משבר האיגרת
משבר האיגרת (בפינית: noottikriisi, בשוודית: notkrisen) היה משבר פוליטי ביחסי ברית המועצות–פינלנד שהתרחש בשנת 1961. הרקע למשבר הוא איגרת דיפלומטית ששלחה ברית המועצות לפינלנד ב-30 באוקטובר 1961, שבה התייחסה לאיום המלחמה והחימוש של גרמניה המערבית והציעה שפינלנד וברית המועצות יפתחו בהתייעצויות בנושא אבטחת ההגנה של שתי המדינות, כפי שנקבע בהסכם בין המדינות משנת 1948. האיגרת נשלחה במקביל לפיצוץ פצצת הצאר, הניסוי הגרעיני הגדול ביותר בהיסטוריה, ומיד לאחר משבר ברלין והפלישה למפרץ החזירים.
האיגרת גרמה למשבר בפינלנד: הפעלת הסעיפים הצבאיים של האמנה הייתה מבטלת את מדיניות הנייטרליות של פינלנד בעניינים בין-לאומיים לאחר המלחמה והייתה פוגעת קשות ביחסיה של פינלנד עם המערב. אחת המטרות המרכזיות של מדיניות החוץ הפינית הייתה לחזק את אמינות הנייטרליות של פינלנד בעיני המעצמות המערביות, שהיו ספקניות לגבי יכולתה של המדינה לעמוד בפני השפעת ברית המועצות.
בזמן שליחת האיגרת, הנשיא אורהו קקונן היה בחופשה בהוואי, אחרי ביקור מוצלח בארצות הברית ובקנדה. ההתייעצויות המוצעות איימו על הישגי העשור הקודם, שבמהלכו פינלנד השיגה חברות באו"ם והסובייטים פינו את בסיס פורקלה הסמוך להלסינקי, שהוחכר להם בשנת 1944 לחמישים שנה. במקרה הגרוע ביותר, האיגרת נתפסה כצעד ראשון אפשרי לקראת כינון נוכחות צבאית סובייטית בפינלנד, ואף יותר מכך, היה מביא באופן מעשי לסיום עצמאות פינלנד.
הנשיא קקונן טיפל בנושא על ידי ארגון פגישה אישית עם ניקיטה חרושצ'וב בנובוסיבירסק. אחרי הפגישה, ברית המועצות הסכימה "לדחות" את ההתייעצויות ללא הגבלת זמן, והטילה על הפינים את האחריות למעקב אחר מצב הביטחון בצפון אירופה. הפרשנות הפינית להסכם הייתה שהסובייטים השאירו בכך את עניין ייזום ההתייעצויות הצבאיות לשיקול דעתה של פינלנד, והמשבר התפוגג.
ההשקפה הרווחת כיום היא שברית המועצות הונעה בעיקר על ידי הרצון להבטיח את בחירתו מחדש של קקונן ב-1962. קקונן, שנהנה מאמון ההנהגה הסובייטית, התמודד לבחירה מחדש בפעם הראשונה, ויריבו העיקרי, אולבי הונקה, נחשב כבעל סיכוי טוב לנצח בתמיכת קואליציה של שש מפלגות, כולל שתי מפלגות גדולות, הסוציאל-דמוקרטים והקואליציה הלאומית. המידה שבה קקונן עצמו היה מעורב בתכנון האירוע הייתה שנויה במחלוקת, אך מקובל לחשוב שהוא ציפה להתערבות סובייטית בבחירות לנשיאות, וידוע שקקונן תכנן לפזר את הפרלמנט הפיני, ולאלץ את מתנגדיו להתמודד יחד בבחירות לנשיאות וזה נגד זה בבחירות לפרלמנט בו זמנית.
כתוצאה מהמשבר, הונקה הסיר את מועמדותו בנובמבר 1961, ובינואר 1962 נבחר קקונן מחדש ברוב מוחץ של 199 מתוך 300 קולות חבר האלקטורים. במהלך כהונתו השנייה, הסוציאל-דמוקרטים התפייסו עם מפלגתו של קקונן, מה שהוביל לעידן חדש בפוליטיקה הפנימית הפינית שנשלט על ידי מה שנקרא ברית "האדמה האדומה".
השתלשלות האירועים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1961, יצא הנשיא הפיני אורהו קקונן לביקור ממלכתי בארצות הברית וקנדה, שבמהלכו, ב-16–17 באוקטובר, נפגש עם הנשיא קנדי ומזכיר המדינה ראסק. ארצות הברית אישרה את הכרתה במדיניות הנייטרליות של פינלנד. זמן קצר לאחר מכן, ב-30 באוקטובר, ברית המועצות העבירה לפינלנד את האיגרת שהביעה דאגה מהתחמשות גרמניה המערבית והציעה התייעצויות בנושא הגנה משותפת. קקונן, ששהה באותה עת בהוואי, עודכן לגבי ההודעה אך המשיך בביקורו כמתוכנן.
ההודעה גרמה למשבר בפינלנד, שחששה מפגיעה במדיניות הנייטרליות שלה וביחסיה עם המערב. קקונן, עם שובו לפינלנד ב-3 בנובמבר, נשא נאום ב-5 בנובמבר בו הדגיש את מדיניות הנייטרליות של פינלנד והביע את דעתו שאין צורך בהתייעצויות עם ברית המועצות. שר החוץ קרג'ליינן ניהל משא ומתן עם ברית המועצות בניסיון לפתור את המשבר. הוא הציע, ב-11 בנובמבר, שהקדמת הבחירות לפרלמנט הפיני תהווה הוכחה למדיניות החוץ העקבית של פינלנד.
הנשיא קקונן פיזר את הפרלמנט ב-14 בנובמבר והורה על בחירות מוקדמות. במקביל, ברית המועצות הבהירה ב-15 בנובמבר שהקדמת הבחירות אינה מספקת וכי עדיין יש צורך במשא ומתן דחוף. קקונן נפגש עם חרושצ'וב בנובוסיבירסק ב-24 בנובמבר כדי לדון במשבר. הוא הדגיש את מדיניות הנייטרליות של פינלנד והציע שברית המועצות תימנע מהתייעצויות כדי למנוע הסלמה במתיחות. חרושצ'וב הביע אמון במדיניות פינלנד והציע לדחות את ההתייעצויות עד שיתעורר צורך דחוף בכך.
לבסוף, קקונן חזר לפינלנד ב-26 בנובמבר והודיע ברדיו ובטלוויזיה שברית המועצות ויתרה על הדרישה להתייעצויות. הוא הדגיש את חשיבות שמירת האמון של ברית המועצות במדיניות פינלנד.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Risto E. J. Penttilä, The Note Crisis: its Strategic Reasons and Consequences, 1961–63, Finland’s Search for Security through Defence, 1944–89, 1991, עמ' 93–110
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Gordon F. Sander, When Finland Mattered — And Why It Matters Again, פוליטיקו, 7 במרץ 2022
- Finland - Domestic Developments and Foreign Politics, 1948-66, www.countrystudies.us