מלון חוף הדקלים
 | |
| מלון חוף הדקלים. נטוש, 5/2005 | |
| מיקום | גוש קטיף |
|---|---|
| סוג המלון | מלון נופש |
| חדרים | 114 |
| בעלות | איתן בן-דוד |
| בניית המלון | |
| תאריך פתיחה | יולי 1987 |
| אדריכל | סעדיה מנדל |
| קואורדינטות | 31°22′57″N 34°17′14″E / 31.38249°N 34.28718°E |
 (למפת מערב הנגב רגילה)   מלון חוף הדקלים | |
  | |
מלון חוף הדקלים (נקרא גם לעיתים מלון נווה דקלים) היה בית מלון אשר שכן בחוף הדקלים אשר היה נמצא בסמוך ליישוב המרכזי בגוש קטיף – נווה דקלים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלון חוף הדקלים הוקם ב־1987, בהשקעה של חמישה מיליון דולר, במסגרת יוזמה של "החברה לפיתוח גוש קטיף" ברשות המנכ"ל צבי הנדל. לצורך הקמת המלון החברה קיבלה מענק ממשרד התיירות והלוואות מבנק המזרחי והסוכנות היהודית[1][2]. במלון הוקמו 114 חדרים ממוזגים ברמת 4 כוכבים עם מרפסת הפונה לים וטלוויזיה בכל חדר, בריכת שחייה מקורה, סאונה ושטחי בילוי נוספים[3]. למלון היה צמוד גם כפר נופש, שהוקם קודם, בו היו 80 מבני בונגלו מעוצבים. לנופשים הוצע, בין השאר, סיורי ג׳יפים ב"ספארי חולות", כולל ביקורים אצל בדווים תושבי האזור[1]. אף הוחל בקידום תוכנית להקמת מרינה במקום[4].
המלון נפתח לקהל בקיץ 1987 ובמהלך חגי תשרי נהנה מתפוסה גבוה, אך בעקבות פריצת האינתיפאדה הראשונה בסוף אותה שנה המלון נאלץ לסגור את שעריו[5], מאחר שלא התקבלו בו אף הזמנות לאירוח במשך החודשים הראשונים של 1988[6]. כשנה לאחר פתיחתו מונה למלון כונס נכסים, לאחר שצבר חובות של 14 מיליון דולר[5].
בתחילת 1990, נמסר המלון על ידי הסוכנות היהודית לרשותו של איש העסקים איתן בן-דוד, ללא תמורה, אך עבור התחייבות להשקיע 1.2 מיליון שקל בשיפוץ המבנה, שהיה במצב תחזוקה גרוע[7]. תחת ניהולו של בן-דוד, המלון הפך עם כשרות למדרין ("גלאט") עם חוף רחצה בהפרדה מגדרית, במטרה לפנות לקהל החרדי והדתי לאומי[7]. לצורך שיפור הנגישות למקום באותה עת הוקם ציר כיסופים ומנחת קטיף, ביוזמת חברת "סנונית שרותי תעופה"[8]. בדצמבר 1990, חברת התעופה נשר תעופה ותיירות החלה להפעיל מהשדה קו תעופה לשדה דב בתל אביב (טיסה אשר אורכה היה פחות מחצי שעה טיסה)[9]. בית המלון הפעיל הסעות משטח בית המלון אל המנחת ובחזרה בשעת נחיתת המטוסים[9].
בשנת 1997 החל המלון לפעול תחת מותג המלונות הבינלאומי "דייז-אין", שהזיכיון שלו בישראל היה בבעלות משפחת בן-דוד, בשם "Palm Beach Days Inn"[10]. בעקבות מתן זיכיון זה הלובי הערבי בארצות הברית קראה להחרים את רשת "דייז אין" בעולם, בטענה, כי המלון מוקם בשטח התנחלות, המפירה את החוק הבינלאומי[11]. משפחת בן-דוד איבדה את הזיכיון אחר כך[12].
המלון ננטש שוב בתחילת 2000, עם תחילת אירועי האינתיפאדה השנייה, ואחר כך פלשו אליו קבוצת צעירים[13]. עם זאת באוקטובר 2004 הייתה הצעה של משקיע אמריקאי ממיאמי שהיה מעוניין לשקם את המלון, ולהשקיע בשיפוצו חצי מיליון דולר ואף לשנות את אופי המלון ולהפוך כמה חדרים לדירות אירוח עבור אנשי צוות שיתגוררו במקום ויתפעלו אותו[14]. שאר החדרים במלון (כ-114 חדרים) יהיו כמו בעבר למטרת אירוח. הצעה זו בסופו של דבר לא יצאה לפועל[15]. ניסיון זה נבע מהתחושה שהידיעות על תוכניות הפינוי יגבירו למעשה את "התיירות האידאולוגית" לגוש ולמלון בפרט (קהלי היעד העיקריים אשר ציפו לו בעלי המלון היו משפחות דתיות, תיירים יהודים מהעולם ואף צליינים נוצרים). דרור וענונו, אשר באותה תקופה כיהן כראש הקרן לפיתוח גוש קטיף העריך כי כ־5,000 תיירים מגיעים מדי שנה לגוש וכ־20% מהם נשארים ללון בו[14]. במאי 2005, כאשר ביצועה של תוכנית ההתנתקות היה קרוב מתמיד התאכלסו במלון כ־150 משפחות ומספר רווקים (חלקם השתייכו לנוער הגבעות) דבר זה התרחש במקביל לשיפוץ מבנה בית המלון, יוזמת השיפוץ הייתה של מנהלת קל"ע (קליטה לעזה) אשר גייסה תרומות ואף יצרה קשר עם המשפחות והרווקים האמורים לאכלס את המקום[16]. עבודות הניקיון, הסידור והסיוד הושלמו על ידי מספר מתנדבות מאולפנת מעלה לבונה[17].
לאחר מכן שוכרי ושוכני המלון שינו את שמו למעוז הים. כשמו של מאחז שהוקם בחבל ימית, עד לפינוי החבל והנסיגה מחצי האי סיני[18]. מנכ"ל משרד ראש הממשלה אילן כהן הגיע לביקור במאחז, אך גורש משם זמן קצר לאחר מכן[19]. כמה ימים לפני תחילת הפינוי התרחשו פרובוקציות על ידי כמה אנשי חזית יהודית לאומית אשר שהו במלון אשר הפך למעשה למאחז[20].
.jpg)
ב־30 ביוני 2005 הצליחה משטרת ישראל להשתלט על המלון בעזרת כוחות יס"מ, עם ליווי של כמה חיילי צה"ל אשר שמרו על הכוחות מחוץ לשטח בית המלון. בתחילה השתלטו הכוחות על החלק הדרומי של אזור בית המלון ולאחר מכן אכן החלו להשתלט גם על החלק הצפוני של בית המלון בו שהו רוב המתבצרים[21]. הפינוי הושלם תוך 27 דקות[22]. על פי ההערכה של ניצב אורי בר-לב אשר התראיין לתקשורת ואמר בתום תהליך ההשתלטות: ”כ־600 חיילים ושוטרים פרצו פנימה. הפעולה הייתה מהירה וללא התנגדות ממשית” ואף הדגיש את הניסיון הניכר של מרבית שוכני המקום לשתף פעולה עם המשטרה ואמר ”אנחנו נגד פורעי חוק, הקיצונים לא מאפיינים את כלל תושבי גוש קטיף”[23]. באוגוסט 2005 פורסמה החלטת בג"ץ אשר דחתה עתירה המבקשת לבטל את ההכרזה אשר קבעה כי שטח המלון הוא שטח צבאי סגור. טענת העותרים הייתה כי מדובר בזכות יסוד שלהם וכי המלון מצוי בבעלות פרטית[24].
לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות ביקשו מספר צעירים שגרו במלון בשכירות לקבל פיצויים במסגרת חוק ההתנתקות והפיצויים לנפגעיה, הם קיבלו פיצוי של כמאה אלף שקל. אך דרשו גם לקבל זכות לרכוש מגרש לבנייה במסגרת קהילתית ביישובי המפונים, אך סורבו. הם ערערו על ההחלטה לבית המשפט העליון אך נדחו שוב[25]. גם בעל המלון, איתן בן-דוד, קיבל פיצוי מהמדינה על פינוי המלון[26], במסגרת חוק ההתנתקות והפיצויים[27].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יאיר אטינגר, כהניסטים בוגרי מלון "מעוז הים" חדרו לנצרים ומאיימים: יהיה בלגן, באתר הארץ, 29 ביולי 2005
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 שמעון אלקבץ, לך תמכור נופש בעזה, חדשות, 4 בפברואר 1988
- ^ אלעזר לוין, המזרחי מבקש לרכוש את החברה לפיתוח הת"ירות, חדשות, 1 ביוני 1989
- ^ לאה ענבל, חולות לוהטים, כותרת ראשית, 18 בנובמבר 1987
- ^ עזרא ינוב, גוש קטיף - מרינה דרומית, מעריב, 10 באוגוסט 1987
- ^ 1 2 מיכל קפרא, אורחים ללילה במלון רפאים, מעריב, 7 באוקטובר 1988
- ^ שמעון אלקבץ, נעקור פרדסים, נהרוס בתים – יהיה בסדר, חדשות, 19 באוגוסט 1988
לילה על חוף קטיף, כותרת ראשית, 30 במרץ 1988 - ^ 1 2 אבי דר, נופש בעין הסערה, מעריב, 13 בנובמבר 1990
- ^ יוסי ריבלין, הכול באוויר, חדשות, 28 באוגוסט 1990
קרן אלמוג, קו טיסה לגוש קטיף, חדשות, 24 באוגוסט 1990 - ^ 1 2 דן ארקין, נתיב עוקף אינתיפדה, מעריב, 18 בדצמבר 1990
- ^ אביבה קרול, המרכז הפלשתיני לזכויות האדם: רשת המלונות דייז-אין מסתירה מיקום גוש קטיף ברצועת עזה, באתר גלובס, 8 ביוני 1997
- ^ אורה קורן, ערביי ארה"ב תובעים לסגור את מלון דייז אין בגוש קטיף, באתר גלובס, 4 בספטמבר 1997
- ^ אביבה קרול, בעלי זיכיון דייז-אין בישראל איבדו את הזיכיון בעקבות סכסוך עם החברה האם, באתר גלובס, 4 בפברואר 1998
- ^ ניר חסון, 15 צעירים במלון נטוש בחוף הים של עזה, באתר הארץ, 12 בפברואר 2004
- ^ 1 2 אנשיל פפר, מצב החסה בשטחים, באתר גלובס, 24 באוקטובר 2004
- ^ מלון חוף דקלים: דוקא עכשיו משפצים, באתר ערוץ 7, 25 באוקטובר 2004
- ^ עמוס הראל, פעילי ימין קיצוני הקימו מאחז במלון נטוש בנוה דקלים, באתר הארץ, 31 במאי 2005
- ^ אילן מרסיאנו ורוני סופר, ההתנתקות מפיחה חיים במלון של נווה דקלים, באתר ynet, 18 במאי 2005
- ^ מאות פעילי ימין ישנו במלון חוף הדקלים, באתר וואלה, 28 ביוני 2005
- ^ יאיר אטינגר, "מעוז הים" - ממלון עזוב למאחז מגודר, באתר הארץ, 31 במאי 2005
- ^ עמוס הראל, יאיר אטינגר ויובל אזולאי, קריאות במערכת הביטחון לפנות את מלון נוה דקלים עוד לפני ההתנתקות, באתר הארץ, 20 ביוני 2005
- ^ יאיר אטינגר, דקות לפני הפריצה, המתבצרים במלון התווכחו אם להילחם ולהסתכן במוות, באתר הארץ, 1 ביולי 2005
- ^ ניר חסון, עשרות דיירי המלון צעקו "יהודי לא מגרש יהודי" ופונו בכוח, באתר הארץ, 1 ביולי 2005
- ^ אילן מרסיאנו, המשטרה השתלטה על מלון "מעוז הים", באתר ynet, 30 ביוני 2005
- ^ נדחתה עתירה לבטל את ההכרזה על מלון "נווה דקלים" כשטח צבאי סגור, 4 באוגוסט 2005
- ^ פסק-דין בתיק עע"ם 6864/12, 12 במאי 2013
- ^ מוטי בסוק, כמה עלתה ההתנתקות? קובי הבר: כמעט 9 מיליארד שקל; יונתן בשיא: רק 8 מיליארד שקל, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2005
- ^ ניר חסון, גדעון אלון, מזל מועלם וצבי זרחיה, ההתנתקות יוצאת לדרך - חוק פינוי פיצוי אושר בכנסת, באתר הארץ, 17 בפברואר 2005
