לדלג לתוכן

מרי רוז

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מֶרִי רוֹז
Mary Rose
שרידי "מרי רוז" במהלך שימורם בפורטסמות'
שרידי "מרי רוז" במהלך שימורם בפורטסמות'
שרידי "מרי רוז" במהלך שימורם בפורטסמות'
תיאור כללי
סוג אונייה קאראק
צי ממלכת אנגליה
ציוני דרך עיקריים
תחילת הבנייה 29 בינואר 1510
הושקה יולי 1511
תקופת הפעילות 1512–1545 (כ־33 שנים)
אחריתה טבעה בקרב ב-1545, שרידיה נמשו ב-1982. אוניית מוזיאון
מיקום נמל פורטסמות'
מלחמות וקרבות מלחמת ליגת קמברה
המלחמה האיטלקית 1521-1526
המלחמה האיטלקית 1542-1546
קרב סולנט
מידות
תפוסה 500 טון (700–800 טון אחרי 1536)
אורך אורך כללי: 110 רגל (33.6 מ')[1]
רוחב 25.5 רגל (7.80 מ')[1]
עומק הספנה 15 רגל (4.6 מ')[1]
נתונים טכניים
גודל הצוות 200 מלחים, 185 חיילים ו-30 תותחנים
מספר תרנים 4
הנעה מפרשים
אמצעי לחימה
חימוש 78-91 תותחים (כולל כלי נשק קלים)

מרי רוז (באנגלית: Mary Rose) הייתה אוניית מפרשים מלחמתית אנגלית מהמאה ה-16, שטבעה בקרב ב-1545. שרידיה נמשו מקרקעית הים ב-1982, והם מוצגים כיום במוזיאון "מרי רוז" בנמל פורטסמות'.

האונייה, מסוג קאראק, הושקה ב-1511, בתקופת שלטונו של הנרי השמיני, ובמהלך שירותה נטלה חלק בכמה מן המלחמות שניהל נגד צרפת, סקוטלנד וברטאן. ב-1536 שופצה האונייה שיפוץ מקיף, וממדיה וחימושה גדלו. ב-19 ביולי 1545, תוך כדי הקרב במצר סולנט נגד צי פלישה צרפתי, התמלאה לפתע האונייה מים וטבעה. טרופת האונייה התגלתה ב-1971, והיא נמשתה ב-1982 באחד מהפרויקטים המסובכים והיקרים ביותר בתולדות הארכאולוגיה הימית. האונייה עצמה ואלפי הממצאים שנחשפו במקום טביעתה הם בבחינת כמוסת זמן רבת ערך להכרת תקופת בית טיודור. הממצאים כוללים כלי-נשק, חלקי מעטה המפרשים, אפסניה ימית-מלחמתית ומגוון רחב של חפצים ששימשו את אנשי הצוות. רבים מן הממצאים אינם מוכרים משום מקום אחר זולת "מרי רוז", והם מרחיבים את הידיעה על התקופה בתחומים רבים, מלוחמה ימית ועד מבנה כלי הנגינה של התקופה. מאמצע שנות השמונים, תוך כדי עבודות שימור השרידים שנמשו, הוצגו שרידי האונייה למבקרים במספנה ההיסטורית בפורטסמות'. ב-31 במאי 2013 הושלמה בנייתו של המבנה החדש של מוזיאון "מרי רוז" והוא נפתח לקהל. מוצגים בו האונייה עצמה והממצאים הרבים שנמשו מתוכה וממקום טביעתה.

"מרי רוז" הייתה כנראה אחת מאוניות המלחמה הייעודיות הראשונות שנבנו עבור צי המלחמה האנגלי, שכן אין כל עדות לכך ששימשה גם כאוניית סוחר כנהוג באותה תקופה. היא חומשה בתותחים כבדים מסוגים חדשים שיכלו לירות דרך פתחים בדפנות האונייה, שיטה חדשה שפותחה בתקופה שבה נבנתה. לאחר השיפוץ המקיף שנעשה באונייה ב-1536, היא הייתה אחת האוניות הראשונות שיכלו לירות מטח דופן, אם כי טקטיקות המערך הטורי, שהתבססו על שיטת ירי זו, עדיין לא פותחו. הסיבות המדויקות לטביעתה אינן ידועות. קיימות תאוריות שונות הנשענות על עדויות היסטוריות, על ידע על אודות בניית אוניות במאה ה-16 ועל ניסויים בני זמננו, אך בשל העדויות הסותרות והיעדרם של ממצאים פיזיים, לא ניתן לקבוע בוודאות מה גרם לטביעתה. הסברה הרווחת היא כי "מרי רוז" איבדה את יציבותה, התמלאה במים וטבעה.

רקע היסטורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיוקן הנרי השמיני מ-1509, השנה שבה הוכתר למלך. שמן על עץ, אמן לא ידוע

כשעלה הנרי השמיני לשלטון ב-1509 הייתה אנגליה ממלכה חלשה יחסית למעצמות אירופה האחרות – צרפת, האימפריה הרומית הקדושה וספרד. מכל נחלותיה הגדולות של אנגליה ביבשת מניצחונותיה על צרפת במלחמת מאה השנים (1337 – 1453), נותרה רק מובלעת קטנה בקאלה. הנרי הצעיר שאף לשחזר את הניצחונות הצבאיים המהוללים של קודמיו, ובמיוחד של הנרי החמישי, ובכך להאדיר את שמו. הוא היה נחוש בדעתו לממש את טענתו ההיסטורית לכתר צרפת, ולהשיב לידיו את נחלות אבותיו בצפון צרפת. כבר בשנה הראשונה למלכותו ביצר את קאלה, הורה על גיוס חיילים, חימש את צבאו בתותחים נוספים וציווה על חיזוק הצי המלחמתי.[2]

במקביל להכנותיו הצבאיות, פעל הנרי לבידודה המדיני של צרפת. באותו זמן הייתה צרפת חברה בליגת קמברה, שכללה את פרננדו השני, מלך אראגון, האפיפיור יוליוס השני ומקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. ב-1509, שישה שבועות לאחר הכתרתו, נישא הנרי לנסיכה הספרדית קתרין מאראגון, וב-1511 הצליח במשא ומתן דיפלומטי לשכנע את האפיפיור לנטוש את בריתו עם צרפת ולכונן ברית חדשה נגדה, היא "הליגה הקדושה", שכללה מלבד אנגליה גם את ספרד ואת האימפריה הרומית הקדושה.[2]

הצי המלחמתי הקטן שירש הנרי השמיני מאביו כלל רק שתי אוניות גדולות: הקאראקים "רִיגֶ'נְט" ו"סוֹבֶרֵיין". חודשים אחדים בלבד לאחר הכתרתו, הוזמנה בנייתן של שתי אוניות גדולות, "מרי רוז" בתפוסה של 500 טון, ו"פיטר פוֹמְגְרֶנֶט" (שנקראה לימים, לאחר שיפוצה ב-1536, בשם "פיטר") בתפוסה של 450 טון. לא ידוע איזה מלך הורה על בניית "מרי רוז". בנייתה החלה אומנם בתקופת מלכותו של הנרי השמיני, אך אין להוציא מכלל אפשרות שהתוכניות להתחמשות ולהתעצמות הימית הוכנו עוד לפניו. עם זאת, הנרי השמיני הוא שפיקח על פרויקט בנייתה, ואף ציווה לבנות אוניות גדולות נוספות, שהמפורסמת שבהן היא "אנרי גראס א-דייה" ("הנרי חסד האל"), או בשמה האחר "גרייט הֶרי", שתפוסתה מעל 1,000 טון.[3] בעשור השני של המאה ה-16 כוננה אנגליה למעשה צי קבע מלכותי, שממנו צמח לימים הצי המלכותי המודרני.[4]

הבנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
"הפלגת הנרי השמיני מדובר", ציור מ-1540, המתאר את הפלגת המלך הנרי אל קן דה דרא דור ("שדה אריג הזהב") ב-1520. בציור מוצגות האוניות כשהן מקושטות בפאנלים מעץ דומים לאלו שבהם השתמשו ב"מרי רוז" באירועים מיוחדים.

בניית "מרי רוז" החלה בפורטסמות' ב-1510, היא הושקה ביולי 1511, ואחר כך נגררה אל נמל לונדון, שם התקינו בה מעטה (תרנים, מפרשים וחבלים), וחימשו אותה בתותחים. מלבד חלקי המעטה, האפסניה והחימוש, צוידה "מרי רוז" גם בדגלים, ניסים וניסי-שירות צבועים או מוזהבים.[5]

בניית אוניית מלחמה בגודלה של "מרי רוז" הייתה משימה כבירה, שנדרשו לה כמויות גדולות של חומרי גלם מאיכות גבוהה, ובעיקר עצי אלון. מאחר שכשליש בלבד שרד מהאונייה, ניתן לחשב במקורב את כלל כמות העצים שנדרשו לבנייתה.[6] יש המעריכים כי נזקקו לכ-600 עצים, מרביתם עצי אלון גדולים, התופסים חלקת יער ששטחה כ-160 דונם. עצים גדולים כאלו, שהיו נפוצים באירופה ובאיים הבריטיים במאות השנים הקודמות, כבר הידלדלו במאה ה-16, והיה לפיכך צורך לכרות ולהביא עצים קטנים מהם מכל רחבי דרום אנגליה. ממדי העצים הגדולים ביותר שבהם השתמשו לבניית האונייה, היו כשל העצים ששימשו לבניית גגות הקתדרלות הגדולות ביותר בשיא ימי הביניים. לוח דופן בלתי מעובד שקל למעלה מ-300 קילוגרם, וקורה אחת של הסיפון הראשי יכלה להגיע למשקל של 750 קילוגרם בקירוב.[7]

שם האונייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסבר הנפוץ לשמה של האונייה הוא כי נקראה "מרי" על שמה של מרי טיודור, אחותו האהובה של הנרי השמיני, ו"רוז" על שום השושנה שבסמל בית טיודור. ברם, סבורים היסטוריונים אחדים כי אין כל עדות ישירה לכך. באותם ימים היה מקובל הרבה יותר להעניק לאוניות שמות נוצריים דתיים, מסורת ארוכת שנים במערב אירופה, או לרמז בשמן לפטרוניהן המלכותיים. שמות כמו "גראס דייה" (חסד האל) ו"הוליגוסט" (רוח הקודש) היו נפוצים מאז המאה ה-15. אוניות אחרות של צי המלחמה הטיודורי נשאו שמות כמו "ריג'נט" (העוצר) ו-Three Ostrich Feathers ("שלוש נוצות היען", רמז לציצת הנוצות של הנסיך מוויילס). סביר יותר כי האונייה נקראה על שם מרים (מרי) הבתולה, אשר הסמל שייחד אותה הייתה שושנה. האונייה-האחות ל"מרי רוז", "פיטר פּוֹמֶגְרָנֶט", נקראה – כך סבורים – על שמם של פטרוס (פיטר) הקדוש, מייסד הכנסייה הנוצרית, והרימון, סמלה של המלכה קתרין מאראגון. חוקרים אחדים סבורים, כי שתי האוניות, שנבנו בערך באותו זמן, נקראו האחת לכבודו של המלך והשנייה לכבודה של המלכה.[8]

מבנה האונייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
"מרי רוז" כפי שהיא מתוארת במגילת אנתוני. לאונייה צדודית קאראק אופיינית, עם צורי חרטום וצורי ירכתיים גבוהים. מספר התותחים והאשנבים בציור אומנם אינו מדויק לחלוטין, אך מציג תיאור נאמן למדי של האונייה.

"מרי רוז" שופצה שיפוץ מקיף ב-1536, תפוסתה הוגדלה מ-500 לכ-700 טון ונוספה לה שורת תותחי דופן שלמה. המחקר ההיסטורי מתבסס בעיקר על הממצאים הפיזיים של האונייה בגרסתה זו, והמידע על מבנה האונייה בצורתה המקורית מ-1509 מעט ואינו מוצק דיין.

כמו כל הקאראקים בני זמנה, נבנתה "מרי רוז" עם צוּרִים גבוהים בחרטום ובירכתיים, ומותניים נמוכים בסיפון הפתוח באמצעיתה. גוף האונייה כרסתני ורחב בחלקו שמתחת למים, שם הוצבו התותחים הכבדים, והוא הולך וצר בהדרגה מעל קו המים כדי להקשות על האויב לפשוט על הסיפונים. מאחר שרק חלק מגוף האונייה שרד, אין אפשרות לקבוע במדויק מה היו מידותיה. רוחבה המקסימלי של האונייה מעל קו המים היה כ-12 מטר ואורכה בגובה הַשִׁדְרִית כ-32 מטר. אורכה המרבי אינו ידוע בוודאות.[9]

לאונייה היו שלושה סיפונים וארבעה מפלסים. בעומקה של האונייה, בין תחתיתה לקו המים שלה, נמצאה הַסַפְנָה ("בטן האונייה"), בו היה מטבח האונייה, ומאחוריו אֶדֶן התורן, מִגְרָע בצידה העליון של השדרית שנשא את התורן הראשי, ובסמוך לו משאבת השיפוליים הראשית. כדי להוריד את מרכז הכובד של האונייה ולהגדיל בכך את יציבתה, הונחה בספנה זבורית, שבה אוחסנה רוב האספקה. מעל הספנה נמצא הסיפון התחתון (orlop) והנמוך ביותר. כמו הספנה גם הוא חולק על ידי מחיצות, ושימש כחלל אחסון לפריטי ציוד ואספקה.[10]

שרידי הגוף של "מרי רוז". ניתן לראות את כל הסיפונים, כולל שרידים מעטים של סיפון צור הירכתיים.

מעל הסיפון התחתון השתרע הסיפון הראשי, שבו הוצבו התותחים הכבדים ביותר. בדפנות האונייה, בגובה הסיפון הראשי, נקבעו שבעה אשנבי-תותחים בכל צד, שצוידו במכסים כבדים שמנעו חדירת מים פנימה בהיותם סגורים. זה היה גם הסיפון הגבוה ביותר שחריצי הלוחות שלו נאטמו בנעורת פשתן ספוגה בעטרן, והיה אטום למים. בצידי הסיפון הראשי, מתחת לצורי החרטום והירכתיים, נמצאו קבינות שזוהו כמגוריהם של הנגר, הגלב-מנתח (barber-surgeon), הנווט וכנראה גם התותחן הראשי ואחדים מהקצינים. הסיפון הגבוה ביותר היה הסיפון העליון (או הסיפון הגלוי). הוא שימש כסיפון לחימה, לא היו בו מחיצות כלשהן, והוצבו בו כלי ירי מסוגים שונים, כבדים וקלים. במותני האונייה היה הסיפון חשוף לטבע, וכוסה רק ברשת גסה להגנה מפני פּוֹשְׁטִים. מן הסיפון העליון שרד אומנם חלק קטן בלבד, אך החוקרים סבורים כי בו, מתחת לצור החרטום, התגוררו רוב מלחי האונייה. במקום זה נמצא חור ניקוז, שאולי שימש כמשתנה ציבורית, נוסף על השירותים הרגילים שנמצאו קרוב לוודאי בחרטום.[11]

סיפונים נוספים היו גם בצורי החרטום והירכתיים, אך מאחר שדבר לא שרד מהם, ניתן היה לשחזר את צורתם רק על פי מסמכים היסטוריים. בתעודות מהתקופה שבהן נזכרות אוניות בממדים דומים, יש בכל אחד מן הצורים שלושה סיפונים. סידור משוער זה נתמך גם על ידי ציור האונייה במגילת אנתוני ועל ידי אזכורים ברשימות-מלאי של התותחים.[12]

בשלבים המוקדמים של החשיפה והחפירה סברו החוקרים כי האונייה נבנתה במקורה עם ליווח מרועף, טכניקה שבה מצמידים את לוחות הדופן זה לזה באופן דומה להצמדת רעפי גג, ואשר מעניקה לגוף האונייה חוזק מבני. קריעת אשנבי תותחים בגוף שבנוי בליווח מרועף גורמת להחלשה מבנית של גוף האונייה, וההנחה היא כי היא שופצה מאוחר יותר על מנת להתקין בה ליווח משווה וצלעות שיעניקו את החוזק הדרוש לגוף למרות אשנבי התותחים שנפערו בו.[13] למרות זאת, הסתבר מבדיקה מאוחרת יותר כי אין בשום מקום באונייה ליווח מרועף; רק צידו החיצוני של צור הירכתיים בנוי מלוחות צמודים, אך לא בשיטת הליווח המרועף המקובלת.[14]

המפרשים והחיבל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבחר קטן מגלגלות החבלים הרבות שנמשו מטרופת "מרי רוז"

מן המעטה של "מרי רוז" (כלל החבלים, התרנים והמפרשים), שרדו החלקים התחתיים בלבד, אך ניתן לקבוע כיצד נראתה מערכת ההנעה שלה בעזרת רשימת אינוונטר מ-1514, ועל פי התיאור היחיד ובן זמנה של האונייה במגילת אנתוני. לאונייה היו תשעה או אולי עשרה מפרשים, שהונפו על ארבעה תרנים ומוט חרטום. על התורן הקדמי היו שלושה מפרשים רוחביים ועל התורן הראשי ארבעה; על התורן האחורי היו מפרש לטיני ומפרש רוחבי קטן, ועל תורן הבונוונטורה (הרביעי) היה מפרש לטיני אחד לפחות, וקרוב לוודאי שגם מפרש רוחבי; ממוט החרטום נפרש מפרש-מוט רוחבי קטן.[15] בציור במגילת אנתוני רואים כי סקריות התרנים הקדמי והראשי צוידו גם ב"אונקלים" - שתי סכינים מעוקלות ומושחזות בשפתן הפנימית, שנועדו לחתוך את חבלי התרנים והמפרשים של אוניית האויב תוך כדי פשיטה על סיפונה.[16]

מהירות השיט של "מרי רוז" ויציבותה מוזכרים על ידי בני זמנה ואפילו עמדו פעם אחת למבחן. במרץ 1513 נערכה תחרות ליד הדאונס בחוף קנט, שבה התחרתה "מרי רוז" עם תשע אוניות נוספות. היא זכתה בתחרות ותוארה בהתלהבות בידי אדמירל אדוארד הווארד כ"טובה באוניות המלחמה הגדולות בעולם כולו".[17] שנים אחדות אחר כך, בעודה מפליגה בין דובר לדאונס, כתב אדמירל משנה ויליאם פיצוויליאם כי גם "אנרי גראס א-דייה" וגם "מרי רוז" שטות היטב, מתנהלות ביציבות בים סוער, ואין לדעת מי מהן טובה יותר.[18] מומחים בני ימינו מטילים ספק בכישורי השיט שלה, וסבורים כי האוניות באותה תקופה כמעט ולא היו מסוגלות לשוט בתנאים של רוח חזקה, ואף מתארים אותה כ"ערימת שחת רטובה".[19]

החימוש

[עריכת קוד מקור | עריכה]
איור מתוך עותק דה גרוטיוס של הכרוניקות מאת פרואסר, המתאר את קרב סְלוֹיס ב-1340. הציור מראה בצורה ברורה כי הטקטיקות הימיות בימי הביניים התמקדו בלחימה מטווח קרוב ופשיטה על הסיפונים.

המבנה של "מרי רוז" מייצג שלב מעבר בתולדות הלוחמה הימית. מאז ימי קדם דמתה הלחימה בים לזו שביבשה: היא נערכה בכלי נשק ללוחמת פנים אל פנים, בקשתות ובחצים, אך על פלטפורמות עץ צפות במקום בשדות הקרב. הופעת התותח בזירה הימית הייתה אומנם שינוי חשוב, אך השפעתו על שינוי צורת הלחימה בין אונייה לאונייה הייתה איטית.[20] כשגדלו משקל התותחים ועוצמת ירייתם נוצר צורך להציבם נמוך בבטן האונייה, קרוב לקו המים. אשנבי תותחים בדפנות האונייה הופיעו כבר ב-1501, עשר שנים בלבד לפני שנבנתה "מרי רוז".[21] הם אפשרו בפעם הראשונה בהיסטוריה, בתאוריה לכל הפחות, לירות מטח דופן - ירי מתואם מכל תותחי צד אחד של האונייה. הטקטיקות הימיות במאה ה-16 ואפילו בתחילת המאה ה-17 התמקדו בלחימה נגד גליאות המשוטים, שהיו חמושות בתותחי חרטום כבדים שקניהם מופנים קדימה, ואשר כוונו על ידי הפניית הספינה כולה לעבר המטרה. אבק השרפה הלא יעיל והקשיים הכרוכים בירי מדויק מפלטפורמה הנמצאת בתנועה משמעם היה שהפשיטה על סיפון אוניית האויב הוסיפה להיות טקטיקת הלחימה העיקרית גם במאה ה-16 כולה.[22]

תותחי ברזל וברונזה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שני קולוורינים ושני חצי-קנונים שנמשו מ"מרי רוז" ומוצגים במוזיאון מרי רוז.

"מרי רוז" נבנתה ושירתה בתקופה בה התפתחה הארטילריה הכבדה במהירות, ולכן הייתה חמושה בתותחים מדגמים ישנים וחדישים גם יחד. חלק מתותחיה הכבדים היו תותחי ברזל מחושלים מן הסוג הישן והיתר תותחי ברונזה יצוקים, שונים במידה ניכרת מקודמיהם בגודל, בטווח ובצורת המבנה. תותחי הברזל הגדולים נבנו מלימודי ברזל, שחושלו לצורת גליל וחוזקו בחישוקי ברזל אשר הודקו סביבם על ידי חימום וכיווץ; התותחים נטענו מאחור, דרך המכנס, והוצבו על עגלות-תותחים פשוטות מבוקיצה, מהן מצוידות בזוג אופנים ואחרות ללא אופנים כלל. תותחי הברונזה ניצוקו כיחידה אחת והונחו על עגלות בעלות ארבעה אופנים, דומות במהותן לאלו שעדיין היו בשימוש במאה ה-19. עלות הייצור של התותחים נטעני המכנס הייתה קטנה משל תותחי הברונזה וטעינתם מהירה יותר, אך מטעני אבק השרפה שיכלו להכיל הייתה פחותה משלהם. תותחי הברונזה ירו בדרך כלל כדורי ברזל יצוקים, שהיו בעלי יכולת לחדור בעד גוף אוניית האויב. תותחי הברזל, לעומתם, ירו כדורי אבן שהתרסקו לרסיסים עם פגיעתם והותירו אחריהם חורים משוננים. שני התותחים יכלו גם לירות סוגי תחמושת שונים שנועדו להרוס את התרונה והחיבל של אוניית האויב, לנתץ חלקי-מבנה קלים או לפגוע באנשים על סיפונה.[23]

ברם, רוב התותחים היו תותחי ברזל קטנים וקצרי-טווח, שנועדו להפעלה על ידי אדם אחד. שניים מן הנפוצים שביניהם היו ה"בָּסִים", תותחי סביבול נטעני-מכנס, שהוצבו קרוב לוודאי בצורים, ו"תותחי ברד-כדורים", תותחים נטעני-לוע קטנים בעלי קנים מרובעים ובליטות דמויות סנפירים, שהושענו על המעקה בעת הירי. בנוסף להם היו גם שני תותחי דוכניות, המופיעים במגילת אנתוני מ-1546 (שהושלמה לאחר טביעת האונייה). צורתם אינה ידועה, אך דמו ככל הנראה לבָּסִים, והוצבו באחת או יותר מדוכניות הלחימה במרומי התרנים.[24]

פריסת התותחים וטווח הירי שלהם במהלך קרב סולנט[25]
סוג התותח סיפון ראשי סיפון עליון סיפוני הצורים דוכניות הירי טווח במטרים
תותחי אשנבים
(Port pieces) 		12 0 0 0 130+
קולוורינים וחצי-קולוורינים
(Culverins and demi-culverins) 		2 4 2 0 299–413
קָנוֹנִים וחצי-קנונים
(Cannons and demi-cannons) 		4 0 0 0 c. 225
סֵייקֶרִים
(Sakers) 		0 2 0 0 219–323
פולרים
(Fowlers) 		0 6 0 0 "קצר"
פלקונים
(Falcons) 		? ? ? 0 144–287
סלינגים
(Slings) 		0 6 0 0 "בינוני"
בָּסִים
(Bases) 		0 0 30 0 "קרוב"
תותחי "ברד-כדורים"
(Hailshot pieces) 		0 0 20 0 "קרוב"
תותחי דוכניות
(Top pieces) 		0 0 0 2 "קרוב"

את חימוש האונייה שינו מספר פעמים במהלך תולדותיה. השינוי החשוב ביותר נעשה לאחר שיפוצה המקיף ב-1536, אז הקטינו את מספר התותחים נגד-אדם והוסיפו שורה שנייה של תותחים ארוכים על גבי עגלות. קיימים שלושה אינוונטרים המפרטים את סוג ומספר תותחיה, מ-1514, 1540 ו-1546.[26] מסמכים אלה, יחד עם רשומות בית הנשק במצודת לונדון, מראים כיצד השתנו סוגי התותחים של האונייה במקביל להתפתחות טכנולוגיית ייצור התותחים ולהמצאת שיטות סיווג חדשות. ב-1514 כלל החימוש בעיקר תותחים נגד-אדם כמו ה-murderers הגדולים נטעני-המכנס מברזל וה-serpentines, ה-demi-slings ותותחי האבנים הקטנים. רק תותחים ספורים באינוונטר הראשון היו חזקים דיים כדי לרסק את גוף אוניות האויב, ורובם הושענו בשעת הירי על גוף האונייה ולא על עגלות. האינוונטרים של "מרי רוז" ושל בית הנשק מ-1540 מעידים על שינוי מקצה לקצה של חימוש האונייה. כעת מופיעים בהם "קנונים", "חצאי-קנונים", "קולוורינים" ו"סייקרים" חדישים יצוקים מברונזה, ו"תותחי אשנבים" מחושלים מברזל (שם המלמד כי ירו דרך אשנבים בדפנות). כל התותחים צוידו בעגלות, היו ארוכי טווח מקודמיהם ובעלי יכולת להסב נזקים חמורים לאוניות אויב. מניתוח של אינוונטר 1514 ורמזים על השינויים שנעשו במבנה האונייה ניתן להסיק כי אשנבי התותחים של הסיפון הראשי אכן היו תוספת מאוחרת.[27]

סוגי תותחים[28]
תאריך סה"כ נישאים על עגלות נשענים על גוף האונייה נגד אונייה נגד אדם
1514 78 20–21 57–58 5–9 64–73
1540 96 36 60 17–22 74–79
1545 91 39 52 24 67

לתותחים הייתה תחמושת מסוגים שונים, בהתאם למטרה: קלעים כדוריים פשוטים מברזל או מאבן ניתצו את גוף אוניית היריב, קלעי מוט מחודדים וקלעי שרשרת נועדו לקרוע מפרשים וחבלים, וקלע קופסה, שהכיל אבני חלמיש, חולל הרס וחורבן כמו אלה שמותיר אחריו רובה ציד.[29] ניסויים שנעשו ברפליקות של קולוורינים ובתותחי-אשנבים מראים, כי הם מסוגלים לחדור בעד לוח עץ שעוביו כשל לוחות הדופן של "מרי רוז", וכי המרחק הבטוח מפניהם הוא לפחות 90 מטרים. נסתבר כי תותחי-אשנבים היורים קלעי אבן מיטיבים לנתץ גופי עץ ולפעור בהם חורים, ופגיעתם קטלנית במיוחד כאשר טוענים אותם בפתיתי-אבנים וחצץ.[30]

כלי נשק ללוחמה מטווח קרוב

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמה מפגיוני האונות שנמצאו באונייה "מרי רוז"; ידיותיהם של רוב הפגיונות נשתמרו, אך הלהבים החלידו והתפוררו או שרדו רק כגושי חלודה וצמדה.

כדי להתגונן מפני פושטים על סיפונה, נשאה "מרי רוז" כמות גדולה של כלי נשק ללוחמת פנים אל פנים, כולל רמחים וכילפים; על פי מגילת אנתוני הוחזקו באונייה 150 יחידות מכל סוג, ואכן נמצא בחפירות הארכאולוגית סך דומה. חרבות ופגיונים נחשבו לנשק אישי ועל כן אינם רשומים באינוונטרים, אך שרידים רבים מהם נמצאו בטרופת האונייה, וביניהם הדוגמה הקדומה ביותר של חרב סלסילית בריטית.[31]

האונייה צוידה גם ב-250 קשתות ארוכות, מתוכן נמצאו עד כה 172, כמו גם כ-4000 חצים, מגיני-זרוע (bracers) וציוד קַשָּׁתוּת נוסף.[32] באנגליה הטיודורית חייב היה כל מבוגר כשיר לדעת לירות בקשת ארוכה, והיא נותרה בשימוש ובמספרים גדולים לצד כלי הירי החדשים - תותחי השדה והרובים. אפשר היה לדרוך קשת ארוכה ולירות בה כיאות רק מאחורי לוחות-מגן במותניים הפתוחים של האונייה או ממרומי הצורים, מאחר שהגובה בסיפוניה הנמוכים יותר לא הספיק לכך. הקשתות נחלקו לכמה סוגים, שנבדלו זה מזה בגודל ובטווח. בקלות שבהן השתמשו כקשתות-צליפה, ואילו הכבדות שימשו כנראה לירי חצים בוערים.[33]

האינוונטרים של 1514 ו-1546[26] מונים גם כמה מאות חניתות כבדות וקדרות סיד שנועדו להטלה על אוניות האויב מדוכניות הירי, אך לא נמצא שריד משל אף אחד משני סוגי כלי נשק אלה. מבין 50 הרובים הרשומים במגילת אנתוני נמצאו שלמים חמישה מוסקטים בעלי מצת פתיל ושרידיהם של אחד-עשר נוספים. מרביתם יוצרו באיטליה ואחדים מקורם בגרמניה. כמו כן חשפו הארכאולוגים gunshields אחדים, סוג של כלי נשק נדיר, הבנוי ממגן עץ שבמרכזו קבוע אקדח קטן.[34]

הצוות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך 33 שנות שירותה השתנה גודל צוותה של "מרי רוז" פעמים אחדות ובמידה ניכרת. בימות השלום וכשנמצאה בעתודה היה לה צוות בסיסי מינימלי של 17 איש או פחות.[35] בשעת מלחמה מנה צוותה כ-185 חיילים, 200 מלחים, 20–30 תותחנים ובעלי תפקידים נוספים מסוגים שונים כמו רופאים, מחצצרים ואנשי מטה האדמירל ובסך הכול 400–450 איש בממוצע. כשנטלה האונייה חלק בהנחתת חיילים או בפשיטות בחוף, כמו בקיץ 1512, עלה מספר החיילים שעל סיפונה לקצת יותר מ-400 וסך כל צוותה לכ-700 איש. אך גם עם צוות רגיל של כ-400 איש הייתה האונייה צפופה ודחוקה, ולא כל שכן כשנוספו לה עוד חיילים.[36]

A man with a thick, full beard and a calm expression wearing a doublet jacket and a wide-brimmed hat
אדמירל משנה ג'ורג' קארו, שטבע יחד עם "מרי רוז". מיניאטורה מאת האנס הולביין הבן.

הידיעות על זהות האנשים ששירתו ב"מרי רוז" מעטות ביותר, גם כשמדובר בקצינים מקרב האצולה. שמותיהם של שני אדמירלים וארבעה קפטנים (כולל אדוארד הווארד ואחיו תומאס הווארד, ששירת בשני התפקידים) נזכרים בתעודות היסטוריות, וכן חובלים ראשיים, כלכלים, רבי-תותחנים וקצינים מקצועיים אחרים אחדים.[37] על זהות חלק הארי של אנשי צוות, חיילים, מלחים ותותחנים כאחד, לא נשתמר דבר. המקור היחיד לאותן הידיעות על אנשים אלה הוא ממצאי הבדיקות של עצמות האדם שנתגלו באונייה. עם זאת, בעזרת תעודות היסטוריות מאותה תקופה הצליחו החוקרים לשרטט את הרכבו המשוער של חלק מהצוות. ל"מרי רוז" היה קפטן, רב חובלים האחראי לניווט וצוות סיפון. כמו כן שלם האחראי לתשלומים, רב מלחים, ממלא מקומו של הקפטן, נגר אחד לפחות, נווט האחראי לניווט וטבח; לכל אחד מאלו היה עוזר אחד או יותר. כמו כן כלל הצוות גלב-מנתח, שטיפל בחולים ובפצועים בסיועו של שוליה או עוזר ואפשר שגם "רופא" זוטר.[38] האיש היחיד שזהותו ידועה בוודאות וטבע עם האונייה היה אדמירל-משנה ג'ורג' קארו. מק-קי, סטירלנד וסופרים אחרים מונים גם את רוג'ר גרנוויל, אביו של ריצ'רד גרנוויל מה"ריוונג'" של תקופת אליזבת; הארכאולוג הימי פיטר מרסדן מטיל ספק במהימנות המקור.[39]

צוות[40]
תאריך חיילים חיילי צי תותחנים אחרים סך הכל
קיץ 1512 411 206 120 22 759
אוקטובר 1512 ? 120 20 20 160
1513 ? 200 ? ? 200
1513 ? 102 6 ? 108
1522 126 244 30 2 402
1524 185 200 20 ? 405
1545/46[41] 185 200 30 ? 415

בטרופת האונייה נחשפו עצמותיהם של 179 אנשים, 92 מביניהם "שלדים שלמים כמעט לגמרי", וכן אוספי עצמות שלמים פחות או יותר שהחוקרים משייכים אותם לאנשי צוות ספציפיים באונייה.[42] בדיקת השרידים העלתה כי כל אנשי הצוות היו גברים, מרביתם צעירים (81%) בני פחות מ-30 ואחדים בני 11–13 לכל היותר. חלקם הגדול ממוצא אנגלי, לדעת הארכאולוגית ג'ולי גרדינר בעיקר מדרום-מערב אנגליה, שרבים מהם באו עם אדוניהם האריסטוקרטיים לשירות בצי.[42] מלבדם היו בצוות אנשים אחדים מאירופה הקונטיננטלית. עד ראייה מייד לאחר האסון מזכיר ניצול פלמי, והנווט היה קרוב לוודאי צרפתי. בדיקת איזוטופים של חמצן בשיניים מעלה כי אחדים הגיעו מדרום אירופה.[43] באופן כללי הם היו חסונים ובריאים, אם כי על רבות מעצמותיהם סימנים למחלות ילדות ולחיי עמל קשים. כמו כן נמצאו על העצמות סימני שברים רבים שאוחו, תוצאה כנראה של תאונות עבודה באונייה.[44]

שירותה בצי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה הראשונה נגד צרפת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
איור לפואמה Chordigerae navis conflagratio מאת ז'רמן דה ברי, המתאר את "קורדלייר" ו"ריג'נט" עולות בלהבות לאחר התפוצצות מחסן התחמושת של האונייה הברטאנית.

את טבילת האש הראשונה שלה עשתה "מרי רוז" ב-1512, במלחמת ליגת קמברה, בפעולה ימית משותפת עם הספרדים נגד צרפת. האנגלים היו אמורים להתנגש במימי התעלה האנגלית בציי צרפת ודוכסות ברטאן, בעוד הספרדים נוחתים במפרץ ביסקאיה ומתקיפים את גאסקון. באפריל מונה סר אדוארד הווארד בן ה-35 ללורד אדמירל העליון, שבחר ב"מרי רוז" לאוניית הדגל שלו. משימתו הראשונה הייתה לסלק את אוניות הצרפתים מהים שבין אנגליה לחוף הצפוני של ספרד, כדי לאפשר הנחתת חיילים ליד הגבול הצרפתי בפואנטרביה. הצי כלל 18 אוניות, בהן האוניות הגדולות "ריג'נט" ו"פיטר פומגרנט", ובו למעלה מ-5,000 איש. במהלך מסע המלחמה לכדו האנגלים פשטו שתים-עשרה אוניות ברטאניות על חוף ברטאן, גברו על כוחות צבא מקומיים ובמשך ארבעה ימים תקפו והעלו באש יישובים רבים.[45]

ביוני שב הצי לסאות'המפטון וזכה לביקורו של המלך הנרי. באוגוסט שוב יצא לים, הפעם אל ברסט, שם ניצח בקרב סן מתייה צי צרפתי-ברטאני. את ההתקפה האנגלית הובילה אחת האוניות הגדולות (לדברי מרסדן הייתה זו "מרי רוז"), ובמהלכה המטירו האנגלים על אוניות הצרפתים אש תותחים כבדה ואילצו אותן לסגת. אוניית הדגל הברטאנית "קורדלייר" השיבה מלחמה והוכרעה בפשיטה על סיפונה על ידי "ריג'נט" בת 1,000 הטונות. בדרך מקרה או בכוונה תחילה, כדי למנוע את נפילת האונייה לידי האויב, עלה לפתע באש מחסן התחמושת של "קורדלייר" והתפוצץ. השרפה התפשטה אל "ריג'נט" הצמודה אליה ובסופו של דבר גרמה גם לטביעת האונייה האנגלית. כ-180 אנשי צוות אנגלים קפצו לים וניצלו, ורק ברטאנים אחדים שרדו ונפלו בשבי. כרוניקות ודוחות מאותו זמן מספרים כי באירוע נהרגו קפטן ה"ריג'נט", 600 חיילים ומלחים, האדמירל העליון של צרפת והממונה על המשק של העיר מוֹרְלֶה.[46] ב-11 באוגוסט העלו האנגלים באש 27 אוניות צרפתיות, לכדו חמש אחרות, והנחיתו חיילים ליד ברסט כדי לפשוט על יישובי החוף ולקחת שבויים. ברם, אילצו סערות את הצי לשוב אל דרטמות' ומשם אל סאות'המפטון לצורך תיקונים.[47]

קאראקים, דומים ל"מרי רוז", תוקפים גליאות משוטים מיטיבות-תמרון; תחריט מאת פְרַנס הָז' על פי רישום של פיטר ברויגל האב.

באביב 1513 נבחרה "מרי רוז" שוב לעמוד בראש צי משלוח נגד צרפת. לפני שיצאה למשימתה, התחרתה "מרי רוז" נגד אוניות אחרות, והוכיחה כי היא אחת מהאוניות הגדולות, המהירות וקלות-התנועה ביותר של הצי. צי המשלוח בפיקודו של הווארד הגיע אל חופי ברסט ב-11 באפריל, שם נוכח לראות כי לאוניות האויב שחסו בנמל ברסט המבוצר הצטרף כוח קטן של גליאות שהגיעו מהים התיכון.[48] תגבורת זו הספיקה כבר להטביע אונייה אנגלית אחת ולהסב נזקים כבדים לאוניות אחרות. הווארד הנחית חיילים בחוף ליד ברסט אך לא הצליח להתקדם אל העיר. האספקה הלכה ואזלה, וכדי להשיג ניצחון בכל מחיר יצא הווארד ב-25 באפריל בראש כוח קטן של ספינות משוט להתקפה חזיתית ונועזת על הגליאות הצרפתיות. הוא עצמו הצליח להגיע אל אוניית האדמירל הצרפתי פְּרֶזֶ'ן דה בִּידוֹ והסתער בראש צוות השתלטות על סיפונה. מלחי האונייה הצרפתית הדפו את הפושטים, ביתקו את החבלים שהצמידו את שתי האוניות והפרידו את הווארד מאנשיו. גורלו של הווארד נחרץ והוא נקטל בו במקום על ידי החיילים שעל סיפון הגליאה הצרפתית.[49]

נפילת הווארד והמחסור באספקה ריפו את רוח הצי האנגלי והוא שב בידיים ריקות לפלימות'. תומאס הווארד, אחיו הבכור של אדוארד, מונה ללורד אדמירל החדש, והחל מייד בהכנות להתקפה מחודשת על ברטאן. היציאה לים התעכבה בשל רוחות נגדיות וקשיי אספקה, ו"מרי רוז" העבירה את החורף בסאות'המפטון. באוגוסט חברו הסקוטים לצרפת במלחמתה נגד אנגליה, אך נחלו מפלה מוחצת בקרב פלודן ב-9 בספטמבר 1513. בתחילת 1514 תקפו האנגלים שנית בסיוע כוח ימי שכלל את "מרי רוז", אך לא ידוע על התנגשויות ימיות כלשהן עם האויב.[50] במשך הקיץ כולו ערכו האנגלים והצרפתים פשיטות מהים כשהם מתישים זה את זה מבלי להשיג דבר. המלחמה הסתיימה בסתיו 1514 בחתימת הסכם שלום ובנישואי מרי, אחותו של הנרי, ללואי השנים עשר, מלך צרפת.[51]

לאחר חתימת הסכם השלום הושמה "מרי רוז" בעתודה. ביולי 1514 הוצאה משירות פעיל לצורכי תחזוקה יחד עם אחותה "פיטר פומגרנט". ב-1518 נעשו בה עבודות תיקונים ובדק שגרתיות, לוחות הדופן נאטמו בנעורת פשתן ונמשחו בעטרן, ובאונייה הוצב צוות מינימלי קטן שהוסיף לגור בה עד 1522. האונייה יצאה לזמן קצר יחד עם אוניות אחרות כדי "לטאטא את הים" לקראת הפלגתו של הנרי השמיני אל מעבר לתעלה לפגישה עם פרנסואה ה-1 מלך צרפת בקן דה דרא דור ("שדה אריגי הזהב") ביוני 1520.[52]

המלחמה השנייה נגד צרפת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1522 שוב נמצאה אנגליה במלחמה עם צרפת, (המלחמה האיטלקית, 1521–1526), הפעם בשל בריתה עם קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. התוכנית הייתה לתקוף בשתי חזיתות, כשהאנגלים מרכזים את מאמציהם בצפון צרפת. "מרי רוז" השתתפה בליווי מובלות חיילים ביוני 1522, וב-1 ביולי נכבש נמל מורלה בברטאן. הצי שב לאנגליה, ו"מרי רוז" עשתה את החורף במעגן בדרטמות'.[53] המלחמה נמשכה עד 1525, במהלכה עברו הסקוטים לצידה של צרפת. תבוסת הצבא הצרפתי בקרב פאביה ב-24 בפברואר 1525 ונפילת פרנסואה ה-1 בשבי חיילי קרל החמישי חתמה למעשה את המלחמה מבלי שהאנגלים ינחלו בה הישגים או ניצחונות משמעותיים.[54]

תקופת העתודה והשיפוץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מ-1522 עד 1545 נמצאה "מרי רוז" בעתודה. בקיץ 1527 תוקנה ונאטמה שוב במבדוק החדש שהוקם זה לא כבר בפורטסמות', וסירת השירות שלה תוקנה ותחתיתה נוקתה. העדויות הכתובות על קורותיה של "מרי רוז" בין השנים 1528 ל-1539 מעטות ביותר. מסמך שנכתב על ידי תומאס קרומוול ב-1536 מציין כי בתקופת כהונתו בשירות המלך "חודשו" "מרי רוז" ושש אוניות נוספות, אך לא ברור באלו שנים מדובר ומה המשמעות של הביטוי "made new". מסמך מאוחר יותר, שנכתב בינואר 1536 אך מחברו אינו ידוע, מציין כי "מרי רוז" ואוניות נוספות "שופצו" ("were new made"); תארוך קורות העצים של האונייה מאשר כי אומנם נעשה בה תיקון כלשהו ב-1535 או 1536. תקופה זו חופפת לתחילת פירוק המנזרים באנגליה, שהכניס כסף רב לאוצר המלך. לא ידוע מה היו טיבו וגודלו של השיפוץ. מומחים רבים, ביניהם מרגרט רוּל, מנהלת פרויקט המשייה של "מרי רוז", מניחים כי הכוונה לבנייה מחדש שכללה החלפת הליווח המרועף בליווח משווה, והם סבורים כי רק ב-1536 קיבלה האונייה את הצורה שהייתה לה בזמן בו טבעה. מרסדן סבור שייתכן והכוונה היא כי "מרי רוז" נבנתה במקורה בסגנון דומה יותר לזה של אוניות המאה ה-15, עם ירכתיים מעוגלות ולא מרובעות וללא אשנבי תותחים בסיפון הראשי.[55]

המלחמה השלישית נגד צרפת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אדמירל קלוד ד'אנבול, מפקד הצי הצרפתי שהנחית את ההתקפה על האי וייט; רישום מאת פרנסואה קלואה, ינואר 1535

נישואיו השנויים במחלוקת של הנרי ופירוק המנזרים עוררו את זעמם של האפיפיור ושליטי המדינות הקתוליות באירופה, והגדילו עוד יותר את בידודה המדיני של אנגליה. ב-1544, במהלך המלחמה האיטלקית, 1542–1546, הסכים הנרי לצאת בהתקפה על צרפת יחד עם הקיסר קרל החמישי, ובספטמבר כבש צבא אנגלי את בולון תוך אבדות כבדות. לא חלף זמן רב וקרל, שהשיג את יעדיו, חתם על שלום נפרד עם צרפת והותיר את אנגליה לבדה במערכה.[56]

במאי 1545 כינסו הצרפתים צי גדול בשפך הסן כשבכוונתם להנחית כוחות צבא על אדמת אנגליה. ההערכות בדבר גודלו של הצי שונות זו מזו במידה ניכרת; בין 123 ל-300 כלי שיט על פי מקורות צרפתיים ועד 226 אוניות מפרשים וגליאות על פי הכרוניקות של אדוארד הול. נוסף על הצי העצום נאספו בהַבר דה גראס (לה הבר של ימינו) 50,000 חיילים. כוח אנגלי בן 160 אוניות ו-12,000 חיילים בפיקודו של וייקונט לַייל עמד הכן בפורטסמות' כבר בתחילת יוני, עוד קודם שהצרפתים היו מוכנים ליציאה לים, ובאמצע החודש הנחית מכת-מנע שכשלה ולא השיגה את מטרתה. בתחילת יולי הפליג הכוח הצרפתי הענק אל אנגליה בפיקודו של אדמירל קלוד ד'אנבול, וב-16 ביולי נכנס אל מצר סולנט ללא כל התנגדות עם 128 אוניותיו. האנגלים הצליחו להעמיד מול האויב כ-80 אוניות, כולל אוניית הדגל "מרי רוז". אך מכיוון שלא עמדו לרשות הצי האנגלי גליאות כבדות כלשהן, המתאימות יותר מכל ללחימה במים מוגנים כמו מצר סולנט, הוא נסוג ללא שהיות אל נמל פורטסמות'.[57]

קרב סולנט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קרב סולנט

דִּמְמַת רוּחַ מנעה מאוניות האנגלים שבנמל את יכולת התמרון. ב-19 ביולי 1545 התקדמו הגליאות הצרפתיות אל עבר הצי האנגלי משותק התנועה, ובַתחילה איימו להשמיד כוח של 13 גליאות קטנות, או "rowbarges", הספינות היחידות שיכלו לצאת נגדן מבלי להזדקק לרוח. תוך כדי כך הלכה הרוח והתחזקה, ואוניות המפרשים הצליחו לצאת להתקפה לפני שהוכרעו ספינות המשוטים.[58] את ההתקפה על הגליאות הצרפתיות הובילו שתי האוניות הגדולות ביותר, "אנרי גראס א-דייה" ו"מרי רוז".

העניינים השתבשו כבר בתחילת הקרב. תוך כדי מאבקה בגליאות הצרפתיות נטתה "מרי רוז" לפתע בזווית חדה לצד ימין ומים חדרו לתוכה דרך אשנבי התותחים הפתוחים.[59] אנשי הצוות לא יכלו לעשות דבר כדי לייצבה, ובעודם ממהרים לעלות אל הסיפון העליון כדי להציל את נפשם, החלה האונייה שוקעת במהירות. פרטי ציוד באונייה הנוטה על צידה - תחמושת, אפסניה וצידה - השתחררו ונעתקו ממקומם והגבירו עוד יותר את המהומה. תנור הלבנים השמאלי הכבד שבמטבח האונייה התמוטט כולו, וקלחת ענקית בנפח 360 ליטרים הוטלה מן הספנה אל הסיפון התחתון שמעליה.[60] תותחים כבדים השתחררו מאחיזתם והוטחו אל הדופן הנגדית כשהם חוסמים את דרכי המילוט ומוחצים אנשים תחתם.

לאלו שלא נפצעו או נמחצו למוות על ידי החפצים הנעים נותרו דקות ספורות כדי להציל עצמם, והדבר נכון במיוחד לגבי אותם מלחים שהוצבו ליד תותחי הסיפון הראשי או עסקו בהבאת תחמושת ואספקה מן הספנה. גרמי המדרגות שקישרו בין הסיפונים היו ודאי לצווארי בקבוק שעיכבו את מנוסתם של המלחים, דבר המתחוור מן השלדים הרבים שנחשפו בטרופת האונייה. מה שהפך את טביעת האונייה לאסון גדול ורב-אבדות הייתה הרשת נגד פושטים שכיסתה את הסיפון העליון במותני האונייה (חלקה האמצעי) ואת צור הירכתיים. אלו מבין האנשים שהצליחו לעלות אל הסיפון נלכדו תחת הרשת ונסחפו למצולות עם האונייה. שפר גורלם רק של אלה שהיו בדוכניות הירי שעל התרנים. מתוך צוות המונה לפחות 400 איש ניצלו פחות מ-35, שיעור אבדות קטסטרופלי של למעלה מ-90%.[61]

A naval battle close to land with opposing fleets on either side with tops of two masts protruding from the water, indicating the sunken Mary Rose
פרט מתוך תחריט קָאוּדְרָיי המתאר את קרב סוֹלֶנְט. תרניה הקדמי והראשי של "מרי רוז" הטובעת נראים במרכז התמונה; גופות, שברים וחלקי מעטה צפים במים ואנשים נאחזים בדוכניות הלחימה.

הסיבות לטביעת האונייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאורים בני זמן האירוע

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצודת סאות'סי, המקום ממנו ראה הנרי ה-8 את "מרי רוז" ברגעיה האחרונים. המצודה השתנתה מאוד מאז אותה תקופה.

נשתמרו לימינו תיאורים אחדים בני הזמן של האירוע. התיאור היחיד עד ראייה לאסון הוא עדותו של איש צוות פלמי שניצל מטביעה, שנכתב על ידי שגריר קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרנסואה ון דר דלפט, במכתב הנושא את התאריך 24 ביולי. לדברי אותו פלמי עלום-שם ירתה האונייה בכל תותחי צד אחד ואחר כך הסתובבה כדי להפנות את תותחי הצד השני לעבר אוניית האויב, כשלפתע חטפה משב רוח פתאומי חזק, נטתה על צידה ומים חדרו לתוכה דרך אשנבי התותחים הפתוחים.[62] במכתב לוויליאם פאג'ט מ-23 ביולי, טוען ג'ון ראסל, הלורד אדמירל העליון לשעבר, כי האונייה אבדה בשל "rechenes and great negligence".[63] שלוש שנים לאחר אובדן האונייה נכתב ב"כרוניקל" של אדוארד הול כי טבעה "משום שנשאה תותחים רבים מדי ומשום שהאשנבים הנמוכים הושארו פתוחים, וכן משום שהתותחים הכבדים השתחררו, כך שעם נטיית האונייה חדרו המים פנימה והיא טבעה מייד."[64]

תיאורים מאוחרים יותר חוזרים על ההסבר כי האונייה נטתה על צידה תוך כדי סיבוב ושקעה למצולות בשל אשנבי תותחיה הפתוחים. ביוגרפיה של פיטר קארוּ, אחיו של ג'ורג' קארו, שנכתבה על ידי ג'ון הוקר זמן מה אחרי 1575, מציינת את אותה הסיבה, אך מוסיפה כי יש לתלות אשם גם בחוסר המשמעת של הצוות. המחבר כותב כי ג'ורג' קארו הבחין בסימני יציבות רעועה כבר כשהניפה "מרי רוז" את מפרשיה. דודו של ג'ורג', גֶּוֶון קארו, התקרב תוך כדי הלחימה אל "מרי רוז" באונייתו "מת'יו גונסון" כדי לברר את מצב האונייה בה נמצא אחיינו. התשובה שקיבל הייתה כי "יש לו כאלה "אנשים" (knaves) שאינו יכול לשלוט בהם."[65] שונה מכל האחרים הוא תיאורו של מרטין דה בֶּלֶה, קצין פרשים צרפתי שהיה נוכח בקרב, המציין כי הצרפתים הם שהטביעו בתותחיהם את "מרי רוז".[66]

תאוריות מודרניות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב ההיסטוריונים בני זמננו סבורים כי טביעת האונייה נגרמה כתוצאה מאובדן רגעי של יציבותה. לפי גרסה אחת הכה משב רוח פתאומי וחזק במפרשים והיטה את האונייה על צידה כשאשנבי התותחים עדיין פתוחים, והיא התמלאה מים במהירות וטבעה.[67] קוֹטְס מציע גרסה שונה מעט, המסבירה מדוע אונייה ששירתה כמה עשורים מבלי לטבוע ונלחמה אפילו במימי האוקיינוס הסוערים בחופי ברטאן ירדה למצולות באופן בלתי צפוי. לדעתו נוסף לאונייה במהלך שנות שירותה עוד ועוד משקל, עד שאיבדה לבסוף את כושר השיט שלה.[68] מרסדן, שבדק את התותחים שנמשו מהאונייה במאה ה-19 ובמאה ה-20, גילה כי תותחי שני הצדדים נמצאו כשהם טעונים ולכן ספק אם אומנם טבעה האונייה תוך כדי סיבוב לאחר שירתה בכל תותחי צד אחד. המשמעות היא, כי דבר מה אחר השתבש, שכן ההנחה היא כי צוות מיומן לא היה משאיר את האשנבים פתוחים לפני ביצוע סיבוב שיש בו כדי לסכן את האונייה.[69]

מבדיקת הטרופת עולה, כי בשלהי חייה של האונייה נעשו בה שינויים מבניים, והדבר מחזק את ההנחה כי השינויים היו רדיקליים מדי ופגעו בכשירות השיט שלה. אפשר שמשקל התותחים הכבדים שנוספו לאונייה הגדיל את שוקעה עד כדי כך שאשנבי התותחים של הסיפון התחתון נמצאו פחות ממטר אחד מעל קו המים.[70]

טענתו של פיטר קארו בדבר חוסר הצייתנות של הצוות זוכה לתמיכתו של ג'יימס ואט, קצין הרפואה הראשי לשעבר של הצי המלכותי, המתבסס על עדויות להתפשטות דיזנטריה מידבקת בפורטסמות', וסבור כי אפשר שפגעה ביכולתו של הצוות לתפעל את האונייה כיאות.[71] לעומת זאת, סבור ההיסטוריון ריצ'רד בארקר כי הצוות ידע למעשה שטביעת האונייה היא שאלה של זמן ולכן נרתע וסירב לציית להוראות.[72] מרסדן מוסיף ומציין כי הביוגרפיה של קארו אינה תואמת בפרטים אחדים את סדר האירועים עליהם מספרים עדי ראייה אנגלים וצרפתים. נכתב בה גם כי באונייה היו 700 איש, מספר גבוה בצורה בלתי רגילה. אך מאחר שהביוגרפיה נכתבה זמן רב יחסית אחרי האירוע, אפשר שהמספר המופרז הוא תוספת של נופך דרמטי.[73] את דברי מרטין דה בלה, כי הגליאות הצרפתיות הן שהטביעו את "מרי רוז", מסביר ההיסטוריון הימי מוריס דה ברוסאר כ"תיאור של איש חצר". דה בלה ושני אחיו היו קרובים לפרנסואה ה-1 מלך צרפת, ויכלו להפיק תועלת רבה מתיאור טביעת האונייה כניצחון צרפתי. למקורות אנגליים, גם אם היו מוטים, לא היה דבר להרוויח מתיאור הטביעה כתוצאה של התנהלות כושלת של הצוות במקום להעניק את הניצחון לתותחים האימתניים של הגליאות הצרפתיות.[74]

ניסויים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2000 ניסתה תוכנית הטלוויזיה "What Sank the Mary Rose" של ערוץ 4 הבריטי לחקור את הסיבות לטביעת "מרי רוז" בעזרת ניסויים עם דגמים בקנה מידה של האונייה ומשקולות מתכת שדימו את החיילים שעל סיפוניה העליונים. הבדיקות הראשונות העלו כי האונייה יכלה לבצע את הסיבוב שתואר על ידי עדי ראייה מבלי להתהפך. בבדיקות מאוחרות יותר השתמשו במאוורר כדי ליצור רוח דומה לזו שדווח כי התעוררה לפתע ביום הטביעה כאשר עמדה "מרי רוז" להסתובב. תוך כדי הסיבוב הטתה הרוח את המבנים העיליים של דגם האונייה בזווית גדולה משבים רוגע, הורידה את אשנבי התותחים של הסיפון הראשי אל מתחת לקו המים והטביעה את הדגם בתוך דקות ספורות. סדר האירועים דמה מאוד לזה שתואר על ידי עדי ראייה, ובמיוחד הפתאומיות שבה טבעה האונייה.[75]

קורותיה של טרופת האונייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
צ'ארלס ברנדון, גיסו של המלך הנרי השמיני מנישואיו למרי טיודור, אשר עמד בראש המבצע הכושל למשיית האונייה ב-1545

ימים ספורים לאחר האסון הורה מזכיר המדינה ויליאם פג'ט לנסות ולמשות את האונייה, והפקיד את ניהול המבצע בידי צ'ארלס ברנדון, גיסו של המלך. המשייה נעשתה באמצעים ובדרכים המקובלות אז להרמת אוניות במים רדודים: חיברו חבלים עבים לאונייה הטבועה וקשרו אותם אל שתי אוניות ריקות, או גוות. בזמן השפל מתחו את החבלים בעזרת כננים, וכשהגיעה הגאות התרוממו הגוות ועמן האונייה הטרופה. אחר כך גררו אותן למים רדודים יותר וחזרו על התהליך עד שהאונייה התרוממה לגמרי.[76]

רשימה של ציוד החילוץ הנחוץ הוכנה ב-1 באוגוסט, וכללה בין השאר חבלים חזקים, כננים, גלגלות ו-40 ליטראות של חֵלֶב לשימון. צוות המשייה המוצע מנה 30 ספנים ונציאניים, נגר ונציאני ו-60 מלחים אנגליים לסייע בידם.[77] שתי האוניות שנועדו לשמש כגוות היו Jesus of Lübeck ו-Samson, כל אחת בתפוסה של 700 טון ודומה בגודלה ל"מרי רוז". ברנדון היה בטוח כל כך בהצלחת המבצע, שהבטיח למלך כי משיית האונייה תושלם בתוך ימים ספורים. ברם, הסתבר כי לא היה בסיס לאופטימיות זו. מאחר שהאונייה נחה בזווית של 60 מעלות לצד ימין, היה חלק גדול ממנה תקוע עמוק בתוך קרקעית הטין. בשל כך לא ניתן היה להעביר חבלים מתחת לגוף האונייה, והכוח שנדרש להרמתה היה גדול לאין שיעור יותר מאשר לו ישבה על קרקעית מוצקה. ניסיון לחבר חבלים לתורן הראשי נכשל גם הוא לאחר שהחבלים נקרעו בשל העומס הרב.[78]

איור מתוך חיבור על משיית אוניות מ-1734, המראה את השיטה המסורתית למשיית טרופת בעזרת עוגנים ואוניות או גוות המשמשות כפונטונים. ניסיונות המשייה של "מרי רוז" בתקופה הטיודורית נעשו באותה שיטה

המחלצים הצליחו למשות רק את חלקי המעטה, תותחים אחדים וחפצים נוספים. לפחות שני צוותי חילוץ אחרים, ב-1547 וב-1549, קיבלו שכר על משיית תותחים נוספים מן הטרופת.[79] עד 1546, לכל הפחות, הוסיפו להאמין כי עדיין ניתן למשות את "מרי רוז", שכן באותה שנה היא מופיעה באינוונטר המאויר של אוניות מלחמה אנגליות הנקרא "מגילת אנתוני". לא ידוע מתי אפסה לבסוף התקווה למשות את האונייה בשלמותה. אפשר שהדבר היה אחרי מותו של הנרי השמיני בינואר 1547 או אולי מאוחר יותר, ב-1549, הפעם האחרונה בה משו ממנה תותחים.[80] ברם, הייתה "מרי רוז" זכורה היטב עוד בתקופת מלכותה של אליזבת הראשונה, ולדברי אחד מן האדמירלים שלה, ויליאם מונסון (1569–1643), עוד בשלהי המאה ה-16 ניתן היה לראות בשעות השפל את שרידי האונייה שאבדה.[81]

הרס האונייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הטביעה יצרה הטרופת הקבורה חלקית בקרקעית מעין מחסום בניצב לכיוון הזרם. בכל אחד מצדדיה נוצרה גומת חתירה, בור תת-ימי גדול, והיא כוסתה בהדרגה בסחופת ובאצות. בור צר ועמוק נוצר בצדה השמאלי הנוטה מעלה של האונייה, ואילו בצידה הימני התהווה בור רחב ורדוד יותר. פעולת השחיקה של החול והסחופת שנִשאו עם הזרם, והפטריות, הבקטריות והרכיכות תוקפות העץ, כמו "תולעת האוניות" טרדו נאוואליס, פוררו ופירקו את גוף האונייה. מבנה העץ החשוף הלך ונחלש, ובסופו של דבר קרס. קורות העץ ותכולת צד שמאל שקעו לתוך גומת החתירה ואל שרידי המצלעת, ושאר חלקי הגוף נישאו עם הזרם. לאחר התמוטטות חלקיו החשופים של גוף האונייה התיישר האתר עם הקרקעית והתכסה בהדרגה בשכבות של צמדה, שהסתירו חלק ניכר ממנו. במהלך המאה ה-16 כוסתה האונייה בשכבה קשה של טיט הָדוּק ושברי קונכיות, שייצבו את צורת האתר ואטמו את המשקעים מתקופת בית טיודור. שכבות נוספות של טיט רך כיסו את האתר במהלך המאות ה-18 וה-19, אך שינויים תכופים בדפוסי הזרמים ומועדי הים במצר חשפו מדי פעם חלקים של הגוף, מה שהוביל לגילוי אקראי של הטרופת ב-1836 ולאיתורה ב-1971.[82] לאחר המשייה נתברר, כי רק 40% בקירוב מגוף האונייה שרדו.

גילוי הטרופת במאה ה-19

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1836 נתפסה רשתם של חמישה דייגים בקורות עץ שהזדקרו מקרקעיתו של מצר סולנט. הם שכרו צולל בשם הנרי אֶבִּינֶט כדי שיסלק את המכשול, וב-10 ביוני הוא צלל אל הטרופת והיה לאדם הראשון שראה את "מרי רוז" לאחר קרוב ל-300 שנים. מאוחר יותר נשכרו שירותיהם של שני צוללים מקצועיים נוספים, ג'ון דין וויליאם אדוארדס. כשהם מצוידים בקסדה ובחליפת צלילה שהומצאו זה לא כבר, החלו דין ואדוארדס לסרוק את הטרופת ולמשות מתוכה חפצים. מלבד קורות וחפצים עשויים עץ אחדים, ביניהם כמה קשתות ארוכות, העלו הצוללים ממעמקי הים כמה תותחי ברזל וברונזה אחדים, אותם מכרו למנהלת הנשק של הצי בתמורה ליותר מ-220 ליש"ט. גילוי התותחים ומכירתם גרם בתחילה לריב בין דין (שצירף גם את אחיו צ'ארלס לפרויקט), אבינט והדייגים ששכרו אותם. המחלוקת יושבה בסופו של דבר על ידי שיתוף הדייגים ברווחים ממכירת התותחים, בעוד דין מקבל את זכויות החילוץ הבלעדיות על חשבונו של אבינט. זהות האונייה התבררה זמן קצר אחר כך מכתובות על אחד מתותחי הברונזה שיוצר ב-1537.[83]

ציור בצבעי מים של סלינג, תותח מחושל מברזל, יחד עם העגלה הדו-אופנית שלו (הגלגלים חסרים) וחלק מסלינג ברזל נוסף. הציורים (מבט על ומבט צד) נעשו כדי לתעד כמה מהממצאים שנמשו על ידי האחים דין בשנים 1836–1840.

זיהוי האונייה עורר התעניינות ציבורית רחבה בפעולות המשייה והגדיל את הביקוש לחפצים שהועלו מתוכה. אומנם לא ניתן היה באותם ימים לשמר כראוי חלק גדול מן הממצאים והם נידונו לכליה, אך רבים מביניהם תועדו ברישומים בעיפרון ובשרטוטים בצבעי מים אשר שרדו לימינו. ג'ון דין הפסיק את עבודות המשייה ב-1836, אך שב לעבוד ב-1840 והפעם בשיטות חדשות והרסניות משקודם. בעזרת פצצות פסולות לשימוש שמולאו באבק שרפה, אותן קיבל ממנהלת החימוש של הצי, פילס את דרכו אל תוככי הטרופת. שברי פצצות ועקבות של מכתשי פיצוץ נתגלו במהלך החפירות של ימינו, אך אין כל ראיה לכך שדין הצליח לחדור את הציפוי הקשה שאטם את השכבות מהתקופה הטיודורית. הוא דיווח כי חילץ ומשה משאבת שיפוליים ואת החלק התחתון של התורן הראשי, שנמצאו קרוב לוודאי בתוך האונייה. החילוץ של חפצי עץ קטנים, כמו קשתות ארוכות, מלמד כי הצליח אומנם לחדור בשלב מסוים את השכבות הטיודוריות, אך מנהלת פרויקט המשייה – מרגרט רול – מטילה ספק בכך. עיתונים שעקבו אחר עבודות הצלילה של דין דיווחו באוקטובר 1840 כי האונייה הייתה בעלת ליווח מרועף; ברם, מאחר שצור הירכתיים הוא חלק הגוף היחיד שלו ליווח מסוג זה, אפשר שההסבר לכך כי דין לא חדר את הציפוי הקונכייתי הקשה שכיסה את רוב האונייה, אלא הצליח להגיע רק אל שרידי צור הירכתיים שכיום אינו קיים יותר. למרות שיטות העבודה המגושמות שנקט דין ניצלה "מרי רוז" מהרס טוטאלי, שלא כמו טרופות אחרות בסולנט שנגזר גורלן ונכחדו.[84]

גילוי הטרופת מחדש בימינו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היוזמה לחיפוש אחר מקום הימצאה של טרופת "מרי רוז" יצאה ב-1965 מסניף סאות'סי של מועדון הצלילה הבריטי South-Aqua Club, והייתה חלק מפרויקט לאיתור טרופות במצר סולנט בראשותו של ההיסטוריון, העיתונאי והצולל החובב אלכסנדר מק-קי. בנוסף לו פעלה גם קבוצת חיפוש בראשותו של לפטננט-קומנדר אלן בֶּקְס מהצי המלכותי הבריטי, אשר מומנה על ידי הוועדה לארכאולוגיה ימית בלונדון. בתחילה נחלקו שני הצוותים בדעותיהם בדבר מיקומה של הטרופת, אך בסופו של דבר שילבו כוחות. בפברואר 1966 נתגלתה מפה מ-1841 ובה ציון המיקום של "מרי רוז" ושל טרופות אחדות נוספות. נקודת הציון תאמה את המחפורת (אחת מגומות החתירה) שנתגלתה כבר על ידי אנשיו של מק-קי, והמיקום הוודאי נקבע במרחק 3 ק"מ דרומית לפתח נמל פורטסמות' במים שעומקם 11 מ' בשיא השפל.[85] הצלילה לאתר החלה ב-1966, וסריקת סונאר שביצע הרולד אדג'רטון ב-1967–1968 גילתה כמה עצמים קבורים בקרקעית. ב-1970 נמצאה קורת עץ בודדת, וב-5 במאי 1971 זוהו חלקי המבנה הראשונים של הגוף הקבור בחול לאחר שנחשף חלקית בסערות החורף.[86]

אחת הבעיות עימן נאלץ הצוות להתמודד כבר מתחילה הייתה היעדר חוקים בבריטניה המגנים על אתרי טרופות מפני שודדים וציידי אוצרות. אוניות טבועות נחשבו בעיני החוק לרכוש פרטי ונמסרו לידי מי שמשה אותן ראשון. חוק הספנות המסחרית של 1894 קבע גם, כי כל חפץ הנמשה מהטרופת יוצא למכירה פומבית כדי לממן את פעולות החילוץ, ולא ניתן היה למנוע מאיש "לגנוב" את הטרופת או להפיק ממנה רווחים. כדי לטפל בבעיה הוקם ארגון בשם "ועדת מרי רוז", שמטרתו "לגלות, לחפור, למשות ולשמר למען הדורות הבאים את אותם שרידים של האונייה "מרי רוז" שיש להם ערך היסטורי או ארכאולוגי".[87]

כדי למנוע חדירת פולשים חכרה הוועדה מרשויות העיר פורטסמות' את קרקעית הים בה נמצאה הטרופת, וזאת כדי להרתיע צוללים באיום של הסגת גבול לרכוש תת-ימי. לאחר מעשה נתברר, כי התחכמות משפטית זו לא הייתה עומדת כנראה במבחן בית המשפט, אך היא והסודיות בה נשמר המידע על מיקומה של הטרופת אפשרו לפרויקט להתנהל ללא הפרעה. רק לאחר אישור החוק להגנה על טרופות ב-5 בפברואר 1973 הוכרזה "מרי רוז" כאתר בעל עניין היסטורי לאומי, הנהנה מהגנה מלאה של החוק מפני צוותי חילוץ מסחריים.[88]

הסקר והחפירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1971 פורסם הפרויקט בציבור וזכה להתעניינות תקשורתית רחבה. הדבר סייע לאיסוף תרומות וציוד, במיוחד ממקורות פרטיים. ב-1974 כבר כללה הוועדה נציגים של המוזיאון הימי הלאומי (גריניץ'), הצי המלכותי הבריטי, הבי.בי.סי. וארגונים מקומיים. באותה שנה קיבל הפרויקט את החסות המלכותית של הנסיך צ'ארלס, שנטל חלק בצלילות באתר. השתתפותו עוררה עניין ציבורי ועזרה להגדלת המימון והסיוע לפרויקט.[89] מטרות הוועדה קיבלו אישור פורמלי, וב-1974 היא הפכה לארגון לתועלת הציבור. המעמד החדש הקל על גיוס תרומות, ופעולות החפירה והמשייה אושרו רשמית על ידי ממשלת בריטניה.[90]

במהלך שנות השבעים נערכו באתר פעולות סקר, חפירה ותיעוד מקיפות בשיטות החדישות ביותר שהיו ידועות אז בשדה הארכאולוגיה הימית. כדי לאתר את טרופת "מרי רוז" השתמשו במחפרים מכניים, שאווירים (airlifts) ומחפרי שאיבה (suction excavators), אך לאחר מכן נעשתה עבודת החשיפה בשיטות עדינות ולא הרסניות.[91] ממצאים רבים שחשפו החוקרים באונייה נשתמרו היטב וצורתם לא נפגעה, אך רבים אחרים היו שבירים ועדינים ביותר והצריכו טיפול זהיר. ממצאים מכל סוג וגודל רופדו בחומר אריזה רך, וכמה מהחצים שהיו "רכים כמו גבינה למריחה", הועלו במכלים מיוחדים עם פוליסטירן מוקצף.[92] החוקרים הוסיפו להשתמש בשאווירים לסילוק טין וחול, אך בזהירות רבה משקודם כדי לא לגרום להרס האתר. שכבות המשקעים הרבות שהצטברו על האתר סייעו לחוקרים לתארך את הממצאים שבתוכן נתגלו. את זהותם של ממצאים שנהרסו ונתכלו זה מכבר בשיני הזמן ניתן היה לגלות על פי סוג הציפוי שעטף אותם ובדיקות מעבדה כימיות.[93]

עד 1978 הספיקו החופרים לחשוף אתר שלם וקוהרנטי ובו גוף שלם של אונייה הפונה בקו כמעט ישר צפונה, כשהוא נוטה בזווית 60 מעלות על צידו הימני וגוחן מעט קדימה בכיוון החרטום. מאחר שלא שרדו לימינו תיאורים של שיטות הבנייה באנגליה של כלי שיט דוגמת "מרי רוז", כללה החפירה גם סקר מפורט של צורת המבנה, ששפך אור חדש על בניית האוניות בתקופת שושלת טיודור.[94] ברם, כדי לבצע חפירה מלאה משמעותה הייתה לסלק קודם את שכבות המגן של טין שגוננו על חלקי הגוף מפני ריקבון ושחיקה בזרמי המים, פעולה שצריך היה להשלימה בתקופה קצובה של שנים אחדות כדי לא לגרום לטרופת החשופה נזק בלתי הפיך.

החוקרים הגיעו למסקנה כי הפתרון הטוב ביותר הוא למשות את שרידי הגוף מהמים ולשמרם. על מנת להתמודד עם משימה מורכבת ויקרה זו הוחלט להקים גוף חדש, "קרן מרי רוז", ארגון לתועלת הציבור שחברים בו נציגי ארגונים רבים אחרים. ב-1979 נרכשה ספינת צוללים חדשה שהחליפה את הסירה הקודמת, הקטמרן "רוג'ר גרנוויל" באורך 12 מ', ששימשה את המשלחת מאז 1971. הבחירה נפלה על ספינת החילוץ "סלייפנר", כלי השיט ששימש כפלטפורמה לעבודות הצלילה ב"ואסה". הפרויקט, שהחל עם צוות של שנים-עשר צוללים מתנדבים שעבדו ארבעה חודשים בשנה, הלך והתרחב וכלל עתה למעלה מ-50 איש שעבדו כל שעות היממה כמעט במשך תשעה חודשים בשנה. נוסף להם היו עוד למעלה מ-500 צוללים מתנדבים וצוות מעבדה של כ-70 איש שעסקו בעבודות השימור והפעלת הבסיס בחוף.[95] במהלך ארבע עונות החפירה מ-1979 עד 1982 הושקעו בפרויקט למעלה מ-22,000 שעות צלילה.[96]

החילוץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי למשות את "מרי רוז" צריך היה להתגבר על מספר קשיים בלתי מוכרים עד אז. חילוץ אוניית המלחמה השוודית "ואסה" בשנים 1959–1961 היה התקדים היחיד שניתן ללמוד ממנו, אלא שאז מדובר היה בפעולה פשוטה יחסית, מאחר שהגוף היה שלם כמעט לגמרי ונח על הקרקעית כשהוא ניצב. "ואסה" נמשתה, למעשה, באותן שיטות בהן השתמשו בתקופה הטיודורית: העבירו חבלים מתחת לגוף וקשרו אותם אל שני פונטונים משני צידי האונייה; אחר כך הרימו אותה בשלבים וגררו אותה אל מים רדודים. במקרה של "מרי רוז", לעומת זאת, נותר רק שליש מהגוף שלם ונח שקוע עמוק בבוץ. הרמתו בשיטה המסורתית לא הבטיחה כי יישאר שלם עם הוצאתו מהמים. החופרים בחנו שיטות חילוץ רבות, כמו בניית סכרי עצירה (cofferdam) סביב האתר, מילוי האונייה במצופים קטנים (כמו כדורי פינג פונג) ואפילו הזרמת תמלחת לתוך קרקעית הים והקפאתה, כדי שעם ציפתה תרים את האונייה. בפברואר 1980, לאחר דיונים ארוכים, הוחלט לרוקן קודם את גוף האונייה מתכולתו ולחזק אותו ברצועות וצלעות פלדה. אחר כך יקיפו את הגוף ברצועות הרמה מניילון, ירימו אותה אל פני המים באמצעות מנוף צף בעל חצובה דו-רגלית ויעבירו אותה אל עריסה. באותה ישיבה הוחלט גם למשות את האונייה לפני סוף עונת הצלילה של 1982. החשש היה, כי אם הטרופת תישאר חשופה זמן נוסף, ייגרם לה נזק בלתי הפיך הן על ידי אורגניזמים ימיים והן על ידי זרמי הגאות והשפל.[97]

"מרי רוז" מגיחה מן המים, 11 באוקטובר 1982

במאי 1981, בעונת החפירות האחרונה, הביע אלכסנדר מק-קי את דאגתו מפני שיטת החילוץ שנבחרה וערער בגלוי על מעמדה של מרגרט רול כראש המשלחת. מק-קי חש כי מתעלמים ממנו, אף על פי שמילא תפקיד מרכזי בפרויקט מראשיתו הן כיוזם, הן כחוקר של "מרי רוז" ושל אוניות אחרות במצר סולנט והן כמשתתף פעיל בצלילות ובחפירה התת-ימית. לדעתו, שנמצאו לה תומכים נוספים, עלול הפרויקט להסתיים בכישלון חרוץ אם האונייה תינזק במהלך החילוץ והמשייה. הפתרון שהוצע היה להניח קודם את גוף האונייה על עריסת פלדה עוד מתחת לפני המים ואחר כך למשותם יחד. המחשבה להשתמש ברצועות הרמה מניילון נזנחה גם היא, ובמקומה הוחלט לקדוח חורים דרך הגוף ב-170 נקודות ולהשחיל דרכם לולבי ברזל אליהם ייקשרו הכבלים המחוברים למסגרת ההרמה.[98]

באביב 1982, לאחר שלוש שנות חפירה אינטנסיביות, הוחל בהכנות למשיית האונייה. המסגרת חוברה אל הגוף והורמה אט-אט על ידי ארבע רגליים הידראוליות, כשהיא מחלצת את האונייה מקרקעית הים. אחר כך הרים המנוף הכבד של האסדה "טוג מור" את המסגרת והגוף יחד והניח אותם על עריסה שנבנתה במיוחד לדבר ורופדה בשקים מלאים מים. בבוקר 11 באוקטובר 1982 הוחל בביצוע השלב האחרון של החילוץ. בשעה 9:03 הגיחה מהמים העריסה ועליה "מרי רוז" לעיני צוות החילוץ, הנסיך צ'ארלס וצופים סקרנים שחגו בסירות סביב האתר. גוף האונייה הספוג מים רופד בשקים נוספים שמולאו באוויר, והעריסה ועליה האונייה הונחו על אסדה והועברו לחוף.[99]

הממצאים הארכאולוגיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקבת, מקדחת יד, מקצוע, סרגל וכלי נגרות שונים, מרביתם נתגלו בתוך תיבות שאוחסנו באחת מהקבינות בסיפון הראשי
אחת ממחרוזות התפילה הרבות שנמצאו ב"מרי רוז", שהייתה שייכת לאחד ממלחי האונייה

מלבד שרידי גופותיהם של כמחצית מאנשי הצוות נתגלו בטרופת ה"מרי רוז" למעלה מ-26,000 ממצאים וחלקי עץ של גוף האונייה.[100] מאחר שאונייה היא יחידה אוטונומית המספקת את צורכי עצמה, הייתה "מרי רוז" עמוסה בצידה (מזון ושתייה) שהספיקה לכלכלת הצוות לימים רבים. השוואה בין חביות האחסון של "מרי רוז" עם אלו של טרופת אוניית סוחר מ-1560 לערך מראה כי איכותן הייתה טובה יותר, הן היו חסונות ועמידות, דבר המלמד כי שלטונות הצי בתקופה הטיודורית הציבו סטנדרטים גבוהים לאספקה ולאחסון המזון באוניות.[101] מלבד הציוד הכללי נמצאו בטרופת "מרי רוז" גם חפציהם של אנשי צוות יחידאים, ובהם מלבושים, משחקים, תשמישי קדושה, כלי רחצה אישיים, כלי דיג ותפירה.[102]

בצוות האונייה היו כמה בעלי מקצוע אומנים, והיא הייתה מצוידת בכלים ובאפסניה לתחזוקה שגרתית ולתיקון נזקי קרב. סביב ובתוך אחת הקבינות בסיפון הראשי, מתחת לצור הירכתיים, גילו הארכאולוגים "אוסף של כלי נגרות... חסר תקדים בגודלו ובגיוונו", שכלל שמונה תיבות של כלי נגרים. הכלים, ובהם מקבות וקערות עטרן לאטימת החריצים בין הלוחות, היו שייכים לאחד מכמה הנגרים ששירתו באונייה.[103]

רבים מהתותחים ומכלי הנשק האחרים שנתגלו ב"מרי רוז" הם ממצאים נדירים מסוגם, שעל קיומם היה ידוע עד אז רק מעדויות כתובות ואיקונוגרפיות. כמעט כל מגיני-האקדח (gunshields) ששרדו לימינו הם מ"מרי רוז", וארבעת תותחי ברד-הכדורים הקטנים הם הדוגמאות היחידות הידועות של כלי נשק מסוג זה.[104]

כמו כן נתגלו בטרופת ה"מרי רוז" שרידי בעלי חיים. עם אלו נמנים שלדים של עכברוש, צפרדע וכלב.[105] הכלב, בן תערובת שגילו בין שמונה-עשר חודשים לשנתיים, נמצא סמוך לפתח הקבינה של הנגר, וכפי הנראה הובא לאונייה כדי לצוד עכברושים.[106] בתשע חביות נתגלו עצמות בקר, מה שמלמד כי הן הכילו מנות מוכנות של נתחי בשר־בקר עבור הצוות. כמו כן נתגלו עצמות חזירים ודגים שהונחו בסלים.[107]

כלי נגינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארכאולוגים גילו בטרופת האונייה שני כינורות, קשת, קַלְמִית חרישית, שלושה חלילי שלושה נקבים, שמנגנים בהם ביד אחת כך שהיד השנייה נשארת פנויה לנגן בכלי הקשה, וטמבור עם מקל הקשה. כלי נגינה אלה הנעימו את זמנם של אנשי הצוות, והם שימשו גם למתן קצב כאשר משכו המלחים את חבלי המפרשים או סובבו את הכננים שעל הסיפונים העליונים. הטמבור הוא הקדום ביותר מסוגו הידוע כיום, ולמקל ההקשה צורה שלא הייתה מוכרת עד כה. חלילי שלושת הנקבים ארוכים במידה ניכרת מדוגמות אחרות בנות אותה תקופה המוכרות כיום, וגילויים מוכיח כי איורים בני הזמן, שהיו חשודים קודם לכן כבלתי מדויקים, אכן מתארים במדויק את הכלים האמיתיים. עד גילוי הקלמית של ה"מרי רוז", מין חליל ממנו התפתח לימים האבוב, לא ידעו חוקרי תולדות כלי הנגינה כיצד נראתה "קלמית חרישית" או "קלמית עדינה", שעל פי המסופר הפיקה צלילים צווחניים פחות מהקלמיות הראשונות.[108] הקלמית החרישית נעלמה בסביבות המאה ה-16, והכלי שנמצא ב"מרי רוז" הוא היחיד ששרד. נגינה ברפליקה שהוכנה על פיה, בלוויית טנבור, הראתה כי מילאה את "תפקיד הבאס בצורה יעילה ביותר" והיטיבה ללוות בצליליה המלאים והעשירים את ריקודי המלחים על הסיפון.[109] מספר הכינורות מהמאה ה-16 שנשתמרו לעת הזאת הוא מועט ביותר, אך אף לא אחד מהם דומה לסוג הכינורות שנתגלו ב"מרי רוז". גם מהם הוכנו רפליקות, אך מאחר שצווארי הכינורות ומיתריהם חסרים, הידיעות אודות צורת המבנה שלהם אינן שלמות.[110]

כלי ניווט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין שרידי קבינה קטנה בחרטום ובכמה מקומות נוספים בטרופת האונייה נחשפה ערכת מכשירי הניווט הקדומה ביותר שנתגלתה עד כה באירופה: מצפנים, מחוגות עוקצים, סרגל לעבודת מפות, מדי זווית, אנכי עומק, מכשיר לחישוב מועדי-ים ומד-דרך ימי (לוג) לחישוב מהירות השיט. אחדים מהממצאים הללו ייחודיים לא רק בשל גילם הקדום אשר ידוע במדויק, אלא גם משום שהם קודמים לעדויות הכתובות הקדומות ביותר המזכירות את השימוש בהם; מדי זווית שימשו על פי שורת ההיגיון למדידת מרחק על מפות, אך לא ידוע כי הנווטים האנגליים השתמשו במפות ימיות במחצית הראשונה של המאה ה-16, מצפנים אינם מתוארים באוניות אנגליות אלא בשנות השישים של המאה ה-16, והאזכור הראשון של מד דרך ימי הוא מ-1574.[111]

תאו של הגלב-מנתח

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לצד מכשירים רפואיים נתגלו ב"מרי רוז" גם חפציו האישיים של הגלב-מנתח ובהם שרידי גלימת משי יקרה, כמו זו שלובשים חברי לשכת הגלבים המכובדים בציור מאת האנס הולביין הבן מ-1540.[112]

הקבינה בסיפון הראשי, מתחת צור החרטום, השתייכה לדעת החוקרים לגלב-מנתח (barber-surgeon), מי שהעניק טיפול רפואי לאנשי הצוות שנפצעו תוך כדי לחימה ובימים רגילים דאג לבריאותם. הממצאים החשובים ביותר הקשורים בו התגלו בתיבת עץ שלמה ללא פגע ובה למעלה מ-60 מכשירים וכלים בהם השתמש גלב-מנתח בעבודתו: ערכה שלמה של סכיני מנתחים, מהם שרדו ידיות העץ בלבד אך אף לא אחד מלהבי הברזל; מזרק נחושת לשטיפת פצעים ולטיפול בזיבה; ואפילו בקבוק מעשה־אומן להאכלת חולים שלא יכלו לשרת את עצמם. חפצים נוספים התגלו סביב הקבינה, וביניהם מגרדים לניקוי אוזניים, קערות גילוח ומסרקים. בעזרת מגוון הכלים והמכשירים הרפואיים הללו ונוספים יכול היה הגלב-מנתח לקבע שברי עצמות, לקטוע גפיים ולטפל בפציעות חמורות אחרות, לרפא מחלות אחדות ולהעניק לאנשי הצוות תנאים מינימליים של היגיינה אישית. עוזר אחד או יותר סייעו לו בעבודתו.

השימור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכת מתזים מרססת מים על גוף האונייה כדי למנוע את התייבשותו

שימור האונייה והממצאים שנתגלו בה היוו חלק מרכזי של הפרויקט כבר מראשיתו. חפצים רבים נשתמרו היטב, במיוחד אלו שהיו קבורים בטין, אך היו רגישים ביותר לחשיפה ממושכת לאוויר לאחר משייתם מהמים. הארכאולוגים והמשמרים היו צריכים לעבוד יחד כבר עם תחילת החפירות כדי למנוע את הרס הממצאים שנחשפו.[113] מייד לאחר משייתם הושמו הממצאים במה שקרוי "אחסון פסיבי", ורק אחר כך הועברו לשימור אקטיבי שאפשר את אחסנתם באוויר הפתוח. ממצאים קטנים עשויים עץ – החומר הנפוץ ביותר – נאטמו בשקי פוליאתילן כדי לשמור אותם לחים. קורות וחלקי עץ שהיו גדולים מכדי שניתן יהיה לעטוף אותם אוחסנו במכלי מים פתוחים. את הצמיחה וההתפתחות של פטריות ומיקרובים מנעו בשיטות שונות, שכללו אחסנה בטמפרטורה נמוכה והוספת כימיקלים; לטיפול בחלקי עץ גדולים נעזרו בחלזונות מים נפוצים, שניזונו מהאורגניזמים הורסי העץ אך לא פגעו בעץ עצמו.[114]

חומרים אורגניים אחרים, כמו עור ואריגי בד, טופלו בשיטות דומות, ואוחסנו כשהם לחים במכלי מים פתוחים או במכלי פלסטיק אטומים. ממצאים עשויים עצם או שנהב וכן זכוכית, קרמיקה ואבן עברו טיפול לסילוק מלחים כדי להגן עליהם מפני התגבשות של מלח. חפצי ברזל, נחושת וסגסוגות נחושת נשמרו בתוך תמיסת סודיום ססקוויקרבונט (Na3H(CO3)2) כדי למנוע התחמצנות ותגובה כימית עם הכלורידים שחדרו למעטפת. סגסוגות עופרת ופיוטר הן עמידות מעצם טבען בסביבה אטמוספירית ואינן מצריכות בדרך כלל טיפול מיוחד. כסף וזהב היו החומרים היחידים שלא נזקקו לאחסון פסיבי מיוחד.[115]

שימור גוף האונייה היה החלק המורכב והיקר ביותר בכל הפרויקט. תרומה של 4.8 מיליון לירות שטרלינג שנתקבלה ב-2002 מה-Heritage Lottery Fund ומענק כספי שווה לה מאת העיר פורטסמות' ומועצות מחוז המפשייר אפשרו את המשך השימור על פי לוח הזמנים המתוכנן.[116] במהלך השימור הפסיבי לא ניתן היה להחזיק את גוף האונייה כשהוא אטום לחלוטין לסביבה, וכדי למנוע את התייבשותו ריססו עליו בצורה סדירה מים מסוננים במעגל סגור שחומם בין 2 ל-5 מעלות צלזיוס. כשעץ ספוג מים מתייבש, לאחר שהיה במים כמה מאות שנים, הוא מצטמק ומאבד מנפחו בין 20 ל-50 אחוזים, והתנדפות המים מתוך תאי העץ גורמת לקריסתם ולעיוות צורתו של החפץ והיסדקותו. השימוש בפוליאתילן גליקול (PEG) לשימור ממצאים עשויים עץ היה מוכר עוד קודם, ובשנות ה-80 השתמשו בו לשימורה של "ואסה". ב-1994, לאחר כמעט עשור של ניסיונות עם חלקי עץ קטנים, החלו יישום תוכנית השימור התלת-שלבית של גוף האונייה. במהלך השלב הראשון, שנמשך מ-1994 עד 2003, ריססו על חלקי הגוף פוליאתילן-גליקול בעל משקל מולקולרי נמוך, שתפס את מקום המים בתוך המבנה התאי של העץ. מ-2003 עד 2010 השתמשו בפוליאתילן-גליקול בעל משקל מולקולרי גבוה יותר כדי לחזק את שכבות העץ החיצוניות. השלב השלישי יהיה ייבוש מבוקר באוויר שיימשך שלוש עד חמש שנים, ולכן לא יסתיים שימורה של "מרי רוז" לפני 2015.[117]

מוזיאון "מרי רוז"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדמיה גרפית של מבנה המוזיאון טרם הקמתו

מאז הוחלט למשות את טרופת "מרי רוז" התנהלו דיונים היכן תוצג בסופו של דבר דרך קבע. המחשבה הראשונית הייתה להציב את האונייה באיסטני שבאי פורטסי, בפינה הדרום-מזרחית של פורטסמות', אך ההצעה נדחתה בסופו של דבר בשל בעיות חנייה והמרחק מהמספנה בה נבנתה "מרי רוז" לראשונה. ביולי 1981 הועלתה הצעה אחרת: להעמיד את "מרי רוז" סמוך ל"ויקטורי", אוניית הדגל המפורסמת של אדמירל נלסון במעגנה ההיסטורית בפורטסמות'. קבוצה בשם "החברה לשימור ימי" הציעה אפילו את מצודת סאות'סי, ממנה ראה המלך הנרי השמיני את "מרי רוז" בשעת טביעתה.

מאז אמצע שנות השמונים נשמר גוף האונייה במבדוק יבש מקורה ובו עבר תהליך שימור מתמשך. הקהל יכול היה לצפות באונייה רק דרך קיר זכוכית, בשל הצורך לשמור אותה במצב רטוב – בשלב ראשון על ידי התזת מים ואחר כך בפוליאתילן גליקול. מאז נפתח אולם השימור ב-4 באוקטובר 1983, פחות משנה מאז נמשתה, צפו באונייה למעלה משבעה מיליון מבקרים (נכון לשנת 2007).[118] מוזיאון מרי רוז שכן תחילה במבנה סמוך לאולם השימור ונפתח לקהל ב-9 ביולי 1984.[119] הוא הכיל תצוגות שתיארו את תולדות האונייה והממצאים שנתגלו בה, מתותחי ברונזה שלמים ועד כלי בית. ב-2005 הוחל בתכנון מוזיאון חדש סמוך ל"ויקטורי", בו יוצגו תחת קורת גג אחת גוף האונייה מבלי שמחיצות זכוכית מפרידות בינו לבין קהל המבקרים והממצאים הרבים שנמשו מטרופת האונייה.[120] בספטמבר 2009 נסגר זמנית אולם השימור של "מרי רוז" כדי לאפשר את הקמת המבנה החדש, אשר נפתח לקהל ב-31 במאי 2013.[121]

מקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Barker, Richard, "Shipshape for Discoveries, and Return", Mariner's Mirror 78 (1992), pp. 433–47
  • de Brossard, M., "The French and English versions of the loss of the Mary Rose in 1545", Mariner's Mirror 70 (1984), p. 387.
  • Childs, David, The Warship Mary Rose: The Life and Times of King Henry VIII's Flagship. London, Chatham Publishing, 2007.
  • Doran, Susan. England and Europe 1485-1603. London and New York, Longman, 1996 (2nd edition).
  • Gardiner, Julie (editor), Before the Mast: life and death aboard the Mary Rose. The Archaeology of the Mary Rose, Volume 4. The Mary Rose Trust, Portsmouth. 2005.
  • Jones, Mark (editor), For Future Generations: Conservation of a Tudor Maritime Collection. The Archaeology of the Mary Rose, Volume 5. The Mary Rose Trust, Portsmouth. 2003.
  • Knighton, C. S. and Loades, David M., The Anthony Roll of Henry VIII's Navy: Pepys Library 2991 and British Library Additional MS 22047 with related documents. Aldershot, Ashgate Publishing, 2000.
  • Loades, David, The Tudor Navy: An administrative, political and military history. Aldershot, Scolar Press, 1992.
  • McKee, Alexander, King Henry VIII's Mary Rose. New York, Stein and Day, 1974.
  • Marsden, Peter, Sealed by Time: The Loss and Recovery of the Mary Rose. The Archaeology of the Mary Rose, Volume 1. The Mary Rose Trust, Portsmouth. 2003.
  • Marsden, Peter (editor), Your Noblest Shippe: Anatomy of a Tudor Warship. The Archaeology of the Mary Rose, Volume 2. The Mary Rose Trust, Portsmouth. 2009.
  • Mary Rose in: National Historic Ships UK.
  • Rodger, Nicholas A. M., The Safeguard of the Sea: A Naval History of Britain 660–1649. New York, W.W. Norton & Company, 1997.
  • Rodger, Nicholas A. M., "The Development of Broadside Gunnery, 1450–1650." Mariner's Mirror 82 (1996), pp. 301–24.
  • Rule, Margaret, Mary Rose: The Excavation and Raising of Henry VIII's Flagship. (2nd edition) London, Conway Maritime Press, London, 1983.
  • Stirland, Ann J., Raising the Dead: The Skeleton Crew of Henry VIII's Great Ship, the Mary Rose. Chichester, John Wiley & Sons, 2000.
  • Watt, James, "The Surgeons of the Mary Rose: the practice of surgery in Tudor England", Mariner's Mirror 69 (1983), pp. 3–19.
  • Weightman, Alfred Edwin, Heraldry in the Royal Navy: Crests and Badges of H.M. ships. Aldershot, Gale & Polden, 1957.
  • Wille, Peter, Sound Images of the Ocean in Research and Monitoring. Berlin, Springer, 2005.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 National Historic Ships UK
  2. ^ 1 2 Doran (1996), pp. 28-29.
  3. ^ Marsden (2003), pp. 1–2; Rodger (1997), pp. 165–166.
  4. ^ Rodger (1997), p. 221.
  5. ^ Marsden (2003), pp. 2–5; see Maria Hayward, "The Flags, Fabric" in Knighton and Loades (2000), pp. 31–33 for a more detailed account of the making of the flags.
  6. ^ Marsden (2003), p. 51.
  7. ^ Damian Goodburn, "Woodworking Aspects of the Mary Rose" in Marsden (2009), pp. 66–68, 71.
  8. ^ Childs (2007), p. 17; David Loades, "The Mary Rose and Fighting Ships" in Marsden (2009), p. 5; Peter Marsden, "Reconstruction of the Mary Rose: her Design and Use" in Marsden (2009), p. 379.
  9. ^ Richard Barker, Brad Loewen and Christopher Dobbs, "Hull Design of the Mary Rose" in Marsden (2009), p. 36.
  10. ^ תיאור מפורט של מבנה האונייה אצל Marsden (2009).
  11. ^ Peter Marsden, "The Upper Deck" in Marsden (2009), p. 216.
  12. ^ Peter Marsden, "Reconstruction of the Mary Rose: her Design and Use" in Marsden (2009), pp. 371–78; Alexzandra Hildred, "The Fighting Ship" in Marsden (2009), pp. 340–41.
  13. ^ ראו לדוגמה (Rule (1983.
  14. ^ Marsden (2003), pp. 94, 96.
  15. ^ Peter Marsden, "Propulsion, Masts and rigging" in Marsden (2009), pp. 242–49.
  16. ^ Richard Endsor, "Propulsion, The rigging" in Marsden (2009), p. 261.
  17. ^ Marsden (2003), pp. 7–8.
  18. ^ Marsden (2003), p. 14.
  19. ^ Loades (1992), pp. 94–95.
  20. ^ Rodger (1997), pp. 205–6.
  21. ^ Rodger (1997), p. 207.
  22. ^ Rodger (1996); Rodger (1997), pp. 206–8, 215.
  23. ^ Alexzandra Hildred, "The Fighting Ship" in Marsden (2009), pp. 297–344.
  24. ^ Alexzandra Hildred, "The Fighting Ship" in Marsden (2009), pp. 313–16.
  25. ^ מבוסס על טבלאות אצל Marsden (2009), pp. 318, 332, 338, 341.
  26. ^ 1 2 האינוונטר של שנת 1546 הוא מגילת אנתוני המאוירת שחוברה לאחר טביעת האונייה, כאשר עדיין האמינו כי ניתן למשותה ולשקמה.
  27. ^ Alexzandra Hildred, "The Fighting Ship" in Marsden (2009), pp. 298–303.
  28. ^ מבוסס על טבלה אצל Marsden (2009), p. 302.
  29. ^ Rule (1983), pp. 149–68; David. Loades, "II: The Ordnance" in Knighton and Loades (2000), pp. 12–14; Alexzandra Hildred, "(ii) Munitions" in Knighton and Loades (2000), pp. 16–19.
  30. ^ Alexzandra Hildred, "The Fighting Ship" in Marsden (2009), pp. 311–12, 341.
  31. ^ Childs (2007), p. 57; see also BBC News, "Sword from Mary Rose on display", 26 July 2007.
  32. ^ Rule (1983), p. 172; Stirland (2000), p. 21.
  33. ^ Rule (1983), pp. 181–82.
  34. ^ Alexzandra Hildred, "The Fighting Ship" in Marsden (2009), pp. 324–25; see also Balfour, Metcalf & North, "A Gun-Shield from the Armoury of Henry VIII:Decorative Oddity or Important Discovery?" in V&A Online Journal No. 39 for more information.
  35. ^ Marsden (2003), p. 13.
  36. ^ Julie Gardiner, "The 'Good Shippe' Mary Rose: an Introduction" in Gardiner (2005), pp. 11–12; Marsden (2003), pp. 9–10; Stirland (2000), pp 53–54.
  37. ^ For a detailed list of officers and other named individuals who served on the ship 1513–1545, see Marsden (2003), p. 9.
  38. ^ Julie Gardiner, "The 'Good Shippe' Mary Rose: an Introduction" in Gardiner (2005), pp. 11–12.
  39. ^ Marsden (2003), pp. 9–10; Stirland (2000), pp. 53–54.
  40. ^ מבוסס על טבלה אצל Marsden (2003), p. 10.
  41. ^ התארוך אינו ודאי, מאחר שמגילת אנתוני חוברה משך תקופה ארוכה שנמשכה לאחר טביעתה של "מרי רוז"
  42. ^ 1 2 Stirland (2000), pp. 74–76
  43. ^ Gardiner (2005), p. 12; Stirland (2000), p. 149.
  44. ^ Stirland (2000), pp. 113–14
  45. ^ Marsden (2003), p. 10.
  46. ^ Loades (1992), p. 60; for estimates of losses see Marsden (2003) pp. 10–11.
  47. ^ Marsden (2003), p. 11.
  48. ^ Marsden (2003) pp. 11–12.
  49. ^ Loades (1992), pp. 62–64; Rodger (1997), pp. 170–71.
  50. ^ Marsden (2003), pp. 12–13.
  51. ^ Rodger (1997), p. 172.
  52. ^ Marsden (2003) p. 13.
  53. ^ Marsden (2003) pp. 13–15.
  54. ^ Rodger (1997), pp. 174–75.
  55. ^ Marsden (2003), p. 142; על דעותיהם של החוקרים הסבורים כי ב-1536 נעשו באונייה שינויים משמעותיים, ראו גם עמ' 16.
  56. ^ Rodger (1997), pp. 176–82.
  57. ^ Loades (1992), pp. 131–32.
  58. ^ Loades (1992), p. 133.
  59. ^ Marsden (2003), pp. 18–19.
  60. ^ Christopher Dobbs, "The Galley" in Marsden (2009), p. 133.
  61. ^ Gardiner (2005), pp. 16–17; Marsden (2003), pp. 133–34. For more discussion supporting the suddenness and violent nature of the sinking, see also Julie Gardiner, "The 'Good Shippe' Mary Rose: an Introduction" in Gardiner (2005), pp. 16–17 and Colin McKewan, "The Ship's Carpenters and Their Tools" in Gardiner (2005), p. 297.
  62. ^ Marsden (2003), p. 19.
  63. ^ Marsden (2003), p. 178.
  64. ^ Marsden (2003), pp. 19, 179.
  65. ^ Marsden (2003), pp. 20, 181–82.
  66. ^ For summaries and comments on the various accounts see Marsden (2003), pp. 18–20, 130–34, 178–79 and Rule (1983) pp. 36–38 and Stirland (2000), pp. 22–23.
  67. ^ Rodger (1997); Rule (1983); Stirland (2000).
  68. ^ Stirland (2000), pp. 22–23.
  69. ^ Marsden (2003), pp. 132–33.
  70. ^ Peter Marsden, "The Loss of the Mary Rose, 1545" in Marsden (2009), pp. 391–92.
  71. ^ Watt (1983), p. 17.
  72. ^ Barker (1992), p. 439.
  73. ^ Marsden (2003), p. 130.
  74. ^ de Brossard (1983).
  75. ^ Channel 4, "What Sank the Mary Rose?", 2000.
  76. ^ תיאור מפורט של פעולות המשייה בתוך Rule (1983), pp. 39–41; Marsden (2003), pp. 20; Peter Marsden, "Salvage, Saving and Surveying the Mary Rose" in Marsden (2009), pp. 12–14.
  77. ^ State Papers Henry VIII, vol.1, (1830), pp.796-797 note, Suffolk to Paget, 1 August 1545: Letters & Papers, Henry VIII, vol.20 part 2 (1907), nos. 2, 3, 14, 16, 38, 39, 81, abbreviated
  78. ^ Peter Marsden, "Salvage, Saving and Surveying the Mary Rose" in Marsden (2009), pp. 12–14; however, see Marsden (2003), p. 28 for a discussion of the possible salvage of part of the main mast during the 19th century salvage.
  79. ^ Marsden (2003), p. 20.
  80. ^ Marsden (2003), p. 20; Ann Payne, "An Artistic Survey", p .23 in Knighton and Loades (2000).
  81. ^ Rule (1983), p. 41.
  82. ^ Jones (2003), pp. 12–24; Rule (1983), pp. 69–71; see Marsden (2003), pp. 76–86 for a detailed stratigraphy of the wrecksite.
  83. ^ Marsden (2003), pp. 21–25.
  84. ^ Marsden (2003), pp. 26–29; Rule (1983), p. 47; John Bevan, The Infernal Diver: the lives of John and Charles Deane, their invention of the diving helmet, and its first application to salvage, treasure hunting, civil engineering and military uses. Submex, London. 1996.
  85. ^ Wille (2005, p. 388.
  86. ^ Marsden (2003), pp. 30–34; Rule (1983), pp. 47–56.
  87. ^ Marsden (2003), pp. 32–33; quote from Rule (1983), p. 54.
  88. ^ Rule (1983), pp. 54–56.
  89. ^ Marsden (2003), p. 35.
  90. ^ Rule (1983), p. 67.
  91. ^ Rule (1983), p. 61.
  92. ^ Rule (1983), p. 89.
  93. ^ Marsden (2003), pp. 44–47.
  94. ^ Rule (1983), p. 108.
  95. ^ Marsden (2003), pp. 40–41; Rule (1983), pp. 59, 73–76.
  96. ^ Rule (1983), p. 220.
  97. ^ Wendell Lewis, "Raising the Mary Rose" in Marsden (2003), pp. 51–53.
  98. ^ Childs (2007), pp. 197–98.
  99. ^ Wendell Lewis, "Raising the Mary Rose" in Marsden (2003), pp. 53–59; Rule (1983), pp. 206–27.
  100. ^ Marsden (2003), xi.
  101. ^ Jen Rodrigues, "Staved containers (casks)" in Gardiner (2005), p. 421.
  102. ^ Childs (2007), pp. 79–88.
  103. ^ Colin McKewan, "The Ships' Carpenters and Their Tools", in Gardiner (2005), p. 297.
  104. ^ Alexzandra Hildred, "The Fighting Ship" in Marsden (2009), p. 313; Rosemary Weinstein, Julie Gardiner and Robin Wood, "Official issue or personal possession?" in Gardiner (2005), pp. 494–95.
  105. ^ Roseanna Cawthorne (5 October 2012). "10 things you might not know about the Mary Rose". Current Archeology. Current Publishing. Retrieved 11 March 2013.
  106. ^ Uncreditted (12 March 2010). "Dog skeleton from Mary Rose displayed in Portsmouth". BBC News. British Broadcasting Corporation. Retrieved 11 March 2013.
  107. ^ Anonymous (Undated). "Life on Board the Mary Rose". The Mary Rose. Retrieved 11 March 2013.
  108. ^ Jermy Montagu "Music on Board the Mary Rose" in Gardiner (2005), pp. 226–30.
  109. ^ Charles Foster "Wind Instruments" in Gardiner (2005), pp. 240–41.
  110. ^ Mary Anne Alburger, "Bowed String Instruments" in Gardiner (2005), pp. 242–49.
  111. ^ Robert Hicks, "Navigation and Ship's Communication" in Gardiner (2005), p. 264; Alan Stimson, "The Navigation Instruments" in Gardiner (2005), pp. 267–81.
  112. ^ Kirstie Buckland, "Silk Hats to Woolly Socks: Clothing Remains from the Mary Rose, Silk caps or coifs" in Gardiner (2005), pp. 35–37.
  113. ^ Marsden (2003), p. 145.
  114. ^ Jones (2003), pp. 35–43.
  115. ^ Jones (2003), pp. 47–49.
  116. ^ Childs (2007), 204–5.
  117. ^ Jones (2003), pp. 67–69.
  118. ^ Richard Harrison, "Creating the Mary Rose Tudor Ship Museum" in Marsden (2003), p. 64; Childs (2007), p. 210.
  119. ^ Richard Harrison, "Creating the Mary Rose Tudor Ship Museum" in Marsden (2003), p. 66.
  120. ^ Childs (2007), pp. 210–11.
  121. ^ Official website. Mary Rose Trust.
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מרי רוז


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מרי_רוז&oldid=39611018"