מרד אוגוסט
 | |
| קבוצת "שֶפּיצֶבּוּלֶבּי" (შეფიცულები) – מורדים גאורגיים תחת פיקודו של ככוצה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מרד  |
| מיקום |
גאורגיה הסובייטית |
| תקופה |
28 באוגוסט 1924 – 5 בספטמבר 1924 (9 ימים) |
  | |
מרד אוגוסט (בגאורגית: აგვისტოს აჯანყება, אגוויסטוֹס אג'אנקֶ'בָּה) היה מרד כושל כנגד השלטון הסובייטי ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה, שהתרחש מסוף אוגוסט ועד לתחילת ספטמבר 1924.
המרד הונהג על ידי הוועדה לעצמאות גאורגיה, במטרה להחזיר את עצמאות גאורגיה מברית המועצות, ואיחד קבוצת ארגונים פוליטיים אנטי סובייטיים, שהונהגו על ידי המפלגה הגאורגית הסוציאל-דמוקרטית (מנשביקית). תקופת המרד הייתה בשיאו של מאבק מתמשך בשלטון הבולשביקי שנמשך שלוש שנים. השלטון הבולשביקי כונן על ידי הצבא האדום בתום מערכה צבאית כנגד הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה בתחילת 1921. המרד דוכא בידי הצבא האדום ויחידות של הצ'ה קה (ארגון הביון והמשטרה החשאית הראשית של הסובייטי הראשון), בגלים של דיכוי שבהם טוהרו אלפי תושבים גאורגים (לפני הטיהורים הגדולים). מרד אוגוסט היה אחד מהמרידות הגדולות האחרונות כנגד הממשל הסובייטי המוקדם וכשלונו סימן את הביסוס הסופי של השלטון הקומוניסטי בגאורגיה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]גאורגיה הכריזה על רפובליקה סובייטית סוציאליסטית ב-25 בפברואר 1921, כאשר הצבא האדום השתלט על טביליסי, בירת גאורגיה, והכריח את הממשלה המנשביקית לגלות.
עדיין לא היה קל להנחיל את הנאמנות הגאורגית למשטר החדש. בשלוש השנים הראשונות של שלטונו, הבולשביקים הצליחו לגייס פחות מ-10,000 איש למפלגתם, כאשר המנשביקים עדיין נהנו מפופולריות ניכרת בגאורגיה, כשהם מונים מעל ל-60,000 חברים לארגונם. העצמאות הקצרה של 1918–1921, שיחקה תפקיד קריטי בהתעוררות הלאומית של גאורגיה, שהובילה לתמיכה הפופולרית בשלטון המפלגה המנשביקית. סובייטיזציה כפויה והתמרמרות מהארגון מחדש של גבולות גאורגיה, בו היא איבדה חלקים גדולים משטחיה לטובת טורקיה, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אזרבייג'ן, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של ארמניה ורוסיה, הפיחו רוח במפרשי האופוזיציה למשטר החדש. הממשלה הבולשביקית, שהונהגה על ידי ועידת המהפכה הגאורגית, שנהנתה מתמיכה קטנה של האוכלוסייה, עמדה מול הסיכון של מרד ומלחמת אזרחים[1]. לבולשביקים היה קשר מוגבל עם האכרים הגאורגים, שהתנגדו נמרצות לקולקטיביזציה והיו מאוכזבים ממחסור באדמות ובעיות כלכליות אחרות. בנוסף לכך המצב במדינה היה קשה, רעב המוני התפשט אזורים רבים, ובקיץ 1921 הייתה התפרצות של כולרה שגבתה אלפי קורבנות. המחסור הנואש במזון והתמוטטות השירותים הרפואיים הובילו לתמותה גבוה, הפטריארך הקתולי לאוניד היה בין הקורבנות[2]. מעמד הפועלים הגבוה שהיה בעל אופי פוליטי, עם בעיות כלכליות חמורות, היה גם הוא עוין למשטר החדש כמו גם האינטליגנציה הלאומית והאצולה שהבטיחו את נאמנותם לרפובליקה המנשביקית. בתקופת המעבר משלטון ועידת המהפכה לשיטה הסובייטית, שיעבוד ארגוני הפועלים והאיגודים המקצועיים לוועדות המפלגה הבולשביקית ומדיניות הריכוזית של מוסקבה, יצרו אי שביעות רצון אפילו בין הפועלים הרב-גזעיים של טביליסי, שהיו בין האוהדים ביותר לדוקטרינה הסובייטית[3].
אי שביעות רצון בחברה הגאורגית השתקף בעקיפין במאבק מר בין הבולשביקים על הדרך להשגת שינוי פני החברה מבחינה סוציאלית ופוליטית. בעלי הקו הנוקשה, בהנהגת סרגו אורדז'וניקידזה, ראש הוועדה האזורית של עבר-הקווקז (זאיקריקום) של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ויוסיף סטלין, קומיסר העם, פתח בסדרת צעדים שאיימו בחיסול שאריות הממשל העצמי הגאורגי. התנגדו להם קבוצת בולשביקים, שתוארו על ידי יריביהם "סוטים לאומיים", והונהגו על ידי פיליפ מחרדזה ובודו מדיבאני, שתמכו בסובלנות כלפי האופוזיציה המנשביקית, דמוקרטיה גדולה בתוך המפלגה, גישה מתונה כלפי הרפורמה של האדמות, ומעל לכל, קראה לאוטונומיה גדולה יותר ממוסקבה והתנגדה בעקשנות לפרויקט הסטליני של איחוד כל שלוש הרפובליקות של עבר-הקווקז כלכלית ופוליטית. המשבר ידוע בשם "הפרשה הגאורגית" שהתמשכה לאורך 1922 והסתיימה בניצחון בעלי הקו הנוקשה. כתוצאה מכך, גאורגיה הוכרחה להתאחד עם הרפובליקות של ארמניה ואזרבייג'ן לתוך הרפובליקה הסוציאל-פדרטיבית הסובייטית של עבר הקווקז, החלטה שהפיחה רוח חזקה בגאווה הלאומית הגאורגית. עם הכנעת "הסטיה הלאומית", מדיניות הבולשביקים הפכה לאגרסיבית יותר; כל מיני אופוזיציות דוכאות בקפדנות; אותן מפלגות אשר עדיין שמרו על מעמד חוקי הוכרחו להכריז על התפרקותן ולהכריז על נאמנותם הרשמית לשלטונות הסובייטים בין אפריל 1922 ועד לאוקטובר 1923. אלה שהמשיכו לפעול עשו זאת במסגרת ארגונים מחתרתיים[4]. הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית אף היא נרדפה; מעל ל-1,500 כנסיות ומנזרים נסגרו או נהרסו[5] ומספר כמרים נאסרו, כולל הפטריאך הקתולי אמברוסי שנאסר וניסה לשלוח מכתב מחאה לוועידת גנואה משנת 1922 שמתאר את התנאים שבהם התגוררו הגאורגים לאחר פלישת הצבא האדום לגאורגיה ושטח את תחינתו ל"עזרת העולם הנאור"[6].
הכנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך הפלישה הסובייטית, חלק מהכוחות הגאורגים המובסים נסוגו לתוך ההרים והתארגנו למספר קבוצות פרטיזניות. משנת 1921 ועד ל-1922 התנהלה לוחמת גרילה במספר מחוזות גאורגים. במאי 1921, שוכני ההרים של סוואנתי בצפון-מערב גאורגיה, בהנהגתו של מוססטרו דדשקליאני, נסטור גרדפחדזה ובידזניה פירוואלי, הצטרך למרידה. לאחר התנגדות של שישה חודשים, המרד דוכא ומנהיגיו חוסלו. בתחילת 1922, התעורר מרידה נוספת כנגד השלטון הסובייטי בחבסורתי, מחוז הררי נוסף, שבצפון גאורגיה. יחידות סובייטיות, תוך שימוש במטוסים, עצרה את המרידה מלהתפשט, אבל לא יכלה להכריע אותה לגמרי. קולונל ככוצה צ'ולוקאשווילי, שהנהיג את המרד, הצליח להימלט לצ'צ'ניה הסמוכה, ומשם היה מבצע חדירות לגאורגיה. פעולות אלה מנעו את השליטה הסובייטית המוחלטת על האזורים ההרריים בצפון-מזרח גאורגיה.
עדיין המרידות היו מקומיות וספונטניות ולא משך אליו מסה גדולה. בשנים 1922–1923, 33 מתוך 57 קבוצות גרילה התפרקו או נכנעו לסובייטים. מצב זה אילץ את כל המפלגות האופוזיציוניות האנטי-סובייטיות והמחתרתיות העיקריות לחפש שיתוף פעולה חזק יותר. המשא ומתן התנהל בעצלתיים ונמשך עד לאמצע 1922 זמן בו המנשביקים השיגו הסכם עם יריביהם הרשמיים הדמוקרטים הלאומיים וקבוצות פוליטיות אחרות, במטרה לתאם את מאמציהם כנגד הבולשביקים. זמן קצר לאחר מכן, המפלגות האופוזיציוניות התארגנו לתנועת מחתרת הידועה בשם הועדה לעצמאות גאורגיה או ה"דמקום" (דמוֹקידוּלֶבּיס קוֹמיטי, הוועדה לעצמאות). ועדה זו נתמכה על ידי ממשלת הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה בגלות. הדמקום החל בהכנות למרד כללי בגאורגיה. הארגון הקים "מרכז צבאי" ומינה את גנרל ספירידון צ'בצ'בדזה למפקד בפועל של הכוחות המורדים. מספר חברים של הממשלה המנשביקית לשעבר חזרו בחשאי מגלותם, ובכללם שר החקלאות, נואה חומריקי, והמפקד לשעבר של המשמר הלאומי של גאורגיה, וליקו ג'ור'לי. המהגרים הגאורגים באירופה עודדו את המארגנים, בתקוה שכוחות מערביים יעזרו. כמו כן הם קיוו שהמרידה הגאורגית תתפשט בקווקז, ועמים נוספים יצטרפו. אבל המשא ומתן הסודי עם הלאומנים הארמנים והאזרים לא הניבו תוצאות. וגם תוצאות השיחות היותר משמעותיות עם מנהיג המוסלמים הצ'צ'נים, עלי מיטייב, בוטלו בסופו של דבר וזאת עקב מעצרים רבים והדיכוי הסובייטי בצפון הקווקז.
הסניף הגאורגי של המשטרה החשאית הסובייטית, צ'ה קה[7], עם המינוי החדש של סגן המפקד לברנטי בריה ששיחק תפקיד מוביל, הצליח לחדור לארגון ולבצע מעצרים מאסיביים. האקטיביסט המנשביקי הבולט, דוד סגיראשווילי, נעצר וגורש לגרמניה באוקטובר 1922 יחד עם שישים ושניים מנשביקים אחרים[8]. האופוזיציה הגאורגית ספגה אבדות כבדות בפברואר 1923, כאשר חמישה עשר מחברי "המרכז הצבאי" נעצרו. ביניהם היו מנהיגים ראשיים של תנועת ההתנגדות, הגנרלים, קוטה אבחזי, אלכסנדר אנדרוניקשווילי וורדן צולוקידזה. הם הוצאו להורג ב-19 במאי 1923[6]. במרץ 1923 הצ'ה קה גילה בית דפוס מחתרתי של המנשביקים ועצר מספר חברי אופוזיציה[8]. מנהיגי המנשביקים נואה חומריקי, בניה צ'חיע'ווישווילי, וליקו ג'ור'לי נפלו אף הם בידי הצ'ה קה, ב-9 בנובמבר 1923, 25 ביולי 1924 ו-6 באוגוסט 1924, בהתאמה.
בנסיבות אלה, חלק מהגאורגים נהיו ספקנים לגבי הצלחת המרד. המנהיג, ג'ור'לי, האיץ בפקידי הצ'ה קה לאפשר לדווח לחבריו כי תוכניתיהם נתגלו ולייעץ להם לנטוש את המרד המתוכנן, אבל הצ'ה קה סירבו[9]. למרות זאת המסר הצליח להגיע למורדם. אבל המורדים החליטו שזה כנראה פרובוקציה של הצ'ה קה והמשיכו בתוכניותיהם לגבי המרד.
ישנן הרבה אינדיקציות לכך שהמודיעין הסובייטי, באותו שלב, הסית למרד. הצ'ה קה העסיקה סוכן סודי במעגל הסוציאלי המקומי, שדיווח בצורה מפורטת על המזימה, וגם על אי שביעות הרצון שרווחה כנגד השלטון הבולשביקי. בהדרכת סטלין, אורדז'וניקידזה ובריה ומפקדו קוונטאליאני, עודדו בפועל את המורדים להפטר מכל האופוזיציה הפוליטית, ולנקום בבולשביקים[10].
התפרצות המרד והתגובה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-18 באוגוסט 1924, הדמקום הכינה תוכניות להתקוממות כללית ב-29 באוגוסט בשעה 2:00 לפנות בוקר, של אותה שנה. התוכנית למרד בו זמני עם השכנים נכשלו בכל זאת בגלל אי הבנה. בעיר הכורים צ'יאתורה, שבמערב גאורגיה, התפתח מרד מוקדם יותר ב-28 באוגוסט. זה למשלוח כוח סובייטי מתוגבר בכוננות. עדיין, המרד הראשון השיג הצלחה בלתי מבוטלת, וייסד ממשלה זמנית גאורגית בראשות הנסיך גיאורגי צרתלי. המרד התפשט במהירות לאזורים השכנים, וחלק גדול של מערב גאורגיה, ומספר מחוזות במזרח גאורגיה הוצאו מחוץ לשליטה סובייטית.