מרקוס המבשר
 | |
| לידה |
12 ארץ ישראל או לוב |
|---|---|
| נרצח |
25 באפריל 68 (בגיל 56 בערך) אלכסנדריה |
| תארים | מתנת האל |
| מקום פולחן עיקרי | קתדרלת מרקוס הקדוש (קהיר);קתדרלת מרקוס הקדוש (אלכסנדריה); בזיליקת סן מרקו (ונציה) |
| חג | 25 באפריל |
| תכונות | אריה במדבר; בישוף על כס מלכות מעוטר באריות; גבר אוחז בספר ולצידו אריה מכונף; גבר אוחז בספר ובענף עץ תמר |
| פטרון של | עורכי דין; ונציה |
מרקוס המבשר או מרקוס הקדוש (ביוונית: Μάρκος; בקופטית: Ⲙⲁⲣⲕⲟⲥ; בערבית: مرقص או مرقس) הוא קדוש נוצרי שחי במאה הראשונה ומיוחסת לו הבשורה על-פי מרקוס.
על פי המסורת הנוצרית מרקוס היה הבישוף הראשון של אלכסנדריה.
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי המסורת הנוצרית ליווה מרקוס המבשר את שאול התרסי (פאולוס) ואת ברנבא במסע המיסיונרי הראשון של שאול. לאחר מחלוקת ביניהם נפרדו דרכיהם, וברנבא ומרקוס עברו לקפריסין (מעשי השליחים 15, ל"ו - מ'). הסבר לכך שמרקוס צידד בברנבא היא המסורת לפיה מרקוס וברנבא הם בני דודים (איגרת אל הקולוסים ד' 10) ומכאן שאף מרקוס הוא ממשפחת ברנבא.
על פי מסורות הכנסייה הקופטית, מרקוס נולד בפנטאפוליס שבלוב. וכן, לאחר שנפרד מפאולוס ברומא, על פי המסורת הקופטית, שב מרקוס לפנטאפוליס וממנה נדד לאלכסנדריה.
על פי מעשי השליחים שמו העברי של מרקוס הוא יוחנן. אמו של מרקוס, מרים, התגוררה בארץ ישראל, והאמינה בנצרות
הוא חשב כזאת והוא בא עד-בית מרים אם יוחנן המכנה מרקוס אשר נקהלו-שם רבים והם מתפללים יחד
— מעשי השליחים, פרק י"ב, פסוק 12
כלומר פטרוס הגיע לביתה לאחר שמלאך שחרר אותו מכילאו.
מסורות רבות מקשרות את מרקוס אל דמויות בברית החדשה. כך למשל ישנה מסורת לפיה מרקוס היה אחד המשרתים בחתונה בקנה, אשר מזג את המים שישו הפך ליין (הבשורה על-פי יוחנן ב' 1 - 11), וכן כי מרקוס הוא אחד משבעים השליחים (הבשורה על פי לוקאס י 1), או כי מרקוס היה המשרת שהביא מים לסעודה האחרונה (הבשורה על-פי מרקוס י"ד 13). על פי מסורת אחרת מרקוס אירח בביתו את השליחים לאחר צליבת ישו ולביתו הגיע ישו לאחר קומו לתחייה.
על פי המסורת הנוצרית, לאחר עליית ישו לשמים עבר מרקוס לאלכסנדריה וניסה לנצר בה את תושבי העיר. תושבי העיר התנגדו למאמציו, ובשנת 68 קשרו אותו למספר סוסים אשר גררו אותו ברחובות העיר עד מותו.
שרידי מרקוס הקדוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי המסורת הנוצרית, בשנת 828 נגנבו שרידי גופתו של מרקוס, אשר היה קבור באלכסנדריה, על ידי סוחרים מוונציה, ואלה העבירו את הגופה לוונציה, בה נבנתה בזיליקת סן מרקו עבור מקום הקבר החדש.
על פי מסורת זו, על מנת להסתיר מהשומרים המוסלמים בנמל העיר את הגופה, כיסו אותה הסוחרים בבשר חזיר - השומרים לא הסירו את הבשר ולכן לא גילו את השרידים שתחתיו.
על פי המסורת הקופטית נותר ראשו של מרקוס באלכסנדריה, והוא קבור בקתדרלת מרקוס הקדוש שבעיר.
על פי המסורת הוונציאנית, הגופה הוסתרה עד לבניית הבזיליקה, ואבדה, אולם בעת חנוכת הבזיליקה, בשנת 1063, הופיע ידו של מרקוס והצביעה על עמוד שתחתיו התגלו שרידי הגופה.
ביוני 1968 שלח קיריל השישי מאלכסנדריה (אנ'), האפיפיור הקופטי משלחת רשמית לרומא לבקש שריד של מרקוס הקדוש מאת האפיפיור פאולוס השישי. שריד זה היה עצם קטנה אשר על פי המסורת הוענקה לותיקן על ידי הפטריארך של ונציה ג'ובני אורבאני. העצם הועברה למשלחת ב-22 ביוני 1968.
סמלו של מרקוס הוא אריה מכונף המופיע גם בדגל ונציה.
ההיסטוריון אנדרו צ'אג טוען כי עצמות אלה הם למעשה עצמותיו של אלכסנדר הגדול.
ימי חג
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי המסורת של הכנסייה האורתודוקסית המזרחית חל חגו של מרקוס ב-4 בינואר (על פי הלוח היוליאני - הוא ה-17 בינואר על פי הלוח הגרגוריאני).
בכנסייה הקתולית, יום חגו של מרקוס הוא יום מותו - ה-25 באפריל.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אפי זיו, הצופן הנוצרי באמנות, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015, עמ' 245-246, מסת"ב 978-965-566-137-8
