הרכבת הצבאית לארץ ישראל

לאורך ציר התקדמותם מתעלת סואץ-קנטרה, לאורך חופי סיני בואכה שערי ארץ ישראל-רפיח, תכננו מהנדסי הרכבת הצבאית לארץ ישראל (באנגלית: Palestine Military Railways, ר"ת P.M.R, לימים הרכבת המנדטורית) הבריטים מסילת ברזל, תכנון שגדודי העבודה המצריים הוציאו לפועל. לא כל המסילות שבנו הבריטים היו ברוחב תקני. מיון המסילות נעשה לפי מידת הרוחב שבין הקצוות הפנימיים של שני פסי המסילה. "מסילה ברוחב תקני" היא זו שרוחבה 143.5 ס"מ. רוחב נמוך מהנ"ל נקרא "מסילה צרה" ואילו מעל 143.5 ס"מ קרוי "מסילה רחבה". הרוחב התקני הוא השכיח במרבית המסילות בעולם לרבות המסילות בישראל.

המסילה התקנית

לאחר כישלונות הצבא הבריטי לכבוש את עזה החליט מפקדו החדש, גנרל אלנבי, לפרוץ את החזית באגפה המזרחי. לשם כך נבנתה מסילת הרכבת רפיח - באר שבע שנמתחה מרפיח לנחל בשור והוארכה לאחר מכן עד באר-שבע. לחץ זמן הניא את הבריטים מלהמשיך ולסלול מסילה ראשית חדשה לאורך החוף ליפו. במקום זה פנו צפונית-מזרחית ללוד במטרה להשתמש בתוואי הטורקי הקיים עד טולכרם. על ידי כך הפכה לוד לצומת המסילות הראשי בארץ עד היום.

לא ניתן היה לשלב בין מסילת הברזל הבריטית התקנית בעלת רוחב הפס של 145 ס"מ למסילה הברזל העות'מאנית בעלת רוחב הפס של 105 ס"מ. על מנת להמשיך להשתמש בציוד העות'מאני (קטרים וקרונות) התחכמו הבריטים והניחו בחלק מהקווים מסילה שלישית בין המסילה העות'מאנית הצרה למסילה הבריטית הרחבה שאיפשרה המשך שימוש בציוד.

המסילות הצרות

בנוסף להשמשת מסילות הברזל שהניחו העות'מאנים והציוד שנטשו, וככל שחדירתם משערי עזה למרכז הארץ הלכה והעמיקה הוסיפו הבריטים וסללו שלוש מסילות ברזל צרות המיועדות לרכבת קלה. האחת, מסילה מלוד אל ראש העין עם שלוחה לכפר לובן, השנייה, מנמל יפו לכיוון צפון מזרח לגדה הדרומית של נהר הירקון, ומצפון לו, לאחר קרב צליחת מעברות הירקון, לכיוון שייח מוניס, ג'ליל ורמת השרון של ימינו, והשלישית^[1] מירושלים לרמאללה.

מסילת לוד - ראש העין

לאחר כיבוש לוד ורמלה סללו הבריטים במקביל למסילה המזרחית העות'מאנית מסילה צרה ברוחב כ-76.2 ס"מ מלוד אל ראש העין. בסמוך לכפר ג'יניס התפצלה ממנה לכיוון מזרח מסילת הרכבת לכפר א-לובן לאורך נחל בית עריף שתמכה בכוחות הבריטים במרכז ומזרח קו החזית מדצמבר 1917, קרב צליחת מעברות הירקון ועד ספטמבר 1918, קרב מגידו. שלוחה למחנות הצבא נסללה בשנת 1921 ותחנת הקצה שלה - תחנת הרכבת בית נבאלא אף היא הוקמה באותה השנה.^[2]

מסילת נמל יפו - 'גבעת ג'נקינס'

שורשיה של מסילת נמל יפו - 'גבעת ג'נקינס'^[3] נמצאים בסוף דצמבר 1917^[4], עם הוצאתה של יפו מטווח הארטילריה העות'מאנית כתוצאה מדחיקת כוחותיהם מהגדה הצפונית של הירקון עד צפונה לארסוף. התייצבות הנדבך המערבי של קו שתי העוג'ות, אפשרה לצי הבריטי עגינה בטוחה בנמל יפו. לייעול השימוש בנתיב הלוגיסטי החדש שנפתח בפניהם, לתמיכה בכוחות שבקו המגע, סללו הבריטים מסילה צרה שראשיתה בנמל יפו, דרך כיכר השעון, ורחוב רזיאל לתחנת הרכבת יפו. משם המשיכה המסילה למסעף הרכבת יפו-לוד על הקו יפו - ירושלים, נודע בשם צומת סרונה עד 5 באוקטובר 1920, ואחריו תחנת הרכבת תל אביב, בקרבת בית הדר של ימינו, ומשם צפון מזרחה על בסיס דרך יפו-שכם ההיסטורית, במסלול שנמתח לאורך מה שלימים נודעה כדרך פתח תקווה, חצה את ואדי מוסררה (נחל איילון) בגשר שרונה והמשיך "דרך אבא הילל סילבר", היום ברמת גן, עד לגדה הדרומית של הירקון. המסילה חצתה את הירקון על גשר באזור עשר טחנות, מול ח'ירבת הדרה^[5], היום - רמת החייל, ופנתה צפון-מערבה לעבר 'גבעת ג'נקינס' (גבעה 216 במפות הבריטיות) בין ג'ליל לרמת השרון, על בסיס דרך הרצליה עם הסתעפות לכיוון שייח מוניס. רוחבה של המסילה היה 60 ס"מ, אדניה קלים להנחה ופרוק, ונגררה על ידי קטרי קיטור קטנים או קטרי בנזין. חלק קטן מהסוללה עליו הונחה המסילה נותר שלם עד שנות ה-80, דרומית לעמוד הזיכרון ברמת גן ומערבית לדרך אבא הלל סילבר.
שלוחה נוספת^[6] כקילומטר אורכה הסתעפה מן המסילה הראשית מיד לאחר שזו חצתה את ואדי מוסררה מהגדה המערבית לגדה המזרחית על גבי גשר שרונה, עברה דרך הרחובות שפירא והמתמיד ברמת גן של ימינו והובילה לפרדסי הכפר סלמה, היום דרומית לרחוב כצנלסון בגבעתיים, שם התמקם מחנה צבא בריטי. השלוחה הונחה, כנראה, לקראת מתקפת הסתיו של הגנרל אלנבי בספטמבר 1918, מתקפה שהבקיעה את קו העוג'ות.

הרכבת הקלה הבריטית בסמטאות יפו בואכה הנמל, 1920
מטרים ספורים מן התמונה שמימין, 1920
המסילה ביפו מבט מהקצה הדרומי של כיכר השעון לכיוון מסגד מחמודיה
גשר שרונה על מעבר מוסררה. צילום אווירי של הטייסת הבווארית ה-304 הגרמנית מ-13.8.1918^[7]

מסילת הברזל בצפון ירושלים

לאחר כיבוש ירושלים על ידי הבריטים המשיכו הכוחות בתנועה צפונה. ההתקדמות נעצרה לפרק זמן של כמה חודשים בקו שתי העוג'ות. על מנת לסייע לכוחות הלוחמים נסללה מסילת רכבת מקצה קו יפו־ירושלים לכיוון אל־בירה, שהובילה אספקה לכוחות הלוחמים. מסילה באורך כ־30 ק"מ נסללה במשך ארבעה חודשים. כדי לשמור על שיפוע סביר ולהימנע מפעולות הנדסיות, מסלולה של מסילה זו היה מפותל מאוד.

תחילת המסילה הייתה בעמק רפאים מעט דרומית לתחנת הרכבת הישנה (דרך הרכבת פינת מסריק), משם עלתה המסילה לגבעת קטמון (רחוב הפלמ"ח) וירדה לעמק המצלבה בפיתולים חדים (דרך רחוב הרב ברלין). משם המשיכה המסילה לגבעת הכנסת, גבעת בנייני האומה, סנהדריה (מעל קברי הסנהדרין), גבעת המבתר, הגבעה הצרפתית ומשם צפונה לאל־בירה. בעקבות המשך ההתקדמות הבריטית לבקעת הירדן ועבר הירדן המזרחי נזנחה המסילה. ייתכן ושרידי הפסים שימשו לסורגים בבית הסוהר המרכזי בירושלים.

קטרים בהפעלה אוסטרלית - 1918
מסילת הברזל מעל קברי הסנהדרין בירושלים - צילום 1919
הרכבת בסיבוב ליד קברי המלכים - 1918

לאחר המלחמה

ערך מורחב – הרכבת המנדטורית

ב-1 באוקטובר 1920 הוקם גוף אזרחי בשם הרכבת המנדטורית וקבל לידיו מידי "הרכבת הצבאית לארץ ישראל" (PMR-Palestine Military Railways), אשר פעלה בארץ מעת כיבושה בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה, את תפעול שירות הרכבות בארץ ישראל.

ראו גם

הרכבת הצבאית העות'מאנית

הערות שוליים

^ מפה (באנגלית) עם סימון המסילה הצרה מצפון לשכונת שיח' ג'ראח (אזור הגבעה הצרפתית), 1918, בהוצאת צבא בריטניה., באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
^ Paul Cotterell, The Railways of Palestine and Israel, p. 24
^ מפה צבאית בריטית בה מופיעה המסילה
^ ראוי לציין שתאורי הצליחה השנייה מדגישים ששלוש חטיבות הרגלים (155, 156, 157, מן הדיוויזיה ה-52 הסקוטית), נשאו את ציוד הצליחה (הרפסודות), והלחימה, על כתפי החיילים, בקרקע בוצית וטובענית עקב הגשמים הרבים שירדו, משטחי הכינוס במושבה שרונה ועד לגדות הירקון, ולא נזכרת הסתייעות ברכבת, ומכאן שנסללה לאחר ניסיון הצליחה השני שצלח
^ המופע הכתוב הראשון בו שובש שם המקום ל'חרבת חדרה' הוא, ככל הנראה, עמוד הזיכרון לזכר הצליחה לצד דרך אבא הילל סילבר ברמת גן. חקלאי שייח' מוניס שעיבדו אדמות במקום כינו אותו הדרה^[^{דרוש מקור]}, הגשר הסמוך על הירקון בעשר טחנות נקרא, ג'יסר אל הדאר, ומשום מה, בכתבי חוקרי המקום, היהודים, הוא מכונה, 'חדרה'. במפות הבריטיות, מפת הPEF לדוגמה, המקום מכונה Hadrah אולם לא ניתן לשלול ש-H כיסתה על העדרה של הח' בשפתם ולאו דווקא לרמז על ה'
^ אילן גל-פאר, הרכבת ל"עיר גנים": פרשה מראשיתן של רמת גן ושכונת בורוכוב, אריאל, חוברת 147-148, 2001
^ מתוך הארכיון הבווארי - אוסף פלשתינה (הקישור אינו פעיל)

[1] מפה (באנגלית) עם סימון המסילה הצרה מצפון לשכונת שיח' ג'ראח (אזור הגבעה הצרפתית), 1918, בהוצאת צבא בריטניה., באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור

[2] Paul Cotterell, The Railways of Palestine and Israel, p. 24

[3] מפה צבאית בריטית בה מופיעה המסילה

[4] ראוי לציין שתאורי הצליחה השנייה מדגישים ששלוש חטיבות הרגלים (155, 156, 157, מן הדיוויזיה ה-52 הסקוטית), נשאו את ציוד הצליחה (הרפסודות), והלחימה, על כתפי החיילים, בקרקע בוצית וטובענית עקב הגשמים הרבים שירדו, משטחי הכינוס במושבה שרונה ועד לגדות הירקון, ולא נזכרת הסתייעות ברכבת, ומכאן שנסללה לאחר ניסיון הצליחה השני שצלח

[5] המופע הכתוב הראשון בו שובש שם המקום ל'חרבת חדרה' הוא, ככל הנראה, עמוד הזיכרון לזכר הצליחה לצד דרך אבא הילל סילבר ברמת גן. חקלאי שייח' מוניס שעיבדו אדמות במקום כינו אותו הדרה^[^{דרוש מקור]}, הגשר הסמוך על הירקון בעשר טחנות נקרא, ג'יסר אל הדאר, ומשום מה, בכתבי חוקרי המקום, היהודים, הוא מכונה, 'חדרה'. במפות הבריטיות, מפת הPEF לדוגמה, המקום מכונה Hadrah אולם לא ניתן לשלול ש-H כיסתה על העדרה של הח' בשפתם ולאו דווקא לרמז על ה'

[6] אילן גל-פאר, הרכבת ל"עיר גנים": פרשה מראשיתן של רמת גן ושכונת בורוכוב, אריאל, חוברת 147-148, 2001

[7] מתוך הארכיון הבווארי - אוסף פלשתינה (הקישור אינו פעיל)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]