מרכז בעלי מלאכה

מרכז בעלי מלאכה היה התארגנות (נקרא גם "התאחדות" גם "חברה" ו"הסתדרות") של בעלי המלאכה העצמאיים שהתחילה ביפו בשנת 1908. רוב שנותיו היה מרכז בעלי מלאכה ארגון תל אביבי מקומי, עם קום מדינת ישראל התאחד עם גורמים נוספים ל"התאחדות בעלי מלאכה ותעשייה זעירה" אשר לימים ישונה שמה להתאחדות המלאכה והתעשייה בישראל.

ראשית המרכז

מטרת המרכז הייתה לאגד עולים עניים, בעלי מקצועות כסנדלרים, חייטים וכדומה ובעלי סדנאות ומפעלים משפחתיים קטנים לאגודה מקצועית. רעיון האגודה המקצועית נולד בבתי הכנסת של בעלי המלאכה העניים עוד במזרח אירופה. הפעילות כללה, כמו בארצות המוצא של החברים, סיוע סוציאלי (גמילות חסדים) כגון סיוע למובטלים, חלוקת בגדים, הענקת הלוואות בריבית נמוכה, סיוע לבעלי מלאכה חולים שנמנע מהם לפרנס את משפחותיהם וחינוך ילדים נזקקים. ניתן דגש על סיוע לעולים חדשים בראשית דרכם על יד מתן אשראי נוח לפתיחת עסק בארץ, מסגרת תרבותית מוכרת וייעוץ מקצועי ומשפטי. מקורות המימון הגיעו ממיסים ששילמו חברי המרכז.

הרוח החיה במרכז והאידאולוג שלה היה מנחם שיינקין שראה בבעלי המלאכה חלוצים ציונים לא פחות מהפועלים. הוא ציין את בעל המלאכה כאדם עמל, רגיל, בינוני ופשוט שאינו מתכחש למסורת ולתרבות היהודית, ממנה הוא שואב את כוחו ואינו מבקש ליצור דמות יהודי "חדש" (בניגוד לציונות הסוציאליסטית). שיינקין ציין "ארבעה עיקרים" לבעל המלאכה, פשטות, חריצות, זהות יהודית ומקצועיות כלומר ותק במקצוע, גאווה בו, אהבה אליו ובעיקר עצמאות כלכלית וחוסר תלות בתמיכה חיצונית ובעזרה כספית. "בעלי המלאכה" כתב שיינקין בתזכיר להנהלה הציונית, "המה רובם ככולם בעלי מקצוע מומחים שהתמחו במלאכתם ולא מאלה שנהפכו בן לילה לבעלי מקצוע [רמז לפועלי העלייה השנייה]. בעל המלאכה למד את מלאכתו מנעוריו והזקין בה, ישנם כאלה שהמלאכה היא אצלם בירושה ויש להם כבר מסורת מקצועית ואל יהיה דבר זה קל בעינכם".

במגילת הייסוד של חברת מרכז בעלי מלאכה נאמר שמטרותיה הן:

לארגן את כל בעלי המלאכה בארץ ובחו"ל, לבסס את מצבם החומרי והרוחני, להגן על התוצרת שלהם מתחרות בלתי נימוסית, המתנגדת לאינטרסים של הארץ, לעזור להם בשעת משבר וקיפאון בעבודה, להרים את גובה ההתפתחות המקצועית שלהם, לשכלל מקצועות שונים של עבודה ולעזור לפתח מקצועות חדשים, ולהרים את גובה השכלתו הכללית והמקצועית של בעל המלאכה – ואת שירותיה תיתן ההסתדרות רק לחבריה.

— 100 שנים להתאחדות

מרכז בעלי מלאכה פעל להקמת קופת-חולים, קופת-מלווה, רכישת קרקעות ובניין בתים, פעילות חינוך ותרבות (רובה ביידיש) ועוד.

פעילות המרכז

הקמת תל אביב הביאה לגאות במספר המצטרפים להתאחדות ולקשר בינה ובין מפלגת הפועלים הפועל הצעיר שדגלה בעבודה עברית ופעלה להעסקת בעל מלאכה עברי במקום ערבי. המרכז הפך מאיגוד מקצועי וגוף סוציאלי לארגון לאומי. ההצגות ביידיש הוחלפו בהצגות והרצאות ציוניות בעברית והחברים נדרשו לתת כתף למיזמים לאומיים כסלילת כבישים.

ערב מלחמת העולם הראשונה שוכנו רוב 150 חברי ההתאחדות בשכונה חדשה שהוקמה עבורם לצד אחוזת בית (ראו להלן שכונת "מרכז בעלי מלאכה" בתל אביב) ונהנו ממעמד כלכלי וחברתי טוב. את תקופת מלחמת העולם הראשונה שרד מרכז בעלי המלאכה בקושי והחל להתאושש רק לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, שהזרים הון רב לפיתוח, יחד עם העלייה הרביעית שהכפילה את מספר בעלי המלאכה בתל אביב (בשנת 1924 היו חברים במרכז כ- 500 בעלי מלאכה ובראשית שנת 1927 מנה המרכז כ- 1200 חברים). רוב מניין החברים כלל בנאים, נגרים, סנדלרים וחייטים. חלקם הגדול סבל אבטלה בתקופת המשבר הכלכלי של שנת 1926 והסתייע על ידי המרכז.

הארגון היה ארגון תל אביבי, וכדמותו הוקמו ארגונים נוספים בערים נוספות ובמושבות. למרות שהיה מרכז מקומי, שלח נציגים לאספת הנבחרים, אחד משלושת המוסדות הלאומיים שהוקמו בארץ ישראל בשנות ה-20 (6 לאספה הראשונה 1920-1925 ו- 1 לאספה השנייה 1925-1931).

במהלך שנות העשרים, שהיו שנות הפריחה של המרכז, ניסו חברי מרכז בעלי מלאכה ליצור את דמותו של בעל המלאכה העברי האידיאלי, שמצד אחד מתקיים בכבוד ומצד שני תורם תרומה של ממש להתפתחות היישוב ולהתבססותו. ניסיונות אלה, בדומה לדפוסי התארגנותו של המרכז, דמו לדרכי הפעולה של ארגוני הפועלים ובראשם (ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, שהביאו ליצירתה של דמות "החלוץ".

בשנת 1923 הם ייסדו את "בנק למלאכה" בתל אביב בראשות יהודה מינינברג שהתקיים לאורך שנות ה-20 וה-30..

המרכז המשיך בפעילות עצמאית גם בשנות השלושים והארבעים. עם התחזקות ההסתדרות, הקמת מפא"י וחידוד ההבדלים המעמדיים בארץ ישראל, ניתקה הברית עם מפלגת הפועלים ובעלי המלאכה ניצבו כמעסיקים מול תביעות פועלים מאוגדים ושביתותיהם, המרכז השתדל לסייע למעסיקים הקטנים להתמודד מול דרישות הפועלים שאוגדו במועצת הפועלים, אך לא היה גוף בעל משקל רב ופעל בעיקר במישור הסיוע הכלכלי. בשנות מלחמת העולם השנייה צמח מאוד מעמד בעלי המלאכה והתעשיינים אולם הם לא נזקקו עוד לארגון מאחד ומעמד המרכז לא עלה.

לאחר קום המדינה - התאחדות המלאכה והתעשייה בישראל

ערך מורחב – התאחדות המלאכה והתעשייה בישראל

עם קום מדינת ישראל אוחד המרכז עם גורמים נוספים ל"התאחדות בעלי מלאכה ותעשייה זעירה" אשר לימים ישונה שמה להתאחדות המלאכה והתעשייה בישראל. בשנת 1954 הוכר הארגון על ידי ממשלת ישראל כארגון היציג של היצרנים ונותני השירותים הקטנים בישראל. ב-1977 חוקק "חוק רישוי בעלי מלאכה" הקובע כי על כל מעסיק חלה חובת תשלום דמי טיפול ארגוני לארגון המעסיקים אליו הוא שייך. בעקבות חוק זה פעולת ההתאחדות בזירת יחסי העבודה במשק והיא שותפה להסכמים קיבוציים הנחתמים עם ההסתדרות.

שכונת "מרכז בעלי מלאכה" בתל אביב

ערך מורחב – שכונת מרכז בעלי מלאכה בתל אביב

בין השנים 1912–1913 הקים המרכז שכונה קטנה מעט מצפון לאחוזת בית. השכונה צורפה לתל אביב בשנת 1923.

יוזמי ההשתכנות במקום היו בעלי סדנאות ובתי חרושת קטנים, משפחתיים ובראשם מתתיהו וינוקור ומנחם שיינקין, על שמו נקרא הרחוב הראשי בשכונה, רחוב שינקין. שמות הרחובות נוספים בשכונה קרויים בשמות הקשורים למלאכה כגון רבי יוחנן הסנדלר, רחוב העבודה ועוד.

שכונת "מרכז בעלי מלאכה" בבני ברק

מלבד שכונת "מרכז בעלי מלאכה" בתל אביב, הקימו פעילי חברת "מרכז בעלי מלאכה" שכונה נוספת באותו שם בדרומה של בני ברק. לימים נקרא אחד מרחובות השכונה בשם "מתתיהו", על שם מתתיהו וינוקור. בשנת 1985, לאחר פטירת הרב יעקב ישראל קניבסקי, מגדולי התורה שבדור ותושב בני ברק, הוחלט להסב את שם השכונה ולקראה על שמו - "קהילות יעקב".

קישורים חיצוניים

• התאחדות המלאכה והתעשייה בישראל - 100 שנים להתאחדות
• מרכז בעלי מלאכה אתר תל אביב 100: יפו, השכונות והמתחמים
• אתרים ועברם - רחוב שינקין אתר עיריית תל אביב
• יגאל דרורי, ‏ראשית התארגנותם של בעלי המלאכה בארץ (עד 1925), קתדרה 34, ינואר 1985, עמ' 174-145