה יכול לשלוט ללא תמיכת מעמד הסנאטורים ומעמד הפרשים. רוב העמדות והתפקידים החשובים בממשל היו שמורים לחברים בשני מעמדות אריסטוקרטים אלה. מבין שורות שני המעמדות נבחרו מושלים אזוריים, מפקדי לגיונות, ותפקידים חשובים אחרים.

החברות של בני המעמדות הועברה בירושה וכמעט ולא התאפשר לחברים חדשים להתקבל. במקרים נדירים בלבד התאפשרה קבלתם של אנשים מצליחים במיוחד או כאלה שזכו ליחס מועדף. הקריירה של האריסטוקרטים הצעירים הושפעה מקשרי המשפחה שלהם ומחסדיהם של הפטרונים שלהם. כמו חשיבותן של תכונות כגון: יכולת, ידע, מיומנות, וכשירות, גם חסותו של הפטרון הייתה הכרחית לקריירה מוצלחת ולעמדות ולתפקידים הרמים ביותר היה דרוש חסדו ואמונו של הקיסר.

קונסולים

ערך מורחב – קונסול (רומא העתיקה)

כבר בשלבי גסיסתה של הרפובליקה חלה דעיכה בכוחו הממשי של הקונסול הרומי. אוגוסטוס שינה את טבעה של המשרה, לקח ממנה את כל כוחה הממשי, ולמעשה הפך אותה למשרה ממונה. לעיתים קרובות מינו הקיסרים את עצמם לקונסולים, את בני חסותם, או קרובי משפחה, ולעיתים אף לא התחשבו במגבלות הגיל לתפקיד. לדוגמה, הקיסר הונוריוס מונה לקונסול על ידי אביו, הקיסר תאודוסיוס הראשון, בהיותו בן שנתיים בלבד. ההיסטוריון דיו קסיוס מציין כי הקיסר קליגולה התכוון למנות את סוסו אינקיטאטוס לקונסול, אך נרצח בטרם עלה בידו הדבר.

תפקיד הקונסול טמן בתוכו כבוד רב, כתפקיד בעל סמליות מרובה במערכת ששמרה, לפחות כלפי חוץ, על מראה רפובליקני. אחת מהרפורמות בהן נקט הקיסר קונסטנטינוס, הייתה למנות אחד מהקונסולים לעיר רומא ואת השני לקונסטנטינופול. לכן, כאשר חולקה הקיסרות באופן סופי, עם מותו של תאודוסיוס הראשון, הקיסר השולט על כל אחד מהחלקים השיג את הזכות למנות אחד מהקונסולים — על אף שלעיתים איפשר קיסר אחד לעמיתו למנות את שני הקונסולים מסיבות שונות.

איידיל

ערך מורחב – איידיל

תחת שלטונו של אוגוסטוס איבדה המשרה את רוב חשיבותה, סמכויותיה השיפוטיות, כמו גם את תפקידה במשחקים ובחגיגות שנערכו בעיר רומא, שהועברו לידי הפראיטור, בעוד שתפקידיה העירוניים של המשרה הוגבלו למינוי פרפקטוס אורבי. אוגוסטוס לקח על עצמו את סמכויותיו הדתיות המגוונות של האיידיל. אוגוסטוס הרס לחלוטין את המשרה כאשר נטל ממנה את הסמכויות על המקדשים, שהיו חלק מתפקידה המקורי.. לאחר מכן, מעט מאוד אנשים היו מוכנים להחזיק במשרה כה נטולת סמכויות, ואף נודע כי אוגוסטוס כפה ואילץ מועמדים להחזיק במשרה. אוגוסטוס הצליח בכך כאשר מינה לתפקיד טריבונים וקוואיסטורים לשעבר. קיסרים אחרים המשיכו לדלל את כוחה של משרה זו על ידי העברת עוד ועוד סמכויות למשרות חדשות אחרות. למרות זאת, המשיכה המשרה להחזיק כוח מסוים על הפריצות ועל אי סדר, בעיקר בכל הקשור לבתי המרחץ ובתי בושת, כמו גם על רישומן של פרוצות. במאה ה-3 נעלמה משרה זו.

תחת שלטונה של הקיסרות, החזיקו, לעיתים קרובות, המושבות והערים הרומיות, פקידים רשמיים שתפקידם היה דומה לאלו של האיידיל הרפובליקני, אף על פי שתפקידם היה מגוון בהרבה. נראה היה כי הם נבחרו לתפקיד מדי שנה בשנה.

פראיטור

ערך מורחב – פראיטור

אוגוסטוס עשה שינויים בתפקיד שנועדו להפחית את כוחו של הפראיטור והפכו למנהלן במקום שופט שלום. הגוף הבוחר שונה לסנאט הרומי, שעתה היה מכשירו של הקיסר השליט לאשרור החלטותיו. יסוד הפרינסיפט היה למעשה חזרה למונרכיה תחת שם אחר. ומכאן שהקיסר החזיק בכוח שקודם לכן הוחזק בידי מלכי רומא, אך הוא השתמש במנגנון הרפובליקה כדי ליישם אותו. לדוגמה: הקיסר ניהל את בית הדין הגבוה לערעורים.

הצורך במנהלנים נשאר קריטי, גם לאחר הקמת הקיסרות. לאחר מספר שינויים תיקן אוגוסטוס את מספרם לשנים עשר. תחת שלטונו של טיבריוס גדל מספרם לשישה עשרץ כמנהלני הקיסרות תפקידם הורחב לנושאים שהיו מוגדרים ברפובליקה כמזעריים (minima). שני פראיטורים נוספים מונו בידי הקיסר קלאודיוס לנושאים הקשורים לאמון והתחייבויות, כאשר נושאים אלו הפכו לבולטים בחוק הרומי, אך הקיסר טיטוס צמצם את מספרם לאחד. הקיסר נרווה מינה פראיטור נוסף לדיונים הקשורים בין הפרט לאוצר הקיסרי. מרקוס אורליוס מינה פראיטור מיוחד בכל הקשור לנושא האפוטרופוסות.

עד לחלוקתה הסופית של הקיסרות הרומית, בשנת 395, הופחתה האחריות שהייתה נתונה בידיהם של הפראיטורים לנושאים עירוניים בלבד. תפקידם היחיד היה לנהל את הוצאת הכספים על תצוגות המשחקים או על העבודות הציבוריות. למרות זאת, עם הידרדרותם של משרות מסורתיות אחרות כמו זו של הטריבון, משרת הפראיטור נותרה שע חזוב דרכו יכלו אריסטוקרטים להשיג כניסה אל הסנאט (בין עם המערבי ובין אם המזרחי). משרת הפראיטור הייתה משרה יקרה להחזקה מאחר שציפו מפראיטורים להחזיק כצות גדולה של כספים מהם יכלו למשוך ממון לפעילותם העירונית.

מושל

לאחר ייסוד הקיסרות על ידי אוגוסטוס, היה הקיסר עצמו למושל הישיר על הפרובינקיות החשובות ביותר בקיסרות (אלא נקראו פרובינקיות קיסריות), אך גם בפרובינקיות בהן לא משל האופן ישיר היה הקיסר בכיר על אחרים דרך התואר אימפריום מאיוס (תואר גבוה יותר של אימפריום). בפרובינקיות הקיסריות, מינה הקיסר לגאטוס למשול בשמו. הקיסר היה שיכול למנות לגאטוס, שדרגתם הייתה נמוכה יותר ממושלי הפרובינקיות האחרים, כי באופן רשמי הם היו רק נציגיו של הקיסר, המושל האמיתי של הפרובינקיה.

בעוד שלקיסר היה המושל הישיר בפרובינקיות שבהן שהו הלגיונות, הפרובינקיות הסנאטוריות היו פרובינקיות בהן לסנאט הייתה הסמכות למנות מושלים. פרובינקיות אלה היו רחוקות מגבולות הקיסרות ובעלות סבירות נמוכה למרידה, ולכן שהוו בהן, אם בכלל, מספר נמוך של לגיונות (וכך קטנו הסיכויים כי הסנאט ינסה לתפוס את השלטון בכוח מידי הקיסר).

הפרובינקיות הסנאטוריות היו תחת שליטתו של פרוקונסול סנאטורי, עם צורך מועט להתערבות מצידו של הקיסר (על אף שלקיסר היה הכוח למנות את המושל, אם רצה בכך). רוב הפרובינקיות הסנאטוריות, מכיוון שהיו תחת סמכותו הישירה של הקיסר, לא העניקו למושל לגיונות לפקד עליהם. הפרובינקיה היוצא דופן היחידה הייתה הפרובינקיה אפריקה, שם הוצב לפחות לגיון אחד כדי להגן עליה מפני פלישות הברברים.

בעקבות הרפורמות של דיוקלטיאנוס, רק רומא וסביבתה המשיכו להיות מנוהלות על ידי הסנאט והיו פטורים ממסים.

ראו גם

• רומא העתיקה