מס על רכוש יהודי (גרמניה 1938)
מס על הרכוש היהודי (בגרמנית: Judenvermögensabgabe) היה מס שרירותי מיוחד, שהוטל על יהודי גרמניה בשנת 1938 בתקופת הנאציזם של הרייך השלישי.
לאחר ההתנקשות במזכיר השגרירות הגרמנית ארנסט פום ראט ואירועי ליל הבדולח בנובמבר 1938, דרש הרמן גרינג מס עונשין של מיליארד RM רייכסמרק מהיהודים כ"תשלום עונש בגין התנהגות עוינת נגד העם הגרמני". הצו לתשלום עונש ליהודים בני הלאום הגרמני (RGB1. [1] 1579) משנת 1938 נחתם ב־12 בנובמבר אותה השנה על ידי הרמן גרינג, שבשנת 1936 ניתנה לו סמכות כללית להוציא תקנות ליישום "תוכנית ארבע השנים".
הרקע לחקיקה ולהטלת המס
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבר לאחר ההתנקשות בווילהלם גוסטלוף (מנהיג ה-NSDAP בשווייץ) בשנת 1936 על ידי דוד פרנקפורטר, בנו של רב יהודי, שבוצע בדאבוס, שווייץ - אדולף היטלר שקל להטיל מס דומה על יהודי גרמניה ו"באופן בסיסי אישר תוכנית להטלת מס מיוחד על היהודים". הוא שקל ברצינות ניסוח חוק רלוונטי שהיה צריך להתפרסם מייד לאחר מתן פסק דין במשפט גוסטלוף.[2] בתזכיר סודי ל"תוכנית ארבע השנים" של הרייך, הודיע היטלר באוגוסט 1936 כי בהשגת יעדי המדיניות הצבאית של גרמניה תיכלל, בין היתר, יצירת חוק "שיגרום לכל היהודים להיות אחראים קולקטיבית לכל נזק שייגרם לכלכלה הגרמנית ולתנאי המחיה של העם הגרמני עקב פשע שיבוצע על ידי חבר (יהודי) בארגון פשע.[3] ב־18 בדצמבר אותה שנה, הודיע בסודיות וילהלם שטוקרט מזכיר המדינה במשרד הפנים של הרייך, לשר לענייני כלכלה, היילמאר שאכט, כי היטלר "הסכים באופן עקרוני להטלת מס על היהודים" והורה להכין את השלמת החקיקה, כך שתאפשר את הטלת המס כבר בסוף משפט גוסטלוף.[3] בזמן עריכת תוכניות החקיקה הללו, הצעת החוק אחרת כבר נכנסה לתוקף לשנת המס 1937 והיא הייתה אמורה להטיל על כל יהודי בגרמניה שיעורי מס נוספים על מס הכנסה ועל מס הרכוש. עם זאת, הן מסיבות מדיניות חוץ והן משיקולים נוספים של המיניסטריונים השונים, היטלר עדיין התעלם מחקיקת חוק כזה, "ככל הנראה חיכה להזדמנות טובה יותר".[4]
ב־10 בנובמבר 1938 נודע לשר הכלכלה ולטר פונק מיוזף גבלס כי אדולף היטלר ציווה על הדרת כל היהודים מחיי הכלכלה הגרמנית. באותו יום פנו גרינג וגבלס להיטלר והציעו להטיל מס מיוחד על היהודים.[5] היטלר אכן גיבה את החוקים שהוצאו לאחר מכן בעניין זה, כפי שאישר גרינג במהלך עדותו בפני בית הדין הצבאי הבינלאומי (משפטי נירנברג):
"אני מבקש להדגיש שאף על פי שקיבלתי הוראות ופקודות בעל פה ובכתב מהפיהרר להוציא ולאכוף חוקים אלה, אני לוקח עליי אחריות מלאה מכיוון שאני הוצאתי אותם ולכן אני אחראי עליהם ואיני רוצה להתחבא מאחורי פקודת הפיהרר"
ב־12 בנובמבר 1938, בדיון של שעות רבות בנושא "השאלה היהודית", תיאר גרינג את המטרה בפני יותר ממאה משתתפים: "להשיג פעולה ברורה מאוד שתועיל לרייך".[6] היהודים עצמם צריכים להעלים את הנזקים שנגרמו מהפוגרום (הכוונה לליל הבדולח); דמי הביטוח ששולמו להם מוחרמים. יש להפקיע יחידות כלכליות של יהודים מתחת לערכן ולמכור אותן לקונים גרמנים לפי שווי שוק. עליהם להחליף את המניות והניירות הערך שלהם לאיגרות חוב של הרייך. במהלך פגישה זו עוד הצהיר גרינג:
"הייתי בוחר את הנוסח הבא: עבור יהודי גרמניה בכללותם, בשל חטאיהם הערמומיים וכו' וכו'. הם נקנסים במיליארד רייכסמרק. זו תהיה הצלחה. החזירים לא יבצעו רצח שני כל כך מהר. אחרת, אני חייב לומר שוב: לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה".
יישום הגבייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבר באביב 1938 פורסמה הוראה שחייבה את היהודים להכריז על מצבם הכספי (Verordnung über die Anmeldung des Vermögens von Juden). היהודים נאלצו להצהיר על עושרם עד סוף יולי אם הם היו מעל 5,000 רייכסמרק. צו היישום לגבי תשלום מס על רכוש היהודים קבע כי על יהודים שיש להם נכסים בשווי של מעל 5,000 רייכסמרק עליהם לשלם לרשויות המס מס בשיעור 20% מרכושם העודף בארבעה תשלומים עד ה-15 באוגוסט 1939. התקנה שמרה במפורש את האפשרות שאם לא ניתן היה לגבות את הסכום הכולל של מיליארד רייכסמרק בדרך זו, ניתן יהיה לדרוש תשלומים נוספים. אכן, צו כזה כאמור יצא[7] שחייב לשלם תשלום חמישי עד ה-15 בנובמבר 1939. "Zweite Durchführungsverordnung über die Sühneleistung der Juden (צו שני למיסוי היהודים)". הסכום המלא שנאסף לבסוף הסתכם ב- 1,226,612,495 רייכסמרק.[8]
הרקע של המדיניות הפיננסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]כתוצאה מהתחמשות הוורמאכט, מצבה הכספי של הרייך נעשה מאוד לא ברור. היה מחסור במט"ח ובאפשרות לקיחת הלוואות מחו"ל. בשנת 1939 היה אמור לחול פדיון שטרות המֶפוֹ (שטרות המפו (בגרמנית: "Mefo-Wechsel") הונפקו מדי שנה מאז 1934 על ידי הרייך השלישי והיו כלי ליצירת אשראי ממשלתי). הגירעון הממשלתי בשנת 1938 היה ניכר: הגירעון בחשבון השוטף הסתכם בשני מיליארד RM. באמצע נובמבר 1938, וולטר ביירהופר ממשרד האוצר השמיע חששות כי "הרייך עשוי להיות חדל פירעון".[9] מתוך נאום שנשא גרינג בישיבה פנימית ציין דובר משרד החוץ את הדברים הבאים ב־18 בנובמבר 1938:
"מצבו הפיננסי של הרייך מאוד קריטי. סיוע אפשר להשיג תחילה באמצעות מס המיליארד על היהודים ולאחר מכן על ידי הרווח שייווצר ב"אריזציה" של הרכוש היהודי".
מצבה ההדוק של גרמניה הנאצית בנובמבר בא לידי ביטוי בכך שהכספים שנדרשו בדחיפות מהמס היהודי הושאלו למדינה מראש על ידי הבנקים הגרמניים הגדולים. באותה תקופה גדלו הכנסות הרייך מגביית המס מ-16 ל-17 מיליארד מארק, או כמעט ב־6 אחוזים.
התגובה למס
[עריכת קוד מקור | עריכה]ויקטור קלמפרר כתב ביומנו ב־13 בנובמבר וב-6 בדצמבר 1938:
"בלייפציג מספרים לנו על מס העונש של מיליארד רייכסמרק שהעם הגרמני מטיל על יהודיו [...]. כשמדובר במתן עושר, נראה שאנחנו נהנים מעוני […]. ככל הנראה אני נכנס לקטגוריה של סכום ה-5,000 RM מכיוון שפדיון ביטוח החיים שלי נותן לי רק כמה מאות מרקים והערך הנוכחי של הבית שלי הוא בקושי 17,000, כאשר מתוך זה 12,000 הוא משכנתה".
אכן, רק חלק קטן מהיהודים שנותרו בגרמניה שילמו את המס העונשין הזה. בהמבורג למשל, רק 16 אחוזים מהיהודים היו חייבים להגיש הצהרת הון שהיה הבסיס למס זה (כי רכושם הסתכם בפחות מ-5,000 RM.[10] הרעיון של "העושר היהודי" התגלה כאגדה.
ה-Sicherheitsdienst Reichsführer-SS (שירות הביטחון של הימלר) כתב בדיווח סודי על המורל הלאומי של העם הגרמני כי חלק מהעם היה ביקורתי מאוד לגבי ההרס חסר הטעם של השחתת והשמדת הערך החומרי במהלך ליל הבדולח. לעומת זאת הציבור ראה את הטלת הקנס על היהודים כצודקת.[11] במברגר פולקסבלט תיאר את עושרם לכאורה של היהודים והצדיק את מס העונשי במילים אלה: "אוצר זה שנלקח במרמה מהעם הגרמני מוחזר כעת בחלקו הקטן לעם הגרמני."
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Judenvermögensabgabe (מס על היהודים) im Glossar des Niedersächsischen Landesarchiv
- Bescheid über die Judenvermögensabgabe (מכתב ההודעה על הטלת מס על הרכוש היהודי) במוזיאון Deutschen Historischen
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הודעת הרייך
- ^ idézet Uwe Dietrich Adam: Judenpolitik im Dritten Reich.Düsseldorf, 2003, ISBN 3-7700-4063-5, 112. o.
- ^ 1 2 Avraham Barkai: Vom Boykott zur »Entjudung« : Der wirtschaftliche Existenzkampf der Juden im Dritten Reich 1933-1943 (מחרם עד בלי יהודים: המאבק הכלכלי לחיים של היהודים ברייך השלישי) művéből. Fischer-Taschenbuch-Verlag, Frankfurt am Main 1988. ISBN 3-596-24368-8. 126. o.
- ^ Uwe Dietrich Adam: המדינות כלפי היהודים של הרייך השלישי 114. o.
- ^ Uwe Dietrich Adam: Judenpolitik... 131. és 146. o.
- ^ IMT: המשפט של פושעי המלחמה München, 1989, ISBN 3-7735-2522-2, Bd. XXVIII. k., 506. o. = Dokument PS-1816.
- ^ 1939. okt. 19. (RGBl.(Reichgesetzblatt ) I, 2059)
- ^ Götz Aly: Hitlers Volksstaat. Raub, Rassenkrieg und nationaler Sozialismus.(חלומו של היטלר. שוד, רדיפה גזעית והנציאונל סוציאליזם) Frankfurt/M 2005, ISBN 3-10-000420-5, 63. o.
- ^ Götz Aly: Hitlers Volksstaat... 61-62. o.
- ^ Götz Aly: Hitlers Volksstaat. 56. o.
- ^ Peter Longerich: ‚Davon haben wir nichts gewusst’(לא ידענו על כך!) München, 2006, ISBN 3-88680-843-2, 130. o.; Otto Dov Kulka; Eberhard Jäckel: Die Juden in den geheimen NS-Stimmungsberichten 1933-1945. Düsseldorf 2004, ISBN 3-77001-616-5.