מרד כלא שש
 | ||||||||||
| פלוגה ג' | ||||||||||
| תאריכים | 9 באוגוסט 1997 – 10 באוגוסט 1997 (יומיים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
כלא שש  | |||||||||
| תוצאה | הקמת מערך גחל"ת, שיפור בתנאי הכליאה, סגירת הצינוק | |||||||||
| ||||||||||
  | ||||||||||
מרד כלא שש הוא הכינוי הנפוץ למרד בבסיס הכליאה הצבאי 396 הנמצא ליד עתלית, שהחל ב-9 באוגוסט 1997.
הרקע לאירועי המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים שקדמו לאירועי המרד, מצב האסירים הכלואים בבתי הכלא הצבאיים ותנאי מחייתם לא נבדק בצורה יסודית ומעמיקה, ובמהלך שנים אלו, התפרסמו בעיתונות עדויות מטרידות שהציגו תמונה קשה של פגיעה בזכויות הכלואים ואף פגיעה בזכויות יסוד של בני אדם.
דוגמה לאירועים אלו הייתה פרשה שהתרחשה בדצמבר 1996 ובה סופר בתקשורת על חייל בשירות סדיר שנכלא בכלא ארבע שבצריפין וסירב ללבוש את מדי האסיר, בעקבות זאת הובא לבית הדין הצבאי על ידי שוטרים צבאיים אזוק ועירום. מקרה דומה אירע בכלא שש במרץ 1997 ובו חייל מילואים שהופשט עירום נאזק עם ידיו מאחורי גבו במשך יממה שלמה והושאר לבדו ברחבת אחת הפלוגות בכלא.
אירועים נוספים כאלו ודומים[1] בחומרתם התווספו לסדר היום הקפדני בכלא הצבאי. באותה התקופה מסדרי הסדר ברחבת הפלוגה, בהם עומדים החבושים בדום מתוח יכלו להימשך כ-3–4 שעות של עמידה ממושכת תוך איסור מוחלט לזוז, לדבר, להוריד את הראש או להסיט את המבט, לעיתים אף נמנעה מהכלואים גישה לשירותים במהלך עמידה במסדר. מקרה של חבוש שהיה זז במהלך המסדר יכול היה להתגלגל לתוך אירוע אלים של נטרול ואזיקה מצדם של הסוהרים מבלי אזהרה מוקדמת.
נוסף לכך, מדריכי הכלואים הם חיילי סדיר, שלא עברו הכשרה מקצועית כמו בבתי סוהר אזרחיים. על כך אמרה ועדת הרמטכ"ל שרמתם האישית של המד"כים אינה מספיקה להתמודדות עם הלחץ הגועש בתוך פלוגות הכלא[דרוש מקור].
את מרבית היום היו מעבירים הכלואים בתוך תאים אטומים הלוקים בתחזוקה, בנובמבר 1996 אף הורה קצין בריאות הציבור, רס"ן ראובן קימור על סגירה לאלתר של פלוגות ב' וג' המשוכנות במבנה ישן ורעוע מימי המנדט הבריטי, בהמשך עלתה הטענה כלפי גורמי הרפואה בכלא בנושא הצפיפות בתאים, שבשילוב עם העובש ומערכת ביוב רעועה עלולה להוביל להתפרצות מחלות.
גורמים אלו, בהכללה, ובהיעדרה של עזרה מקצועית בפרט, גרמו לתחושות סבל ודיכאון קשים של האסירים.
במהלך החודשים שקדמו למרד, נוצרה קבוצה של כלואים המוגדרים "אסירים קשים" בכלא הצבאי, שמצאו עניין משותף יחדיו והרגשת "רדיפה" מצד סגל הכליאה. אלו ביחד, מתחת לאפם של השוטרים הצבאיים רקמו את תוכנית ההשתלטות על הפלוגה, עד אשר זאת יצאה לפועל. לדבריו של מנהיג המרד גדעון מרטין, החבורה היוותה "קבינט ביטחוני" במהלך המרד - כזאת שגם מדברת בשם דעת כלל הכלואים.
יומן האירועים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום שבת ה-9 באוגוסט 1997 בפלוגה ג' של כלא שש שהו 108 אסירים (40 מעל התקן המותר). בשעה 10:30 בבוקר אותו היום פרץ מרד אסירים גדול בן 25 שעות ובהיקף של 18 מורדים לפחות שהחזיקו תשעה מדריכי כלואים כבני ערובה. טיעונם להתקוממות המרד היה בשל תנאי כליאה נוקשים ומחפירים, השפלה ואלימות חוזרת מצד סגל הפלוגה. את המרד תכננו והובילו 'הגרעין הקשה' של הפלוגה - חבורה סגורה ואנטי ממסדית של חיילים בודדים (מרביתם יוצאי ברית המועצות) שבמרוצת זמן כליאתם ספגו אלימות קשה בכלא מצד הסגל הזוטר ועד הסגל הבכיר. מנהיגם הבולט היה גדעון טדי מרטין שכונה "טדי", יליד סיירה לאון שנשפט באשמת אונס לארבע וחצי שנים. אליו חברו ויקטור רבייב - שנשפט באשמת שימוש בסמים. רומן קוגן - שנשפט באשמת סחר בהרואין. וסרגיי קאופמן - שהורשע בהריגה בתאונת דרכים.
ביחד, ובעזרת אסירים נוספים השתלטו במהלך מתוכנן ומוקפד על חדר האוכל שבפלוגה, תוך שימוש באלימות כלפי מספר מפקדים, לכדו וכפתו יחדיו באזיקים את כל הסגל הנוכח, ואף 'משכו' בהדרגה חברי סגל נוספים מהפלוגה אל תוך חדר האוכל מבלי שאלו יודעים דבר על המתרחש. בערך כשעה לקחה ההשתלטות על הפלוגה. לאחר אזיקת הסגל בחדר האוכל, חסימת שער הכניסה לפלוגה בעזרת מיטות, כיסאות, ומזרנים, ופריצה לארון הכוננות (שהכיל גז מדמיע, אלות ברזל וגרזנים, מיגון, וכלי עבודה). לאחר מכן השתלטו על אגף הבודדים, ושחררו את חבריהם מן תאי הבידוד. כחלק מיחס הכוחות החדש שנוצר - החבושים הפגינו וונדליזם רב, הרסו את משרדי הסגל, קירות בפלוגה רוססו בגרפיטי, מוזיקת טראנס הושמעה ברחבת הפלוגה דרך רדיו-טייפ שמצאו המורדים.
שעתיים עד שלוש לאחר פרוץ המרד הגיעו מפקדי הכלא, וקציני משטרה נוספים אל הכלא בניסיון להבין לאן מתקדם המצב, עלו על גג הפלוגה ומשם דיברו ישירות אל גדעון מרטין שדרש לראות את הרמטכ"ל, קצין משטרה צבאית ראשי, ועוד קצינים בכירים אחרים. הדרישה נענתה והם הגיעו - אלופים ומפקדים בכירים, ראשי צוותי משא ומתן של משטרת ישראל, קציני מטה, וקציני בריאות הנפש. המשא ומתן עמד על כמה נושאים מרכזיים: שחרור בני הערובה מצד המורדים, ומנגד - דרש מרטין בראש ובראשונה שינוי בתנאי הכליאה והקלה ביחס הקשה כלפי האסירים. שנית דרש שלא יעבירו אותו ואת חבריו לכלא אזרחי, ובנוסף שלא יישפטו בעתיד על אירועי המרד, דבר אשר עלול לגרום להם לרצות שנים נוספות, תחת מעטה פלילי כבד יותר בכלא אזרחי.
בשעות הצהריים, שחררו בהדרגה המורדים ארבעה סוהרים בתמורה לאוכל. לאחר מכן, הוציא מרטין מסמך כתוב עם הדרישות של המורדים, במסמך זה נכתבה סדרת שינויים מפורטת שמרטין תבע מהקצינים הבכירים, חלק מהשינויים היו: החלפת הסיגריות המחולקות בכלא, הפסקת השימוש באלימות כלפי כלואים, שיפור התנאים הרעועים באגף הבודדים, הפסקת העמידות הממושכות והארוכות ברחבת הפלוגה תחת השמש ועוד.
בסביבות השעה 20:00 של אותו ערב הגיעו כוחות משטרה מיוחדים, כלבנים, וכוחות ימ"מ, והחלו בפריסה של אנשים וציוד פריצה אל חומות הכלא ההיקפיות על מנת לאבטח ולמנוע בריחה, במקביל כוחות הימ"מ כיתרו לגמרי את מתחם הפלוגה בעודם עומדים על הגגות, מחזיקים בנשקם ומוכנים לתרחיש של ירי חי בכלואים, במידה ואלו יהוו חשש לחיי בני הערובה. במקביל דרש מרטין להכניס אל תוך הפלוגה צלם טלוויזיה שישדר את המרד מבפנים במהדורה המרכזית של ערוץ 2, ובכך להשמיע קול זעקה של מצבם הקשה בכלא.
אל הפלוגה נכנס כתב ערוץ 2 יאיר כחל וצלמו אלי קרביץ, ואלו צילמו וראיינו את סרגי קאופמן בשידור חי, שסיפר כי הוא וחבריו ספגו אלימות ויחס משפיל, ובעקבות אותו יחס החליטו לעשות מעשה ולהתקומם.
על מנת לקדם את תהליכי המרד, לפנות בוקר של יום ראשון, קאופמן העביר במכשיר הקשר אל חבריו המורדים הוראה "לעלות הילוך" ולהוציא החוצה כרוז ובו מודגש כי לצד השני יש עד אחרי הצהריים להגיש את ההסכם של מרטין חתום ומוסכם. בנוסף כתבו המורדים שאם תיפרץ הפלוגה הכבושה, יתחילו המורדים במסע רציחות כלפי בני הערובה, ואף התאבדות המונית.
בבוקר יום ראשון הגיעו בכירי הפרקליטות הצבאית וכן הקמצ"ר על מנת לחתום על הסכם פיקטיבי שמקבל את כל תנאי המורדים. ההסכם נחתם וכפי שנקבע, המורדים מילאו את חלקם ושחררו את כל בני הערובה, פתחו את שערי הפלוגה, ומנהיגי המרד נכנסו עצמאית אל אגף הבודדים. על גגות הפלוגה עמדו כוחות הימ"מ ואיימו בנשקם על הכלואים להיכנס אל התאים עד להודעה חדשה. ובכך למעשה קיבלו השוטרים הצבאיים את השליטה מחדש בפלוגה.
לאחר המרד והשלכותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם שחר נעצרו המורדים ונלקחו לחקירת מצ"ח, וב-8 בספטמבר 1997 הוגש נגדם כתב אישום בגין עבירות הסתה למרד, התקוממות והתבצרות במתקן כליאה, סחיטה באיומים, ואלימות כלפי ממלא תפקיד. כך התברר שלשלטונות הצבא מעולם לא הייתה כוונה לכבד את ההסכם שנחתם בצד אחד על ידי גדעון מרטין, ובצדו האחר על ידי מפקד הכלא סא"ל יצחק בן עמי.
בחודש שחלף אחרי המרד נערכו וועדות מטכ"ל לשם הסקת מסקנות, נפתחו הליכים משפטיים כלפי המורדים בהם הדגישו המורדים ששבועיים לפני פרוץ המרד הגישו למפקד הכלא רשימה של טענות ותלונות - זהה לזו שהוגשה במהלך המרד והוסיפו כי השתמשו בכל האמצעים הלגיטימיים על מנת לנסות לפתור את מצוקותיהם אך אלו לא נענו.
אי כיבוד ההסכם מצד הרשויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר תקופה ממושכת בה התקיימה ועדת חקירה ובראשה הח"כ יוסי כץ (אשר דרש באופן חד משמעי לכבד את ההסכם עם המורדים) - הכריז באופן פורמלי הפרקליט הצבאי הראשי תא"ל אורי שוהם ב-2 בספטמבר 1997 על הסתייגות מההסכם באופן חד צדדי. עקב כך עתרו המורדים בעזרת סנגוריהם לבג"ץ, ובתאריך ה-29 באוקטובר 1997 דן בית המשפט בעתירה בפני הרכב השופטים: תיאודור אור, דליה דורנר ויעקב טירקל[2], אלו דחו את העתירה פה אחד.
בעתירה זו בלטה טענה מצד המשיבים, הטוענת כי "נציגי הרשויות רשאים לא לכבד את ההסכם (או את ההבטחה) שנחתם עם הכלואים-המורדים, גם בהנחה שמכירים בתקפם" (סעיפים 62/63 לתשובת המשיבים לבג"ץ). יש לציין כי עקרון העמידה בהסכם שנחתם מצד הרשויות התבטל (על פי הבג"ץ) על סמך הוראת סעיף 17 לחוק החוזים, התשל"ג 1973 -, הקובעת כי חוזה שנכרת עקב כפייה ניתן לביטול, ולפיכך ההסכם בטל (סעיף 30 לחוק החוזים). הנושא הועבר לטיפול גורמים אזרחיים ומדיניים ביניהם חברי הכנסת מרינה סולודקין ורומן ברונפמן שפעלו לפתרון המשבר וערבו בו את הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק, שאמר לח"כ ברונפמן כי "היה לו ברור מראש שההסכם לא יקויים, וכי הוא עצמו אישר את הפרתו". - מאמציהם להקל בעונשם של המורדים עלה בתוהו.
ביקורת רבה נשמעה בדבר הפרת ההסכם, בישיבות וועדת החוץ והביטחון בכנסת ביקש ח"כ יוסי שריד מהרמטכ"ל למלא את ההתחייבות של צה"ל בהסכמו עם המורדים, גם העיתונאי דן מרגלית הביע תמיהה, וטען שההחלטה להפר את ההסכם תפגע באמינותו של צה"ל ושל הממשלה בתרחישים עתידיים.
בנוסף דנה הוועדה בעניין מוצאם של המורדים - רובם יוצאי ברית המועצות[3] (83% מן המורדים), המשתייכים לקבוצות הפריפריאליות באוכלוסיית המתגייסים לצה"ל, שעברו את תקופת הנעורים וההתבגרות בצל ניכור ודיכוי מצד כוחות הביטחון בממשל הסובייטי בברית המועצות כמה שנים בודדות לפני המרד.
טענה מרכזית הייתה כי קיימים ליקויים ברעיון הכללי של קליטת אותו גל הגירה מברית המועצות בין השנים 1990–1993. כאשר נשאל, השיב לטענה זו הקמצ"ר דאז תא"ל גולדברום כי לשאלה אין כל קשר לנושא בו הוא מרואיין, ולא הביע עניין במוצאם של המורדים.
כחודש לאחר העתירה, נשפטו מרטין וחבריו לעוד שנתיים מאסר בפועל אשר נוספו לזמן מאסרם דאז והועברו לבתי סוהר אזרחיים. את המשך מאסרו העביר גדעון מרטין בכלא איילון.
ב-2009 התראיין לסרט "חומות של יאוש" בתוכנית עובדה עם אילנה דיין, שבו הוא מספר על המרד.
אירועי מרד האסירים היוו השראה לעלילת הסרט "הבודדים" משנת 2009 אותו ביים רנן שור.
הפקת הלקחים לאחר אירועי המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]את דרישות המורדים לשיפור תנאי הכליאה לא כיבד הצבא באופן מיידי, אך במהלך השנים שחלפו נעשו שינויים רבים בהתאם לדרישות אלו (החלפת סוג הסיגריות, הפסקת הפעילות הספורטיבית לאחר זמן המקלחת וכו'). חל גם שינוי בגישתה של המשטרה הצבאית כלפי הכלואים, כיום קיימות תוכניות לימוד והעשרה לכלואים הנערכות על ידי חיל החינוך. גם בתכנים הנלמדים בקורס המד"כים חל שינוי יסודי, הוסקו שיטות למניעת מרד והתססה חברתית בפלוגות, נקבעה סדרת נהלים חדשה הנוגעת בענייני אזיקה ושימוש בכוח פיזי. בנוסף לכך נעשו שינויים במבנים - הכלא שופץ, התאים הורחבו, חלונות ופתחי אוורור נעשו ועוד.
מערך גחל"ת - גורמי חזרה לשירות תקין הוא מערך שהוקם כחלק ממסקנות המרד, במסגרתו פועלות מש"קיות בשירות סדיר, שמטרתן היא לאתר על פי קריטריונים ברורים וסודיים חיילים שאינם מסוגלים להתמודד עם אופי השירות הנוכחי שלהם, ולכן עורקים מן הצבא פעם אחר פעם. לאחר מכן לקיים מפגש עם החייל, להבין את נסיבותיו, ובמקרים רבים לשנות את שיבוצו (חלק מן הסמכות של המערך), ולאפשר לו שיקום מחדש בצה"ל שיעזור לו לסיים את משך השירות, ולמנוע חזרה נוספת לכלא או עריקות חוזרת.
כיום המערך רושם הצלחות רבות בקרב חיילים שטופלו, שובצו מחדש ותנאי שירותם השתפר.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אלק ד' אפשטיין. המרד בכלא 6 ותרבות המחאה האזרחית בחברה הישראלית המשתנה: סיבותיו והשלכותיו של מרד האסירים הגדול בתולדות צה"ל. תרבות דמוקרטית (אוניברסיטת בר-אילן 2001 – המכון הישראלי לדמוקרטיה), כרך 4–5, עמ' 13–54
- עמירה שגב, הקרביים של פלוגה ג', הארץ, 11 באוגוסט 1997
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גילי כהן, 20 שנה אחרי המרד, הכלא הצבאי עוד זקוק לניעור, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2017- איל גונן גלעד טוקטלי, חומות של יאוש, באתר מאקו, 21 באפריל 2009
- בג"ץ 5319/97 קוגן רומן נ. פרקליט הצבאי הראשי
- שוש מולא, מאחורי הסורגים, באתר "ידיעות אחרונות", 23 באוגוסט 2017
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ב-1 באפריל 1997, בשעה שתיים בלילה, פרצו ארבעה שוטרים צבאיים את דלת דירתה של אוסנת עיניי, אשה נשואה, הכו אותה ואת אימה, לקחו אותה לכלא ארבע והשאירו אותה בחצר פלוגה 400 למשך הלילה כבולה באזיקים בקור מקפיא בעודה מדממת בטענה שערקה זמן רב מן השירות. לאחר מכן נזקקה לאשפוז רפואי. מקרה אחר של אלימות בכלא ארבע, ובו אסיר היה מחוסר הכרה (עקב דימום בראש כתוצאה מאלימות המפקדים) כ-20 שעות. רק לאחר כ-20 שעות של חוסר הכרה לקחו אותו המד"כים לבית החולים אסף הרופא הסמוך לכלא[דרוש מקור]
- ^ ניתן לראות כי השופט טירקל הסתייג במעט מהפרת ההסכם וכך נכתב בבג"ץ: לא אכחד כי בשל המשקל הרב שיש לייחס, לדעתי, לשיקולים כאלה, דווקא בתחום היחסים מן הסוג האחרון, נטיתי מלכתחילה להחלטה שונה, המשקללת את היתרונות ואת החסרונות במאזני צדק אחרים. כמו כן חככתי בדעתי אם החלטתן של הרשויות במקרה הנדון אכן עמדה במבחני המידתיות. זעקתם של העותרים, ושל הכלואים האחרים בכלא שש, עלתה אולי השמימה, אך יש יסוד לחשש שלא עלתה לאוזני המופקדים על הכלא. לזעקה כזאת יש להטות אוזן והיה, אולי, מקום לשקול אותה גם בשלב ההחלטה על הגשת כתב האישום ועל האישומים שייכללו בו. המשפט הרומי הכיר בהחלטה בנוסח של "Non Liquet", שהייתה הכרזה של השופט שאין הוא יכול להכריע לחובה או לזכות [..] לדעתי, זאת גם משמעות ההחלטה לדחות את העתירה. טוב לה שתעמוד כך, מעט עמומה ומעט לא נחרצת, כאשר חתימתה אינה רק בסימן קריאה, אלא גם בסימן שאלה.
- ^ על פי הפילוסוף מייקל וולצר (1970) - "סרבות ומרי אזרחי אינם מוצר בודד של מחשבתו המוסרית של היחיד, אלא הפונקציה של אופי קהילתו החברתית וכן של היחסים בינו לבין הקהילה. להבדיל מהתרבות הפוליטית בישראל, הבנויה על טשטוש ההבחנה של בין מדינה לבין חברה הנוטלת כמובנת מאליה את נכונותם של