לדלג לתוכן

מריאן רבינוביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מריאן רבינוביץ'
מריאן רבינוביץ' בשנת 2008 תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
מריאן רבינוביץ' בשנת 2008
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
צילום מ-2008
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 18 באוקטובר 1934
בוקרשט, ממלכת רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 11 באוגוסט 2010 (בגיל 75) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל, רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מריאן רבינוביץ' (18 באוקטובר 1934 - 11 באוגוסט 2010) היה רופא גריאטר ושיקומי, גרונטולוג, סופר, מסאי וכותב זיכרונות, משורר ופסל ישראלי. מחלוצי הגריאטריה והרפואה הפליאטיבית בישראל.

רבינוביץ' נולד למשפחה יהודית בבוקרשט,בירת רומניה, שם נחשף עם משפחתו לרדיפות נגד היהודים ולפרעות מימי השואה. בימי השלטון הקומוניסטי, כאשר הגישה משפחתו בקשה לעלייה לישראל, סולק מהאוניברסיטה לאחר חמש שנות לימודי רפואה[1].

בשנת 1962 עלה לישראל, המשיך ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים והתמחה ברפואה פנימית. בהמשך השתלם ברפואה שיקומית ובגריאטריה בלוס אנג'לס שבקליפורניה.

פרופ' רבינוביץ' הקים ב-1973 וניהל את המערכת הגריאטרית בבית החולים שיבא בתל השומר, ובשנת 1983 ייסד את ההוספיס לחולי סרטן שמחלתם במצב מתקדם ביותר או המוגדרים כסופניים, על בסיס המודל הבריטי של הוספיס סיינט כריסטופר (אנ') של ד"ר סיסלי סונדרס (אנ'). בכך היה לחלוץ הרפואה הפליאטיבית בישראל. היה בין מייסדי עמותת עמדא לחולי אלצהיימר ומחלות דומות בישראל.

בספרי העיון שכתב התייחס מתוך עמדה של רופא ומדען הומניסט להתמודדות בני האדם עם תהליך ההזדקנות, לדרכי ההערכה של כוחות המטופלים הזקנים, ליחסים בין מטפלים ובין מטופלים בשלבים שונים של ההזדקנות, ולהתמודדות עם קרבת המוות.

אחרי שפרש לגמלאות התפנה יותר לכתיבה וליצירה אמנותית.

את רוב ספריו כתב במקור באנגלית.

נפטר בישראל בגיל 76.

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלמנתו, בבט רבינוביץ', ילידת רומניה אף היא, הייתה ראש החוג לקרדיולוגיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, שם היא מכהנת כפרופסור אמריטה. לאחרונה התמסרה גם היא ליצירה אמנותית בתחום המוזאיקה, הרישום והפיסול. לבני הזוג נולדו שלושה בנים והמשפחה התגוררה במושב שואבה.

  • גילו של אדם; תרגם מכתב-יד באנגלית וערך: עמי שמיר, תל אביב: עם עובד ('ספרית אפקים'), תשמ"ו 1985.[2] (The Six Ages of Man)
    • מהדורה ב מורחבת: גילו של אדם וזמנו האישי; תרגם מכתב יד באנגלית וערך: עמי שמיר, ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"ד 2003.[3]
  • איוב: מכתבים של רופא; עברית: מרים רון, תל אביב: עקד, תש"ן 1989.
  • המוות, רילקה ואני; תרגמה מכתב-היד האנגלי: מרים רון, תרגום שירי המחבר: ידידיה פלס, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1991.
  • בית הזמן; תרגם מכתב היד באנגלית: משה זינגר; ערך והביא לדפוס: דן שביט, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995.
  • אנשים: מיומנו של רופא גריאטר; הביאה לדפוס: שולה שלהב, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשס"ג 2003.
  • מוכר השעות; ערכה והביאה לדפוס שולה שלהב, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006. (רומן)
  • פֵּרות הזמן; שירים ופסלים: מריאן רבינוביץ; ציורים ורישומים: בבט רבינוביץ, שואבה: עלה, 2010. (הופיע לאחר מותו)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדא, 67 (אוקטובר 2010) https://web.archive.org/web/20130927205614/http://www.emda.org.il/Portals/10/emda%2067.pdf

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אורי דרומי, אחרי מות | מריאן רבינוביץ', מומחה לגריאטריה, 1934-2010, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2010
  2. ^ וראו: "מה לעשות, הספר טוב", מעריב, 12 בינואר 1986
    שמעון ברגמן, זקנים כבני אדם, כותרת ראשית, 2 באפריל 1986
  3. ^ עם הופעת הספר: עדנה לוינשטיין, גילו של אדם וזמנו האישי, באתר הארץ, 28 במרץ 2004
    זאב לוי, על קשישים זקנים וקשישים צעירים, באתר הארץ, 6 ביוני 2004