לדלג לתוכן

מפרץ צ'ספיק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפרץ צ'ספיק
Chesapeake Bay
מידע כללי
סוג שפך נהר עריכת הנתון בוויקינתונים
מידות
שטח 11,601 קילומטר רבוע
אורך 320 קילומטר
מידע נוסף
מדינות באגן הניקוז ניו יורק, פנסילבניה, דלאוור, מרילנד, וירג'יניה, וירג'יניה המערבית, וושינגטון הבירהארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
קואורדינטות 37°14′53″N 76°07′10″W / 37.248061111111°N 76.119438888889°W / 37.248061111111; -76.119438888889
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מפרץ צֶ'סָפִּיק (באנגלית: Chesapeake Bay) הוא שפך נהר, הגדול ביותר[א] מבין 130 שפכי נהרות כאלה בארצות הברית[1][2]. הוא ממוקם באזור האטלנטי התיכון שלה, ולחופהּ המזרחי, בין המדינות וירג'יניה ומרילנד. המפרץ מופרד מהאוקיינוס האטלנטי על ידי חצי האי דלמרווה(אנ'), והוא כולל חלקים מהחופים המזרחיים של מרילנד, וירג'יניה ומדינת דלאוור.

אטימולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה "צ'ספיוק" (Chesepiooc) היא מילה אלגונקווית(אנ') המתייחסת ל'כפר על נהר גדול'. השם עשוי להתייחס גם לאנשי הצ'ספיק או לצ'ספי, שבט אינדיאני שאכלס את האזור הידוע כיום בשם South Hampton Roads(אנ') במדינת וירג'יניה. הם כבשו אזור שהוא כיום אזורי נורפוק, פורטסמות', צ'ספיק ווירג'יניה ביץ'. באלגונקווית che פירושו 'גדול', sepi פירושו נהר, והסיום oc או ok הצביע על כפר. עד מהרה העבירו האנגלים את השם מ"הנהר הגדול" ומ"הכפר" באותו אתר, אל המפרץ כולו[3]. על פי בלשן האלגונקוויאן בלייר רודס(אנ'), משמעות המילה צ'ספיק היא "מים אדירים" או שמתייחסת למיקום כפר בפתחו של המפרץ[4].

גאוגרפיה פיזית וגאולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור כללי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורכו של המפרץ בין 311 ק"מ ל-320 ק"מ (תלוי במקור[5][1]): ממוצא נהר הססקואנה בצפון, ועד פתח המפרץ ל-אוקיינוס האטלנטי, בין קייפ הנרי(אנ') לקייפ צ'ארלס(אנ'), בדרום[1]. בחלקו הצר ביותר של המפרץ, ליד אנאפוליס, מרילנד, רוחבו של המפרץ כ-5 קילומטר, ובנקודה זו חוצה את המפרץ גשר מפרץ צ'ספיק(אנ') שאורכו כ-6.9 ק"מ. במוצאו לים, שם רוחב המפרץ הוא הגדול ביותר - 37 ק"מ, נמצא מעבר מנהרת מפרץ צ'ספיק(אנ'), המורכב מגשרים ומנהרות לסירוגין[ב][1].

אגן הניקוז

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אגן הניקוז של מפרץ צ'ספיק ששטחו 166,534 קילומטרים רבועים.

באגן הניקוז של מפרץ צ'ספיק זורמים למעלה מ-150 נהרות ונחלים, אשר המפרץ מהווה את בסיס הסחיפה המוחלט שלהם[2][ג]. שטח אגן הניקוז של המפרץ הוא 166,534 קילומטרים רבועים[5], ומכסה שטחים הנמצאים בשש מדינות: ניו יורק, פנסילבניה, דלאוור, מרילנד, וירג'יניה, וירג'יניה המערבית, וכל וושינגטון הבירה[6][7].

נהרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנהרות העיקריים הזורמים למפרץ הם:

נהרות המתנקזים ממערב (מהיבשת) למפרץ (לפי סדר הופעתם מצפון לדרום)[ד]: נהר ססקואנה, נהר בוש(אנ'), נהר גאנפאודר(אנ'), נהר מידל(אנ'), נהר בק(אנ'), נהר פאטאפסקו(אנ'), נהר מאגוטי(אנ'), נהר סברן(אנ'), נהר סאות'(אנ'), נהר פאטוקסנט(אנ'), נהר פוטומק, נהר ראפאהאנוק(אנ'), נהר יורק(אנ'), נהר ג'יימס.

נהרות המתנקזים ממזרח (מחצי האי דלמרווה) למפרץ (פי סדר הופעתם מצפון לדרום)[ה]: נהר נורת' איסט(אנ'), נהר אלק(אנ'), נהר סאסאפראס(אנ'), נהר צ'סטר(אנ'), נהר איסט(אנ'), נהר מיילס(אנ'), נהר צ'ופטנק(אנ'), נהר נאנטיקוק(אנ'), נהר ויקומיקו הגדול(אנ'), ונהר מנוקין(אנ')[8].

80% ממי הנגר העילי שזורמים למפרץ מכל הנהרות הללו, מסופקים על ידי 3 נהרות בלבד: נהר ססקואנה, נהר הפוטומק ונהר ג'יימס[9].

המפרץ כשפך נהרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חתך רוחב של מכתש הפגיעה שנוצר כתוצאה מפגיעת הבוליד שיצר את מפרץ צ'ספיק, ואחראי במידה רבה להרכב הגאולוגי שלו.

המפרץ הוא אחד מתופעות ה-Ria(אנ') הגדולות בעולם[10]. במקרה של צ'ספיק מדובר בעמק שקוע, של נהר סוסקהאנה כשהמפרץ היה מישור הסחף שבו זרם הנהר כאשר מפלס הים היה נמוך יותר. לנהרות הגדולים שמתנקזים למפרץ ממערב יש פתחים רחבים, והם למעשה הרחבות של הריא הראשית לאורך קילומטרים במעלה מהלך כל נהר[11]. תהליך זה יוצר שפך לא פרופורציונלי לגודל הנהר שלו, וזה המצב בחלק גדול מהנהרות שמתנקזים למפרץ צ'ספיק, למשל: נהר בוש, נהר גאנפאודר, נהר פאטאפסקו, נהר סאות' ועוד[8].

גאולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיפוי מכתש הפגיעה של הבוליד. הקונטורים מסמנים קווים שווי ריכוז מומסי מוצקים בסלעי המשקע (ביח' מיליגרם לליטר), הממלאים את המכתש. ריכוז גדול יותר של מומסים, מייצג קו עומק גדול יותר.

הגאולוגיה של המפרץ, צורתו הנוכחית ועצם מיקומו נוצרו על ידי אירוע גדול של פגיעה בולידית בסוף האיאוקן (לפני כ-35.5 מיליון שנה), שיצר את מכתש[ו] ההשפעה של מפרץ צ'ספיק, ומאוחר יותר את עמק נהר סוסקהאנה. המבנה הקבור מורכב ממכתש מרכזי עמוק ומלא (ראו איור), ברוחב 38 ק"מ, שבעקבות קריסה של סלעי משקע חלשים בשוליו, הורחב המבנה לקוטר של 85 ק"מ[12][ז]. הבוליד פגע במהירות של כ-17.8 קילומטר בשנייה וניקב חור עמוק דרך משקעי העת ההיא עד לסלע התשתית היבשתי העשוי גרניט. הבוליד עצמו התאייד לחלוטין, כאשר סלע התשתית נשבר לעומקים של 8 ק"מ, וטבעת סלעי משקע הורמה סביבו. הפגיעה הביאה גם לצונאמי ענק שייתכן שהגיע עד להרי בלו רידג' במרחק של יותר מ-160 קילומטרים[13].

מפרץ צ'ספיק החל להיווצר כגוף מים סגור חלקית שהופרד מהאוקיינוס הפתוח בסוף הפליוקן (לפני כ-3 מיליון שנים), והתפתח דרך ה-פלייסטוקן ואל ההולוקן בתגובה לתהליכים ימיים בחופים, ולמחזורים העיקריים של עלייה וירידת מפלס פני הים. בתקופות של גובה פני ים נמוכים, חפרו הנהרות ערוצים במישור החוף הרחב ותהליכים גאומורפולוגיים שחקו ושינו צורות קרקע קיימות. בתקופות של פני ים גבוהים, חצי האי דלמרווה התארך כמחסום עיקרי מפני האוקיינוס, וסגר בהדרגה את מה שעתיד להפוך למפרץ צ'ספיק, ומרבצי משקעים קרובים לחוף הצטברו לאורך החוף המערבי, והגדילו את חצאי האיים בין הנהרות שהתנקזו למפרץ[11].

הידרולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפרץ רדוד ברובו. עומקו הממוצע כ-7 מטרים. למפרץ יש גם כמה ערוצים שעומקם יותר מ-33 מטרים, המספקים בית גידול חשוב לחיים מימיים ומעברים לספינות. החלק העמוק ביותר של המפרץ הוא בעומק של כ-53 מטרים[5], אחד מהם באזור שפך הססקואנה[2].

מכיוון שהמפרץ הוא שפך, יש בו מים מתוקים, מלוחים ומליחים. למים המליחים שלושה אזורי מליחות: אוליגוהלין, מזוהלין ופוליהלין(אנ'). אזור המים המתוקים נמצא בין שפך נהר סוסקהאנה לצפון בולטימור. באזור זה, ריכוז המלח נמוך מאד.

אזור האוליגוהלין משתרע מצפון בולטימור ועד לגשר מפרץ צ'ספיק. המליחות שם נעה בין 0.5 ppt (חלקים לאלף) ל-10 ppt, ומיני מים מתוקים יכולים לשרוד שם.

אזור המזוהלין משתרע מגשר מפרץ צ'ספיק ועד לשפך נהר ראפאהאנוק. שם יש כמות בינונית של מלח. המליחות שם נעה בין 1.07% ל-1.8% (7-18 ppt).

אזור הפוליהלין משתרע משפך נהר ראפאהאנוק ועד לשפך המפרץ לאוקיינוס. המליחות שם נעה בין 1.87% ל-3.6% (18.7-36 ppt) כאשר 3.6% הוא ריכוז מליחות של מי האוקיינוס[14][15].

האקלים של האזור המקיף את המפרץ הוא סובטרופי לח בעיקר, עם קיץ חם ולח מאוד וחורף קר עד מתון. רק האזור שמסביב לשפך נהר סוסקהאנה הוא יבשתי באופיו, ולעיתים קרובות שפך נהר סוסקהאנה ומישור סוסקהאנה קופאים בחורף. נדיר שפני המפרץ יקפאו בחורף, דבר שקרה לאחרונה בחורף - 1976/7[16].

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הפרה קולומביאנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגורי האדם באזור מפרץ צ'ספיק מתוארכים לפני שהמפרץ עצמו נוצר במלואו[17]. יישוב מפרץ אזור צ'ספיק, התרחש ככל הנראה במסגרת הנדידה דרומה של ציידים-לקטים מהתקופה הפלאוליתית שהגיעו לצפון אמריקה מעַרְבָת הממותות של צפון אסיה דרך הגשר היבשתי בֶרינג, שנוצר בין צפון מזרח סיביר למערב אלסקה, עקב ירידת פני הים במהלך סוף עידן הקרחון המקסימלי האחרון (מ-26,000 שנה עד 19,000 שנה לפני ההווה)[18]. אוכלוסיות אלה התרחבו מדרום לרצועת הקרח של לורנטייד(אנ') התפשטו במהירות דרומה, וכבשו את צפון ודרום אמריקה, לפני 14,000 עד 12,000 שנים[19][20][21].

בכל מקרה, נמצאו בווירג'יניה חפצים שראשיתם יותר מ-15,000 שנה לפני ההווה[17], וההנחה המקובלת היא שמפרץ צ'ספיק היה מיושב פעם על ידי פליאו-אינדיאנים לפני 11,000 שנה[22]. תושביו הראשונים של המפרץ היו ציידים נוודים, שהצליחו להסתדר בעולם קרחוני.

במהלך אלפי השנים שבאו אחר כך, נוף עידן הקרח של שטחי עשב ואורנים הפך לנהרות ממוזגים ולשפך שאנו מכירים היום. גם עמים ילידים השתנו, פיתחו טכנולוגיות חדשות, גדלו באוכלוסייה ויצרו קהילות גדולות יותר. ככל שחלף הזמן, רשתות סחר עצומות חיברו את עמי המפרץ לאלה ברחבי אמריקה. לפני כ-1,000 שנים, התירס הגיע לאזור ממקסיקו מולדתו, וגידולים חקלאיים הפכו לחלק עיקרי בתזונה הילידית. החקלאות שינתה את החברה שוב, והובילה למבנים הפוליטיים המורכבים שבהם נתקלו האירופים כשהגיעו ליבשת בסוף המאה ה-16[17].

מסעות המחקר האירופאיים וההתיישבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1524, מגלה הארצות האיטלקי ג'ובאני דה וראצאנו, (1485–1528[ח], בשירות הכתר הצרפתי, הפליג על פני הצ'ספיק, אך לא נכנס למפרץ[23].

החוקר הספרדי לוקאס ואסקז דה איילון(אנ') שלח משלחת מהיספניולה שבקריביים בשנת 1525, שהגיעה לשפך של מפרצי צ'ספיק ודלאוור. ייתכן שזו הייתה המשלחת האירופית הראשונה לחקור חלקים של מפרץ צ'ספיק, שהספרדים כינו "Bahía de Santa María" ("מפרץ מרי הקדושה") או "Bahía de Madre de Dios." ("מפרץ האם" של אלוהים")[24]. המאמץ לייסד את "מיסיון מרי הקדושה" הקדים את הקמת היישוב האנגלי בג'יימסטאון, וירג'יניה, בכמה עשרות שנים. בשנת 1526 דה איילון הקים מיסיון ספרדי לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי לזמן קצר שנקרא, סן מיגל דה גולדאפה(אנ'). חוקרים רבים מפקפקים בקביעה שהוא הגיע רחוק כל כך צפונה אל הצ'ספיק, ורובם ממקמים אותו באי סאפלו(אנ') של ג'ורג'יה דהיום[25]. בשנת 1570, ישועים ספרדים הקימו את מיסיון אג'אקן(אנ') באחד מיובלי צ'ספיק בווירג'יניה של ימינו[26]. מטרתם הייתה לצרף את הילידים לחיק הנצרות. בפברואר 1571 נטבחו אנשי המיסיון כולו על ידי אינדיאנים, למעט אחד מהם. בשנה שלאחר מכן, ישועים ספרדיים מפלורידה יצאו לאזור, חילצו את השבוי שנותר, והרגו כמה אינדיאנים[27]. בשנת 1573, פדרו מננדס דה מרקס(אנ'), מושל פלורידה הספרדית, ערך מסע חקר נוסף של הצ'ספיק[23].

המפה של ג'ון סמית'. הוא צייר את המפה מנקודת מבט של ספינה שמגיעה מ-האוקיינוס האטלנטי. על כן, הצפון נמצא בצד ימין של המפה, ולא כמקובל בימינו ברום המפה[28].

הגעתם של מתנחלים אנגלים תחת סר וולטר ראלי והאמפרי גילברט (אנ') בסוף המאה ה-16, כדי לייסד מושבה עבור חברת וירג'יניה(אנ'), סימנה את הפעם הראשונה שבה האנגלים התקרבו לשערי מפרץ צ'ספיק בין קייפ צ'ארלס לקייפ הנרי[28].

מסעות המחקר והמיפוי של קפטן ג'והן סמית'

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-17, שוב נכנסו האירופים למפרץ. קפטן ג'ון סמית' מאנגליה חקר ומיפה את המפרץ בין 1607 ל-1609, וכתוצאה מכך פורסמה בשנת 1612 באי הבריטי "מפה של וירג'יניה"[28].

המסלול ההיסטורי הלאומי בצ'ספיק של ג'ון סמית', שהוקם בשנת 2006 על ידי שרות הפארקים הלאומיים, ומנוהל על ידם.

סמית' יצר את המפה המפורטת הראשונה של אזור צ'ספיק. המפה שלו של וירג'יניה, שפורסמה ב-1612, נשארה בשימוש פעיל במשך שבעה עשורים, ופתחה את החלק הזה של צפון אמריקה למסעות מחקר נוספים, להתיישבות ולמסחר. הדיוק הגאוגרפי של המפה שיצר נחשב ליצירת מופת, בהתחשב בכך שסמית' נסע כ-2500 מייל בסדרה של משלחות קצרות, והיו לו רק כלים פרימיטיביים ליצירת מפות[28]. המפה של סמית' מתעדת לא רק את המאפיינים הגאוגרפיים של מפרץ צ'ספיק, אלא גם את ההיבטים התרבותיים שלו, כולל יותר מ-200 כפרים ועיירות אינדיאניות. רבים משמות המקומות נותרו בשימוש עד היום. יחד עם היומנים שלו, המפה של קפטן ג'ון סמית' מספקת תיעוד ייחודי של מפרץ צ'ספיק כפי שהיה לפני ארבע מאות שנה. המפה כוללת את: קו החוף, הנהרות, היובלים, המפרצים והאיים שבהם ביקר במסעותיו, וכאמור יותר מ-200 כפרים ועיירות אינדיאניות ושמותיהם[28].

"המסלול ההיסטורי הלאומי בצ'ספיק של קפטן ג'ון סמית (אנ'), הראשון בארצות הברית שהוכרז שכולו במים, הוקם בשנת 2006 על ידי שירות הפארקים הלאומיים. השביל עוקב אחר תוואי המסע ההיסטורי של סמית' מהמאה ה-17[29].

בגלל קשיים כלכליים וסכסוכים אזרחיים ב"ארץ האם", הייתה בין השנים 1640 ל-1675, הגירה המונית של אצילים מדרום אנגליה על משרתיהם לאזור מפרץ צ'ספיק, לשתי המושבות החדשות: וירג'יניה ומרילנד[30].

מהמהפכה האמריקנית ועד לימינו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרץ צ'ספיק היה המקום בו התקיים בשנת 1781, ב-5 בספטמבר, קרב צ'ספיק, המכונה גם "קרב הקייפס של וירג'יניה"[ט]. במהלכו הביס הצי הצרפתי את הצי המלכותי הבריטי, באחד מהקרבות הימיים המכריעים של המלחמה המהפכנית האמריקנית. התבוסה הבריטית במפרץ צ'ספיק אפשרה לגנרל ג'ורג' וושינגטון ולצבאות בעלות בריתו הצרפתיות בפיקודו של הרוזן דה רושאמבאו, לנוע מניו יורק ולצור על הצבא הדרומי הבריטי של לורד קורנווליס שהגיע מצפון ודרום קרוליינה, אל יורקטאון, וירג'יניה(אנ'). הקרב היה מכריע מבחינה אסטרטגית, בכך שהוא מנע מהצי המלכותי לתגבר או לפַנות את הכוחות הנצורים של לורד קורנווליס ביורקטאון, וירג'יניה. הצרפתים הצליחו להשיג שליטה בנתיבי הים מול הבריטים, וסיפקו לצבא הצרפתי-אמריקאי ארטילריה, מצור ותגבורת צרפתית. אלה התבררו כמכריעים במצור על יורקטאון, והבטיחו למעשה עצמאות לשלוש עשרה המושבות[31].

כמו המסלול ההיסטורי של ג'והן סמית', גם מסע זה של ג'ורג' וושינגטון' זכה למסלול היסטורי לאומי משלו(אנ') שעוקב אחר התקדמות הצבא של וושינגטון מרוד איילנד דרך קונטיקט, מדינת ניו יורק, פנסילבניה, ניו ג'רזי ודלאוור עד ל"ראש האיילים" ("Head of Elk") ליד נהר סוסקהאנה לאורך החופים וגם הפלגה חלקית במורד המפרץ לווירג'יניה[32].

תחנת הכוח הגרעינית של קלברט קליפס(אנ'), בצוקי קלברט ההיסטוריים(אנ') במחוז קלברט(אנ'), בחוף המערבי של מרילנד, המשתמשת במי המפרץ לקירור הכור האטומי שלה.

במהלך מלחמת 1812,. כוחות הצי הבריטי בפיקודו של אדמירל ג'ורג' קוקבורן(אנ') פשטו בשנת 1813 מבסיסם באי טנג'יר(אנ'), על מספר ערים על חופי המפרץ. שייטת צ'ספיק, שכללה דוברות חמושות בפיקודו של קומודור הצי האמריקני ג'ושוע בארני(אנ'), יצאה אליהם כדי לעצור פשיטות והתקפות על החוף. לאחר חודשים של עימותים, נחתו הבריטים בצד המערבי של נהר הפטוקסנט(אנ') בבנדיקט, מרילנד(אנ'), המשט האמריקאי הושמד, והבריטים נעו ביבשה כדי להשמיד את הכח הצבאי האמריקאי בבלדנסבורג(אנ'), מרילנד, ולשרוף את הקפיטול של ארצות הברית באוגוסט 1814(אנ'). כמה ימים לאחר מכן, ב"מתקפת מלקחיים", הבריטים גם הפליגו במעלה נהר הפוטומק כדי לתקוף את פורט וושינגטון(אנ') מתחת לבירה הלאומית, ופשטו על עיר הנמל הסמוכה אלכסנדריה (וירג'יניה).

מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20 התחוללו במפרץ פעילויות אלימות המכונות "מלחמות הצדפות"(אנ'). מדובר בסדרה של מחלוקות, אלימות לפעמים, בין שודדי צדפות, ורשויות החוק והדייגים החוקיים ממרילנד ווירג'יניה במימי מפרץ צ'ספיק ונהר הפוטומק. סידרה זו של מעשי אלימות החלה בשנת 1865 והסתיימה בשנת 1959[33].

בשנות ה-60 של המאה ה-20, תחנת הכוח הגרעינית של קלברט קליפס(אנ'), בצוקי קלברט ההיסטוריים(אנ') במחוז קלברט(אנ'), בחוף המערבי של מרילנד, החלה להשתמש במים מהמפרץ כדי לקרר את הכור הגרעיני שלה[34].

תעלת צ'ספיק ודלאוור המחברת את מפרץ צספיק עם מפרץ דלאוור והנמלים שנמצאים צפונה לאורך האחרון.

תנועה ימית ויבשתית במפרץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תעלת אלבמארל וצ'ספיק המחברת, באמצעות נהר אליזבט, את מפרץ צ'ספיק דרומה אל צפון קרולינה וג'ורג'יה.

נתיבי שייט ימיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרץ צ'ספיק מהווה נתיב שייט וספנות חשוב ועמוּס, המחבר בין קו החוף של האוקיינוס האטלנטי עם המפרצים והלגונות שנמצאים לאורך חופי המפרץ, והערים הסמוכות אליו. קשר זה בין חופי האוקיינוס האטלנטי, לנמלים השונים במדינות מרילנד, וירג'יניה, צפון קרוליינה וג'ורג'יה, מתאפשר בראש ובראשונה באמצעות תעלת צספיק ודלאוור(אנ') שחפירתה הושלמה בשנת 1839, אורכה כ-22.5 קילומטרים, והמאפשרת נתיב שייט מנמל בולטימור צפונה לנמלים של ווילמינגטון (דלאוור) ופילדלפיה (פנסילבניה) שעל נהר הדלאוור ובחזרה[י]. 40% מהספינות הפוקדות את נמל בולטימור (כ-25,000 אוניות בשנה) עוברות דרך התעלה הזו[35]. המפרץ מחבר גם את הנמלים הללו דרומה, עם נמלי נורפוק ופורטסמות' שבוירג'יניה, ומשם עם לגונות אלבמארל(אנ') ופאמליקו(אנ') שבצפון קרולינה, ומשם לאיי הים של מדינת ג'ורג'יה. זאת באמצעות החיבור לתעלת אלבמארל וצ'ספיק(אנ') דרך נהר אליזבט(אנ'). תעלה זו נפתחה לשימוש בשנת 1775, אורכה של התעלה גם הוא כ-22.5 קילומטרים, והיא מורכבת למעשה משתי תעלות (ראו מפת התעלה)[36].

נתיבי תעבורה יבשתיים עיקריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף המאה ה-20, נבנו סדרה של מעברי כבישים החוצים את המפרץ:

האחד, גשר מפרץ צ'ספיק (הידוע גם בשם גשר המושל וויליאם פרסטון) בין בירת מדינת מרילנד, אנאפוליס, והעיירה מטאפיק(אנ') על החוף המזרחי של המפרץ. הגשר חוצה את האי קנט(אנ'). ואורכו כ-7 קילומטרים הגשר נבנה במהלך השנים 1949 - 1952 ובשנת 1973 נוסף לו גשר מקביל נוסף.

השני הוא מעבר מנהרת מפרץ צ'ספיק, המחבר את החוף המזרחי של וירג'יניה עם היבשת שלה (באזורים המטרופולינים של וירג'יניה ביץ', נורפוק, פורטסמות' וצ'ספיק). אורכו כ-32 קילומטרים. הוא מורכב משני גשרם ושתי מנהרות. הגשר נתמך על ידי ארבעה איים ממלאכותיים ששטח כל אחד מהם כ-21,200 מ"ר. הגשר נבנה עם שני מסלולים בשנת 1964 ובשנת 1999 נוספו לו עוד שני מסלולים[37].

גאות ושפל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגאות והשפל במפרץ צ'ספיק מפגינים התנהגות מעניינת וייחודית בשל: אופי הטופוגרפיה (הן אופקית והן צורה אנכית), זרימת הרוח והאופן שבו המפרץ מקיים אינטראקציה עם הגאות והשפל באוקיינוס. המחקר על התנהגותם המיוחדת של גאות ושפל הן בצפון והן בדרום המפרץ החל בסוף שנות ה-70. מחקר אחד ציין את התנודות בגובה פני הים בפרקי זמן של 5 ימים, המונַעים על ידי שינויים בגובה פני הים בפתח המפרץ בחוף האוקיינוס האטלנטי, ורוחות צדדיות מקומיות, ו-2.5 ימים, הנגרמות על ידי תנודות תהודה המונעות על ידי רוחות אורך מקומיות[38]. מחקר אחר גילה שהגאומטריה של המפרץ מאפשרת תקופת תהודה של כמעט יום וחצי[39].

מהשוואת מדידות הגאות והשפל בין שני אתרים בשני קצוות מנוגדים של המפרץ: מעבר מנהרת צ'ספיק (CBBT) בפתחו של המפרץ לאוקיינוס בדרום המפרץ, ובלטימור בצפון המפרץ עולה[י"א], שמאפייני הגאות והשפל שלהם הם גאות חצי יומית עבור CBBT, וגאות מעורבת עבור בולטימור, עקב תהודה במפרץ, והבדלים באמפליטודה עקב הפיזור במפרץ.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מפרץ צ'ספיק בוויקישיתוף

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ למניעת אי הבנות, מדובר ב"שפך" הגדול ביותר בארצות הברית ולא בשפך של הנהר הגדול ביותר בארצות הברית.
  2. ^ להמחשה, ראו את מיפוי הגשר הראשון ליד אנאפוליס כאן, ואת מיפוי המעבר בשפך המפרץ לאוקיינוס כאן.
  3. ^ בסיס הסחיפה המוחלט, להבדיל מבסיס סחיפה מקומי, הוא פני הים, שאליו מתנקזים נהרות ונחלים. על כן, רק הנהרות והנחלים שמתנקזים ישירות למפרץ, נמנים ככאלה שמתנקזים אליו. כל שאר הנהרות והנחלים באגן הניקוז, שמהווים את המקור לנהרות והנחלים הראשיים הללו, האחרונים מהווים בסיס סחיפה מקומי עבורם.סימוכין ראו כאן.
  4. ^ להלן מאוזכרים נהרות בלבד, ולא נחלים (Creeks) שחלקם נחלי אכזב.
  5. ^ לנהרות אלה אגן ניקוז קטן יחסית, מכיוון שמקורם בחצי אי שהוא צר וארוך, ואף לו קו פרשת מים שנהרות בו מתנקזים מזרחה למפרץ דלאוור. על כן, נהרות אלה משמעותיים פחות מאלה הנשפכים למפרץ צ'ספיק ממערב.
  6. ^ למונח "מכתש" כאן מובן של Crater(אנ') ולא מכתש סחיפה שאופייני כמעט רק לישראל: מכתשי רמון, הגדול ודומיהם.
  7. ^ מאמר שהתפרסם שנה קודם לכן בכתב העת המכובד "Geology", טען שמאנליזה שבוצעה התברר שהקוטר הסופי של המכתש היה רק 40 קילומטרים. לסימוכין לחצו כאן.
  8. ^ על שמו גשר וראזאנו נרוז במיצר הכניסה לנמל ניו יורק שבמפרץ ניו יורק העליון.
  9. ^ קייפ צ'ארלס וקייפ הנרי שמשני צידי הכניסה למפרץ מהאוקיינוס האטלנטי.
  10. ^ התעלה מחברת את נהר הדלאוור עם מפרץ צ'ספיק באמצעות מעבר דרך נהר Elk - ראו התעלה במבט רחב יותר במרכז המפה כאן.
  11. ^ ההשוואה בוצעה על מדידות בשני האתרים באותו זמן: יוני 2013 עבור ירח מלא ורבע ירח כמוצג כאן.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 Chesapeake Bay, Britannica Encyclopedia
  2. ^ 1 2 3 Facts & Figures, Facts & Figures, Chesapeake Bay Program
  3. ^ Stewart, George R., 1945. Names on the Land : a Historical Account of Place-Naming in the United States. New York: Random House. p. 23.
  4. ^ David A. Fahrenthold, A Dead Indian Language Is Brought Back to Life, Washington Post, December 12, 2006
  5. ^ 1 2 3 FAQ, Chesapeac Bay Program
  6. ^ Leslie Kaufman, More Blue Crabs, but Chesapeake Bay Is Still at Risk, Report Says, The New York Times, April 12, 2011
  7. ^ The Chesapeake Bay: Geologic Product of Rising Sea Level, U.S.G.S. Fact Sheet 102-98, October 1998
  8. ^ 1 2 Map of Delaware - District of Columbia - Maryland - Virginia, AAA Map, ISBN 1-56251-908-5, 2003-2004.
  9. ^ The Chesapeake Bay Estuary, Chesapeake Bay Program
  10. ^ Bay, National Geographic - Education
  11. ^ 1 2 Carl H. Hobbs, 2004, Geological history of Chesapeake Bay, USA, Quaternary Science Reviews 23, pp. 641-661
  12. ^ J. Wright Horton Jr., et al., 2006, Chesapeake Bay impact structure: Morphology, crater fill, and relevance for impact structures on Mars, U.S.G.S., Meteoritics and Planetary Science, 41. pp. 1613-1624.
  13. ^ Christine Dell'Amore, "Mind-Blowing" Discovery: Oldest Body of Seawater Found in Giant Crater, National Geographic, Nov. 20, 2013
  14. ^ David Brinker, Map of Chesapeake Bay and Salinity Zones, 1997.
  15. ^ Sea Water, National Oceanic and Atmospheric Administration
  16. ^ The Big Freeze, TIME, Jan 31, 1977
  17. ^ 1 2 3 Deep History & Archeological Periods, National Park Service
  18. ^ Heather Pringle, Hakai Magazine, What Happens When an Archaeologist Challenges Mainstream Scientific Thinking?, smithsonian Magazine, March 8, 2017
  19. ^ Ted Goebel et al, 2008., The Late Pleistocene Dispersal of Modern Humans in the Americas, Science Vol. 319, pp. 1497-1502 by WayBack Machine
  20. ^ Moreno-Mayar, JV; Potter, BA; Vinner, L; et al., 2018. Terminal Pleistocene Alaskan genome reveals first founding population of Native Americans. Nature. 553 (7687): 203–207
  21. ^ Mélida Inés Núñez Castillo, Ancient genetic landscape of archaeological human remains from Panama, South America and Oceania described through STR genotype frequencies and mitochondrial DNA sequences, University of Göttingen, 2021
  22. ^ Earl Arnett et al., 1999, Meryland - A New Guide to the Old Line State., p.128, Books.Google.co.il
  23. ^ 1 2 Parramore, Thomas (2000). Norfolk: The First Four Centuries. University of Virginia Press. pp. 1–16.
  24. ^ Spanish Exploration and Settlement in the Southeast, Virginia Places
  25. ^ Weber, David, 1994. The Spanish Frontier in North America. New Haven, CT: Yale University Press. pp. 36–37.
  26. ^ William Baptist Hill (1970). The Indians of Axacan and the Spanish Martyrs: The Beginnings of Virginia, 1570. Prestwould House.
  27. ^ Russo, Jean B.; Russo, J. Elliott, 2012. Planting an Empire: The Early Chesapeake in British North America. JHU Press. p. 8.
  28. ^ 1 2 3 4 5 The Voyages of Captain John Smith, Captain John Smith Chesapeake
  29. ^ H.R. 5466: Captain John Smith Chesapeake National Historic Trail Designation Act, GovTrack.us
  30. ^ David Hackett Fischer, 2008. Albion’s Seed: Four British Folkways in America. Cambridge Forecast Group
  31. ^ Duffy, Michael 1992. Parameters of British Naval Power, 1650–1850. University of Exeter Press. p.110
  32. ^ Washington-Rochambeau Revolutionary Route National Historic Trail e-Newsletter, Natiopnal Park Service
  33. ^ Anna Maria Gillis, Oyster Wars, Humanities, May/June 2011, Volume 32, Number 3
  34. ^ Sonal Patel, A Half-Century of Reliability: Calvert Cliffs Nuclear Power Plant, Power - News & Technology for the Global Energy Industry, Nov 1, 2022
  35. ^ About the Chesapeake and Delaware Canal, Delaware BayShore Byway
  36. ^ North Carolina Canals - Albemarle & Chesapeake Canal, NC Home
  37. ^ CBBT (Chesapeake Bay Bridge–Tunnel) History, Chesapeake Bay Bridge–Tunnel
  38. ^ Wang D. P., 1979, Subtidal Sea Level Variations in the Chesapeake Bay and Relations to Atmospheric Forcing, Journal of Physical Oceanographic, Vol. 9 pp. 413-421.
  39. ^ Wang D. P., Elliot A., J., Non-Tidal Variability in the Chesapeake Bay and Potomac River: Evidence for NonLocal Forcing, Joutnal of Physical Oceanography, Vol. 8 pp. 225-232.


דגל וירג'יניה
דגל וירג'יניה
מדינת וירג'יניה
בירת המדינה ריצ'מונד
אזורים גאוגרפיים הרי אלגני • הרי הבלו רידג' • מפרץ צ'ספיק • הרי קמברלנד • המפטון רודס • עמק טנסי • טריי-סיטיס • חצי האי וירג'יניה
היישובים הגדולים ביותר וירג'יניה ביץ' • נורפוק • צ'ספיק • ריצ'מונד • ניופורט ניוז • אלכסנדריה • האמפטון • רואנוק • פורטסמות' • סאפוק • לינצ'בורג • הריסונבורג • שארלוטסוויל • דנוויל • מנסאס • פטרסבורג • פרדריקסבורג • וינצ'סטר • סיילם • סטאונטון
נושאים נוספים מחוזות • סמלים • היסטוריה • דמוגרפיה • יהדות וירג'יניה


דגל מרילנד
דגל מרילנד
מדינת מרילנד
בירת המדינה אנאפוליס
אזורים גאוגרפיים הרי אלגייני • הרי הבלו רידג' • המטרופולין של וושינגטון ובולטימור • מפרץ צ'ספיק • עמק קמברלנד • עמק דלאוור
היישובים הגדולים ביותר בולטימור • פרדריק • רוקוויל • גיית'רסבורג • בואי • הייגרסטאון • אנאפוליס • קולג' פארק • סולסברי • לורל • גרינבלט • קמברלנד • וסטמינסטר • היאטסוויל • טקומה פארק • אברדין • האבר דה גרייס • קיימברידג' • ניו קרולטון • פרוסטבורג
נושאים נוספים מחוזות • סמלים • היסטוריה • דמוגרפיה • יהדות מרילנד • ספורט
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מפרץ_צ%27ספיק&oldid=39903296"