לדלג לתוכן

מרוץ התותח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מרוץ התותח (Cannonball Run) או "מרוץ ריצת התותח" וגם "מרוץ בייקר" (Cannonball Baker) (או בשמו המלא - Cannonball Baker Sea-to-Shining-Sea Memorial Trophy Dash), היה מרוץ רכב לא רשמי, ללא אישורים ואף מנוגד לחוק, שהתקיים חמש פעמים בשנות ה-70. נקודת ההתחלה של המרוץ הייתה מניו יורק, מדריאן, קונטיקט, בחוף המזרחי של ארצות הברית, ונקודת הסיום הייתה בפונדק פורטופינו[1], בפרבר בלוס אנג'לס, Redondo Beach, קליפורניה.

"מרוץ התותח" היווה השראה למספר רב של צוותים עצמאיים, בניסיונות רבים לשבור את זמן השיא המהיר ביותר של המסלול.

המרוץ נקרא גם 'מרוץ בייקר' על שם מייסדו - ארווין בייקר.

המרוץ התקיים ב-1971, 1972, 1975 ו-1979. המרוץ שימש השראה לכמה סרטים הוליוודיים, כגון Cannonball!, Rally Gumball, The Cannonball Run, Cannonball Run II, ו-Cannonball Run III.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארווין ג'ורג' "קנון בול" בייקר (באנגלית: Erwin George "Cannon Ball" Baker) היה רוכב ומארגן תחרויות אופנועים ומכוניות אמריקאי במחצית הראשונה של המאה ה-20.

בראשית דרכו, בייקר היה רוכב אופנוע בקבוצת 'מרוצי האופנועים ההודית' בשנת 1909. הוא חצה את ג'מייקה, קובה ופנמה על גבי האופנוע ההודי שלו, לאורכן ולרוחבן.

בשנת 1914 הוא חצה את ארצות הברית, כשהוא רוכב 3,329 מייל מסן דייגו לניו יורק על גבי האופנוע שלו. המסע ארך 11 ימים, 12 שעות ו-19 דקות. לאחר שהשלים את המרוץ, סיפורו פורסם בהרחבה בכותרות הראשיות בעיתונים.

בשנת 1915 הארי סי סטוץ, מייסד חברת "סטוץ מוטור", הציע לתת לארווין את אחת ממכוניות הספורט "סטוץ ברקט" של החברה שלו, אלא שארווין נאלץ להסיע את הרכב ברחבי המדינה - מסן דייגו לניו יורק. משימה לא קלה באותם ימים בהם אופנועים נהנו מתנאי דרך טובים יותר, לעומת הרכבים הכבדים, והיעדר כבישים סלולים.

ארווין בייקר עזב את סן דייגו במכונית ה"סטוץ ברקט", ולאחר 11 ימים, 7 שעות ו-15 דקות הוא הגיע לניו יורק. הישג מדהים לאותה תקופה.

בשנת 1933 השלים בייקר את המרוץ המפורסם ביותר שלו. הפעם הוא החל בניו יורק ברכב גרהם-פייג' דגם 57 בצבע כחול, בו נהג ברצף ללוס אנג'לס. בייקר קבע שיא כשהגיע ללוס אנג'לס לאחר 53 שעות ו-5 דקות בלבד, נסיעה שבעבר לקחה לו יותר מ-11 ימים. השיא לא נשבר למעלה מ-30 שנים.

זו הייתה עדות להישגי המכוניות בעשורים האחרונים, ולשיפור הרב שחל בהן. מערכת הכבישים המהירים בארצות הברית הושקה מספר שנים בלבד קודם לכן, ולאחר אותו מרוץ אגדי מניו יורק ללוס אנג'לס, המרוץ נודע באופן רשמי בשם "מרוץ (כדור) התותח".

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70, ברוק ייטס, כתב מגזין בשם "רכב ונהג" (Car and Driver). הוא והעורך סטיב סמית', הגו רעיון למרוץ בלתי רשמי ברחבי ארצות הברית. ההשראה לרעיון באה מהנסיעה הטרנס-יבשתית של 53.5 שעות שעשה בייקר ב-1933, מניו יורק ללוס אנג'לס. בתחילה המרוץ נקרא - "כדור התותח בייקר ים" (Cannonball Baker Sea), לאחר מכן שונה ל"זוהר-ים אנדרטת גביע דאש" (Shining-Sea Memorial Trophy Dash), ולבסוף קוצר מאוחר יותר ל-מרוץ התותח ("Cannonball Run").

המרוץ הראשון לא היה מרוץ תחרותי מכיוון שרק קבוצה אחת השתתפה בו. המרוץ היה כמעין חניכה של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים של ארצות הברית וגם שימש כמחאה נגד חוקי התנועה הנוקשים שנכנסו לתוקף באותה תקופה. מניע נוסף היה הכיף הכרוך בכך, כפי שדווח על כך במגזין של ייטס ובפרסומי רכב אחרים ברחבי העולם.

מרוץ השטח הראשון נעשה על ידי ייטס ובנו, "ברוק ייטס הבן", סטיב סמית', וחברם ג'ים וויליאמס, ב-3 במאי 1971, בטנדר של דודג' קאסטום ספורטסמן משנת 1971 בשם "ירח אשפה 2" ("Moon Trash II").

בשנים שלאחר מכן המרוץ נערך ארבע פעמים נוספות: 15 בנובמבר 1971;[2] 13 בנובמבר 1972;[3] 23 באפריל 1975; ו-1 באפריל 1979.[4]

מגזין "רכב ונהג" פירט את שלבי המרוץ של תחילת נובמבר 1971, בגיליון מחודש מרץ 1972[5]. מאמר זה הודפס מחדש לרגל ציון יום השנה ה-50 של המגזין ב-2005, בעקבות מאמץ יוצא דופן שנעשה על ידי אגודת המרוצים האמריקאית.

דן גורני, הזוכה ב--24 השעות של לה מאן ב-1967, זכה ב"מרוץ תותח" השני, כשנהג במכונית Sunoco כחולה, מדגם פרארי 365 GTB/4 Daytona. גורני אמר, "בשום זמן לא עברנו 175 מייל לשעה [280 קמ"ש]". הוא וברוק ייטס התחרו כנהגים משותפים. לקח להם 35 שעות ו-54 דקות לנסוע 2,863 מיל (4,608 קילומטרים) בממוצע של כ-80 מייל לשעה (130 קמ"ש), כשניתן להם לכל אורך המרוץ אך ורק קנס אחד. אולם, השלג בהרי הרוקי האט אותם במידה ניכרת[6][5][7].

בשנת 1972 ניצח הצוות של סטיב "יוגי" בהר, ביל קנפילד, ופרד אולדס במכונית קאדילק קופה דה ויל. זוהי המכונית האמריקאית הראשונה שזכתה במרוץ[8].

ב-23–25 באפריל 1975, ג'ק מיי וריק קליין נסעו במכונית דינו 246 GTS, ממוסך רד בול בניו יורק, בזמן שיא של 35 שעות ו-53 דקות, בממוצע של 83 מייל לשעה (134 קמ"ש)[9][10].

השיא של 'מרוצי כדורי התותח' הרשמיים הוא 32 שעות ו-51 דקות (כ 87 קמ"ש או 140 קמ"ש), שנקבע במרוץ האחרון מדריאן, קונטיקט, ללוס אנג'לס על ידי דייב היינץ ודייב יארבורו ביגואר XJ-S באפריל 1979.[4]

לאחר מרוצי התותח המקוריים, מגזין "נהג ורכב" תמך בגרסה חדשה למרוץ, שתתקיים בהתאם לחוק - The One Lap of America[11][12]. לעומת זאת, מרוצים בלתי רשמיים מחוץ לחוק בארצות הברית, המתקיימים באירופה ואוסטרליה, ממשיכים להשתמש בשם "מרוץ התותח" ללא אישורו של ייטס.

המרוץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת 'מרוץ התותח' הייתה לעזוב את מוסך רד בול (Red Ball Garage)[13][14][15] ברחוב מזרח 31 במנהטן, ניו יורק, בדרך כלל אחרי שעת חצות, כשהיעד הסופי הוא פונדק פורטופינו ברדונדו ביץ', קליפורניה. נסיעה בזמן הקצר ביותר האפשרי. אלה היו החוקים היחידים[16].

לא צוין דבר לגבי המסלול, סוג הרכב, מספר הנהגים או הצוות, או המהירות המרבית המותרת. הייתה 'הסכמה של ג'נטלמנים' שהרכב המשתתף במרוץ ייסע את כל המרחק לבדו ("לא ייגרר על רכב אחר, לא יוחלף ברכב שני / זהה שהוסתר סמוך לנקודת הסיום וכו'"). באם המתחרים יקבלו דו"חות נהיגה במהירות מופרזת במהלך המרוץ, כולל מצב של פסילת רישיון הרכב, הם יהיו באחריות הנהג בלבד. עצירה לקבלת הדו"ח נכללה בזמן הכולל של המרוץ.

מרוץ התותח נחשב כמרוץ בכך שהקבוצה עם הזמן המהיר ביותר הוכרזה כ"מנצחת", והתוצאות הוכרזו לפי הזמן. עם זאת, הזמנים לא נלקחו ברצינות רבה, ומהירות גבוהה לא הבטיחה מקום ראשון[17].

בתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרוץ זכה להתבסס בתודעה הציבורית בעקבות כתבה במגזין "טיים" ב-1975 שסיקרה את הניצחון של ג'ק מיי וריק קלין במרוץ. להפתעתם של רבים, הדיווחים המצחיקים במגזין "נהג ורכב" התקבלו בחום על ידי העיתונות והציבור, במקום הודעות גינוי על פזיזות המרוץ ועבירות החוק הרבות הכרוכות בו.

ב'מרוץ התותח שלו' - ספר זיכרונות שכתב ייטס, מדווח כי בשנת 1972 קבוצה של נשים בלבד, שכללה את פגי נימצ'ק, ג'ודי סטרופוס, ורוכבת ה-SCCA דונה מיי מימס ("הגברת הוורודה") נחבלה בהתרסקות רכב ליד אל פאסו, טקסס, וכתוצאה מכך היא לא השלימה את המרוץ. מימס הסבירה שלימוזינת הקדילק שלהם סטתה מהכביש והתהפכה לאחר שהנהג נרדם על ההגה. למרות שהמכונית נהרסה ואף ידה נשברה, לא היו מעורבים כלי רכב אחרים בתאונה. זו הייתה התאונה החמורה ביותר והיחידה במרוצי התותח הרשמיים[18].

ייטס החל לעבוד על תסריט לסרט שייקרא "מחוף לחוף".

שני סרטים "לא רשמיים" יצאו ב-1976, Cannonball[19] ו-The Gumball Rally[20]. אך בסופו של דבר, נוצר סרט "מרוץ התותח" רשמי (The Cannonball Run) בכיכובם של ברט ריינולדס, רוג'ר מור ודום דלואיס. ייטס השתתף ההופעת קמיע[21]. שני סרטי המשך, Cannonball Run II[22] ו-Sped Zone, הידוע גם בשם Cannonball Fever,[23] הופקו בעקבותיהם. תוכנית טלוויזיה מאוחרת יותר של רשת USA, קיבלה אישור רשמי להשתמש בשם מרוץ התותח, ונקראה Cannonball Run 2001.

מרוץ ארצות הברית אקספרס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מרוץ התותח האחרון, ריק דוהרטי, משתתף ותיק במרוצי 1975 ו-1979, חיפש 'יורש' לתחרות. לבסוף הוקם "מרוץ אמריקה אקספרס" (US Express), בין השנים 1980–1983[24].

"מרוץ אמריקה אקספרס" משנת 1980 התקיים מברוקלין שבניו יורק, לחוף בסנטה מוניקה. דוהרטי זכה ב"מרוץ אמריקה אקספרס" הראשון יחד עם נהג שותף ומעצב המשחקים המפורסם וויל רייט ברכב מאזדה RX-7. זמן המרוץ הכולל שלהם היה 33 שעות ו-9 דקות[25].

בשנת 1981 התקיים "מרוץ אמריקה אקספרס" מלונג איילנד, ניו יורק, לאמריוויל, קליפורניה (הגובלת באוקלנד בקצה המזרחי של גשר מפרץ סן פרנסיסקו-אוקלנד). "הכביש המהיר 80" היה המסלול הנבחר. הצוות המנצח ב-1981 היה "צוות האקספרס" של דייוויד מורס וסטיב קלאוזמן שנהגו בפורשה 928 האפורה של מורס. אחד מפגעי הדרך הייחודיים במרוץ של 1981 היה ירידת שלג מוקדמת שגרמה לסגירתו של 'מעבר דונר' לכלי רכב ללא שרשראות, למשך מספר שעות. בדיוק כשהתקרבו מכוניות "מרוץ אמריקה אקספרס", הפורשה 928, שנשאה שרשראות פלסטיק מיוחדות, הצליחה להמשיך, ואילו אחרים נאלצו לחכות לפתיחת הכביש[26].

נבחרת מורס-קלוזמן התחרתה שוב בשנתיים הבאות. ב-1982 (שגם בה התחרות הייתה מלונג איילנד לאמריוויל) הם נעצרו בידי המשטרה בכמה אירועים בלתי נשכחים. "מרוץ אמריקה אקספרס" האחרון ב-1983 לניופורט ביץ', קליפורניה, הם הגיעו למקום השני.

למרות שמסלולו ארוך יותר מ"מרוץ התותח", הזמן המהיר ביותר שנרשם עבור "מרוץ אמריקה אקספרס" היה 32 שעות ו-7 דקות במרוץ 1983. 44 דקות מהר יותר ממרוץ התותח המהיר ביותר, ושיא מרוץ התותח ה"רשמי", עד שנשבר ב-2006 על ידי אלכס רוי ודייוויד מאהר, בסך 31 שעות ו-4 דקות[27][28].

אירועים שלאחר ארצות הברית-אקספרס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרוץ C2C Express

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"C2C-אקספרס" (C2C Express) היה אירוע מאורגן שנוצר על ידי בן ווילסון מניו זילנד ואריק פרוסט ממישיגן. האירוע נועד להיות מוגבל למכוניות שיוצרו לפני 1980, שעלותן מתחת ל-3,000 דולר. מהלך זה נועד לשמור על עלות נוחה וברוח המרוץ המקורי של שנות ה-70. האירוע נמשך בין השנים 2015–2019.

המרוץ דמה למסלול התותח המסורתי ממוסך רד בול במנהטן לפונדק פורטופינו בחוף רדונדו, קליפורניה. באירוע המקורי היו רק שלושה מתחרים, בהם וילסון שניצח עם מכונית הקדילק שלו, בזמן של קצת פחות מ-40 שעות. במהלך 3 השנים הבאות האירוע גדל עד כדי כך שהמרוץ האחרון מחוף לחוף, הגיע ליותר מ-40 נרשמים. גודל האירוע נתן לווילסון ולפרוסט את הרעיון לקיים את האירוע האחרון שלהם מחוף מדריאן, קונטיקט ועד פונדק פורטופינו הממוקם בלוס אנג'לס. מסלול זה היה כמו מסלול "מרוץ התותח 1979", והפך למחווה של 40 שנה לאירוע. למעלה מ-40 קבוצות נרשמו לאירוע, 33 התחרו ו-24 סיימו. בין אירועי הגמר היה צוות של שוטרים ב-פונטיאק 49, אמבולנס נהוג בידי ג'ון פיקארה, לקסוס בה נהג השיאן אד בוליאן, ושברולט מונטה קרלו וינטג' נהוגה בידי בעלי השיאים הנוכחיים דאג טאבוט וארן טומן. וילסון ופרופסט התחרו גם כן, ווילסון נהג בפורד ואן ופרופסט ב'כתר ויקטוריה'. זמן הניצחון היה 31 שעות ו-47 דקות.

ב-15 בספטמבר 2019, שיא המרוצים ב"מסלול מרוץ כדור התותח" שעמד על 32 שעות ו-5 דקות, שנקבע על ידי אד בוליאן ב-2015, נשבר במהלך מרוץ ה-C2C Express ב-2019. פרד אשמור ג'וניור מהאנקוק, מיין, וטרוויס הילטון מקולג' סטיישן, טקסס, עם ארתור אשמור מ-Lamoine, מיין, קבעו שיא "מרוץ התותח" חדש של 31 שעות ו-47 דקות. באמצעות מסלול "מרוץ התותח" הארוך יותר משנת 1979 (מדריאן לפונדק פורטופינו), הצליח הצוות לכסות את 2,872 המיילים (2,622 קילומטרים) במוסטנג מ-1979, מדויקת ומאובזרת בצורה מינימלית. השיג זה הפך אותם לקבוצה השנייה שאי פעם האפילה על רף ה-32 שעות ושבע דקות, במסלול "מרוץ התותח", באירוע של יותר מ-36 שנים[29].

"ראלי ארבעת הכדורים" היה מרוץ כמעט חוקי מבוסטון לסן דייגו. הוא התנהל בין 1981 ל-1984, והוא מהווה את אחרון מרוצי הכביש התחרותיים האמיתיים בין יבשות שהתקיימו במאה העשרים. השם הרשמי של העצרת היה "ראלי ארבעת הכדורים לזכר מייקל א. פרסטון" (Michael A. Preston Memorial Four Ball Rally), לזכר מייסדה, שמת לפני האירוע הראשון. ה-FBR נתפס כמרוץ המרחק המעשי הארוך ביותר בין שתי ערים מרכזיות ביבשת ארצות הברית. למרוץ היו מספר מסלולים אפשריים שנקבעו בזמן אמת על ידי צוותי הנהיגה, ובדרך כלל עלו על 3,100 מיילים (4,988.92 קילומטרים). בממוצע, המרוץ היה ארוך יותר ב-250 עד 300 קילומטרים מאשר "מרוצי התותח" המקוריים של שנות ה-70. עד 50 מועמדים, כולל צוותים בינלאומיים, נבחרו להשתתף. האירוע היה "בהזמנה בלבד", ובדרך כלל הוגבל לנהגים מקצועיים ואחרים עם ניסיון נהיגה מתועד[30].

ב-3 ביוני 1984, הצוות של אדוארד מ' רהיל מברינגטון איליאן, וטימותי מונטגומרי מפרמונט אוהיו, בעלי כישורי נהיגה בביצועים וטווח, שיפרו את רכב ה-Pontiac Trans Am שלהם, וניצחו את המרוץ בזמן שיא של 35 שעות ו-46 דקות. למרות מספר שעות של עיכובים עקב שני מעצרים ובעיות מכניות במהלך המרוץ. הזמן הזה עדיין עומד היום בתור הזמן המתועד המהיר ביותר למרוץ שחוצה את יבשת ארצות הברית בין בוסטון לסן דייגו. התייחסות נקודתית משמעותית הייתה שרהיל ומונטגומרי האמינו שהם מחוץ למרוץ לאחר שני המעצרים שלהם והתקלה מכנית באילינוי. שיאי המרוץ הצביעו על כך שהצוות הצליח להגיע למהירות ממוצעת בין סנט לואיס לסן דייגו, כולל עצירות, העולה על 104 מייל לשעה (167 קמ"ש).

"מרוץ ארבעת הכדורים" של 1984, זכה לסיקור ממקורות חדשות לאומיים ובינלאומיים כגון AP, UPI, ניו יורק טיימס, שיקגו סאן טיימס, השידור של פול הארווי ב-5 ביוני 1984 ו-73 ארגוני עיתונים נוספים שהתקיימו ב-4 וב-5 ביוני. רמת האכיפה המשטרתית הייתה אינטנסיבית ביותר, מתוך עשרים ושבע המכוניות שתכננו לצאת מבוסטון באותו יום, רק אחת עשרה עמדו לסיים בפועל. משטרת מדינת ניו יורק לבדה עצרה שבעה משתתפים. רמת המאמץ המשטרתי הלאומי המתואם לעצור את המרוץ הייתה חסרת תקדים בהיסטוריה האמריקאית והובילה להפסקתו, שכן העלייה בפרסום הלאומי ותוספת תשומת הלב מצד רשויות החוק הפכו את ניהול האירוע לבלתי נסבל[31].

גביע הזיכרון של בוב ברנס C2C2C

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מרוץ בוב ברנס" (Bob Burns) או ה-"C2C2C" הוא סבב חדש ב"מרוץ התותח". האירוע משתמש בנקודות ההתחלה המקוריות של מרכז הקניות 'רד בול' או Goodwives אך משתמש בפונדק פורטופינו כנקודת אמצע. נהגים יכולים להשתמש בכל מסלול שהם חפצים, כל עוד הקריטריונים האלה מתקיימים.

כאשר כריס קלמנס ראה שלט מוצב בגבול פנסילבניה שאומר "סליחה, אנחנו סגורים", ב-RT80, עלתה בו המחשבה לא רק לעשות עוד "מרוץ התותח", אלא לעשות זאת פעמיים במרוץ מתוזמן. כריס החליט לעשות סיור מקדים כדי לראות האם הדבר אפשרי. הוא קרא למרוץ על שם דודו. המכונית ששימשה הייתה מרצדס SL 500 משנת 1999, בבעלותו של בוב ברנס, אותה קיבל כריס מדודתו פטי.

המרוץ הראשון החל ב-2 במאי 2020 כאשר כריס קלמנס ומארק ספנס יצאו למרוץ. הם חוו קשיים רבים במרוץ שלהם כולל תנועה כבדה, הולכי רגל בלאס וגאס, ושעות על גשר ג'ורג' וושינגטון. לבסוף הם קבעו זמן של 74 שעות ו-5 דקות[32]. האירוע בוצע 23 פעמים כאשר 2 קבוצות ניצחו את הזמן הראשוני שנקבע על ידי כריס קלמנס ומארק ספנס.

מורשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשרות שנים לאחר "מרוץ התותח" הרשמי האחרון ב-1979, עלו נושאים שונים ואפשרויות בדבר חידוש התחרו. ייטס נזכר בדחיית ההצעות להחיות את הקונספט, מכיוון שהוא "לא ניתן לעבודה". הסיבות שלו כללו: הגברת פעילות המשטרה, הגדלת החובה המשפטית לכל מארגן, הגברת התנועה לאורך כל השנה והרחבת השטחים העירוניים. הוא גם הזהיר מפני הסכנות הברורות של מרוץ בכבישים ציבוריים[33].

מרוץ הראלי ה-Gumball 3000 זכה לפרסום בתחילת שנות ה-2000 כאירוע דומה, שנערך לעיתים בנתיבי חוף אל חוף בארצות הברית, אך שם מדובר על מסלול ארוך פי כמה וללא מנצח מבוסס זמן.

שיאים נוכחיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיא הטרנס-יבשתי הלא רשמי, המכונה "אתגר מרוץ התותח", נשבר מספר רב של פעמים מאז התחרות הרשמית האחרונה של "גביע התותח".

ב-2013, השיא נשבר על ידי אד בוליאן, חובב רכבים ויוטיובר אמריקאי. עם נהג המשנה דייב בלאק והעוזר דן הואנג, למשך 28 שעות ו-50 דקות.

ב-2019 נשבר השיא של אד בוליאן, עם זמן שיא של 27 שעות ו-25 דקות בידי קבוצה אחרת.

במרץ 2020 צוות חובבים בראשות כריס אלן לקח רכב אאודי A8 חכור, התאים לו ולנטיין V1, מערכת מכלי דלק ימית פרוצה, וזוג משקפת. הם השלימו את המרוץ שלהם ב-26 שעות ו-38 דקות, כשהם מותירים הפרש של שעה מהשיא הקודם. השיא עורר מחלוקת עזה בקהילת 'מרוץ התותח', לאחר שמתנגדים טענו שבעקבות מגפת הקורונה וההגבלות של המדינות השונות, הכבישים היו ריקים, מה שהעניק 'ניצחון קל' לקבוצה של כריס. אך מנגד, הכללים המקוריים קבעו שרכב אחד בלבד צריך להגיע לנקודת הסיום, כשהדגש אינו לתמרן בתנועה עמוסה.

באותה שנה צוות נוסף שבר את השיא. הצוות מנה שלושה אנשים; דאג טבוט, ארן טומן ודונדל דריוש. הרכב צויד במגוון אמצעים טכנולוגים: גלאי רדאר משלימים, מפזרי לייזר, מספר מכשירי GPS שפעלו במגוון פלטפורמות שונות כדי לקבל כל מידע זמין ומדויק ואזהרה מפגעי כביש או מצלמות מהירות, אפילו הייתה להם מערכת הימנעות מהתרסקות מטוס של ה-E63 שנועדה לזהות מטוסים בסביבה (למקרה שהמשטרה אוכפת מהירות מטוס). כמו כן היו להם מצלמת ראייה תרמית, משקפת בעלת עוצמה גבוהה ששימשה את אחד מהם לזיהוי שוטרי סיור. בנוסף הותקנו אמצעים רבים נגד כוחות משטרה שהיו עלולים לצוץ: 2 גלאי מכ"ם, מפזרי לייזר, אפליקציה שסיפקה מפות חום של המשטרה, סורק רדיו, רדיו cb, סורק משטרתי נוסף עם GPS, מתגי ניתוק אור בלם, משקפת מיוצבת תמונה, מערכת זיהוי מטוסים, מחליף רמזור[34] ותרמיקה מטורפת. בנוסף, בתא המטען של הרכב נוסף מכל דלק גדול עם דלק עודף (רזרבי) שהיה לו תא דלק למילוי מהיר של זרבובית כפולה.

המהירות הממוצעת של הרכב בזמן המרוץ עמדה על 120 קמ"ש. הם הגיעו לפונדק פורטופינו לאחר 25 שעות ו-39 דקות.

זהו השיא העולמי הנוכחי נכון ל-2024, וזהו השיא השני שהם שוברים, והוא מהיר יותר בכמעט שעה מהשיא העולמי הקודם, ושעתיים מהר יותר מהשיא הראשון שהם שברו.

"מרוץ התותח" האוסטרלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסאות שונות של "מרוץ התותח" התבצעו באוסטרליה. כמו מרוץ התותח המקורי, היו אלה 'מרוצי חוף לחוף', אם כי במקרה זה, הם התחילו בחוף המזרחי של אוסטרליה והסתיימו בחוף המערבי, בפרת'. הם התנהלו בעיקר בשנות ה-80, כאירועים חד פעמיים או שניים. ה-Cannonball Sea to Shining Sea Paradise to Perth Trophy Dash התנהל ב-22 באוקטובר 1984 והגיע מ"גן העדן לגולשים" (Surfers Paradise) בקווינסלנד, לפרת' שבמערב אוסטרליה. רק שלוש קבוצות התחרו והמכונית הזוכה שהשלימה את המרוץ תוך 31 שעות הייתה פונטיאק, נהוגה בידי צוות של 3 אנשים. האירוע התקיים בפעם השנייה והאחרונה בשנת 1986[35].

מרוץ אחר, "מרוץ התותח האוסטרלי" (Australian Cannonball Cup), הוזנק ב-2 בנובמבר 1984 מפאתי מלבורן לפרמנטל שבמערב אוסטרליה. אולם לאירוע זה היה שיתוף פעולה מסוים עם המשטרה. זה היה מרוץ חוקי, והמתמודדים היו אמורים לפעול לפי המהירות המותרת. 33 קבוצות התחרו והייתה מחלוקת מסוימת לאחר המרוץ, כאשר הקבוצה במקום הראשון נפסלה לאחר שהתגלה כי נתפסו על ידי המשטרה בגין מהירות מופרזת. הנבחרת שהגיעה למקום השני, עם זמן של 33 שעות ו-4 דקות, זכתה במקום הראשון[36][37].

בשנת 1994, התקיים "מרוץ התותח" הראשון והיחיד באוסטרליה מדרווין ליולארו ובחזרה. בהתבסס על אירועים דומים בארצות הברית, אירוע זה הסתיים בטרגדיה כאשר פרארי F40[38] שיצאה משליטה, התרסקה במחסום דרומית לאליס ספרינגס, וכתוצאה מכך נגרם מותם של שני אנשי צוות של המרוץ שאיישו את המחסום וכן השניים המתחרים[39]. בשאר המרוץ המהירויות הגיעו ל-112 קמ"ש. מאז הוטלה הגבלת מהירות כדי למנוע תאונות נוספות.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Now (as of January 2021) called the Portofino Hotel, the building is located at 260 Portofino Way, Redondo Beach, CA 90277,
  2. ^ Brock Yates, Cannonball! World's Greatest Outlaw Road Race. Motorbooks International. באוגוסט 2003. p. 61. ISBN 978-0-7603-1633-7. {{cite book}}: (עזרה)
  3. ^ Brock Yates, Cannonball! World's Greatest Outlaw Road Race. Motorbooks International. באוגוסט 2003. p. 98. ISBN 978-0-7603-1633-7. {{cite book}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 Brock Yates, Cannonball! World's Greatest Outlaw Road Race. Motorbooks International. באוגוסט 2003. p. 202. ISBN 978-0-7603-1633-7. {{cite book}}: (עזרה)
  5. ^ 1 2 Yates, Brock (במרץ 1972). "The Cannonball Baker Sea-to-Shining-Sea Memorial Trophy Dash". Car and Driver. נבדק ב-2 בנובמבר 2018. {{cite journal}}: (עזרה)
  6. ^ Brock Yates, Cannonball! World's Greatest Outlaw Road Race. Motorbooks International. באוגוסט 2003. p. 61. ISBN 0-7603-1090-4. {{cite book}}: (עזרה)
  7. ^ "Dan Gurney's All American Races". All American Racers. נבדק ב-4 בנובמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Brock Yates, Cannonball! World's Greatest Outlaw Road Race. Motorbooks International. באוגוסט 2003. p. 98. ISBN 978-0-7603-1633-7. {{cite book}}: (עזרה)
  9. ^ Brock Yates, Cannonball! World's Greatest Outlaw Road Race. Motorbooks International. באוגוסט 2003. p. 144. ISBN 978-0-7603-1633-7. {{cite book}}: (עזרה)
  10. ^ "Three-Thousand Mile Dash". Sports Illustrated: 10. 5 במאי 1975. נבדק ב-3 בנובמבר 2018. {{cite journal}}: (עזרה)
  11. ^ ה-Brock Yates' One Lap of America הוא אירוע ספורט מוטורי שנתי בארצות הברית שמתקיים מאז 1984. הוא היורש של תחרות "מרוץ התותח". הנחת היסוד המקורית הייתה לנהוג בקרוס קאנטרי, אבל One Lap of America מכבדת כעת את מגבלות המהירות, והפכה לקבוצה האוכפת את החוק במהלך המרוץ ברחבי ארצות הברית, עם נסיעות לילה בין מסלולים. נדרשים לפחות שני נהגים, והמכוניות חייבות להיות חוקיות ולהתנהג בהתאם לחוק, ולנהוג בסט אחד של צמיגי רחוב לאורך כל האירוע.
  12. ^ אתר התחרות, באתר The One Lap of America
  13. ^ Red Ball Garage, New York, USA, Detour (באנגלית אמריקאית)
  14. ^ Arne's Antics, I Went Searching For The Real Cannonball Run And Found it, ‏2017-10-29 (באנגלית אמריקאית)
  15. ^ https://www.arnesantics.com/taking-back-the-cannonball-run-record/
  16. ^ Brock Yates, Cannonball! World's Greatest Outlaw Road Race. Motorbooks International. באוגוסט 2003. p. 80. ISBN 0-7603-1090-4. {{cite book}}: (עזרה)
  17. ^ Brock Yates, Cannonball! World's Greatest Outlaw Road Race. Motorbooks International. באוגוסט 2003. p. 59. ISBN 0-7603-1090-4. {{cite book}}: (עזרה)
  18. ^ Brock Yates, Cannonball! World's Greatest Outlaw Road Race. Motorbooks International. באוגוסט 2003. p. 111. ISBN 978-0-7603-1633-7. {{cite book}}: (עזרה)
  19. ^ "Cannonball". IMDB. נבדק ב-25 בנובמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ "The Gumball Rally". IMDB. נבדק ב-25 בנובמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ "Cannonball Run". IMDB. נבדק ב-25 בנובמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ "Cannonball Run II". IMDB. נבדק ב-25 בנובמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ "Speed Zone". IMDB. נבדק ב-25 בנובמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ "Life in the Fast Lane: The 1980 U.S. Express". Hagerty. Hagerty Insurance. 5 בפברואר 2018. נבדק ב-25 בנובמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ "Sims Designer Had the Wright Stuff for Street Racing Way Back When", wired.com; accessed March 21, 2016.
  26. ^ Nelson, Wayne (14 דצמ' 1981). "U.S. Express Rolls Again" (PDF). Autoweek. נבדק ב-5 דצמ' 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ "The Pedal-to-the-Metal, Totally Illegal, Cross-Country Sprint for Glory", wired.com; accessed December 9th, 2019.
  28. ^ Roy, Alexander (2007). The Driver. New York: HarperCollins. ISBN 978-0-06-137499-9.
  29. ^ "Maine men sets transcontinental speed record". Up North Motorsports (באנגלית אמריקאית). 2019-11-04. נבדק ב-2019-12-05.
  30. ^ "Road Warriors". NBC Nightly News from 1983. ביוני 1983. ארכיון מ-2021-12-21. {{cite news}}: (עזרה)
  31. ^ ""Record Set In Secret Race"". The New York Times. 5 ביוני 1984. {{cite news}}: (עזרה)
  32. ^ כתבה
  33. ^ Brock Yates, Cannonball! World's Greatest Outlaw Road Race. Motorbooks International. באוגוסט 2003. p. 266. ISBN 0-7603-1090-4. {{cite book}}: (עזרה)
  34. ^ מהסוג שמשמש אמבולנסים.
  35. ^ "Paradise to Perth Cannonball (Australia, 1984 and 1986)". www.cannonball.info (באנגלית). נבדק ב-2022-07-31.
  36. ^ "A brief history of Australia's illegal Cannonball run". WhichCar (באנגלית). נבדק ב-2021-06-18.
  37. ^ "Teams in the 1984 Australian Cannonball Cup". www.cannonball.info (באנגלית). נבדק ב-2022-07-31.
  38. ^ "Motorsport Memorial -".
  39. ^ Cass, Rebecca (2001).
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מרוץ_התותח&oldid=39445294"