הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית

הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית
Repubblica Sociale Italiana

דגל סמל
מוטו לאומי	Per l'onore d'Italia (על כבוד איטליה)
המנון לאומי	Giovinezza (נוער)
ממשל
משטר	משטר חד-מפלגתי פשיסטי רפובליקה (למעשה ממשלת בובות) תחת משטר צבאי נאצי
שפה נפוצה	איטלקית
עיר בירה	רומא (דה יורה) למעשה מרכזי הממשלה והצבא היו מפוזרים בין ערים שונות, ביניהן ברשה, ורונה ומילאנו
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
הקמה	פשיטת גראן סאסו
תאריך	1943
פירוק	סיום מלחמת העולם השנייה
תאריך	1945
ישות קודמת
ישות יורשת
שליטים בולטים	בניטו מוסוליני
דמוגרפיה
דת	הכנסייה הקתולית
כלכלה
מטבע	לירה איטלקית

בניטו מוסוליני

הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית (Repubblica Sociale Italiana או RSI), הידועה גם כ"הרפובליקה של סאלו", הייתה ממשלת בובות שהקים בניטו מוסוליני בחסות הנאצים בצפון איטליה לאחר שאיבד את השלטון באיטליה בשנת 1943. הרפובליקה נשלטה באופן מוחלט על ידי המפלגה הרפובליקנית הפשיסטית.

משרד החוץ בו ישב מוסוליני היה מצוי בעיירה סאלו שעל חוף אגם גארדה, אשר העניקה לרפובליקה את כינויה. מוסוליני שימש בממשלה זו הן כ"ראש המדינה" והן כשר החוץ. רשמית שלטה מדינה זו על אזור מצומצם בצפון איטליה, וראתה את עצמה כגלגול נוסף של המדינה הפשיסטית שהקים מוסוליני בשנות ה-20. למעשה הייתה רפובליקה זו נתונה לשליטת הנאצים, כאשר מוסוליני נמצא בדעיכה אישית ופוליטית, והיה לעושה דברו של היטלר.

המדינה התקיימה בין 23 בספטמבר 1943 ל-25 באפריל 1945, בעוד בעלות הברית מתקדמות והולכות וכובשות את השטח המוחזק בידיה, במסגרת המערכה באיטליה במלחמת העולם השנייה, ובמקביל לקיומה של ממשלה איטלקית נוספת, שנתמכה על ידי בעלות הברית.

הימין הקיצוני באיטליה רואה במדינה זו חלק חשוב במורשת ההיסטורית האיטלקית, בעוד אחרים, כמו הבמאי פייר פאולו פאזוליני, שבילה במדינה את שנות העשרים המוקדמות לחייו, רואים אותה באופן שלילי, שתואר בסרטו של פאזוליני "סאלו או 120 ימי סדום", כאלגוריה לכתבי המרקיז דה סאד, "120 הימים של סדום".

רקע

הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית

ב-25 ביולי 1943 הצביעה המועצה הפשיסטית העליונה, לפי הצעת היושב ראש שלה, דינו גראנדי, על הדחתו של בניטו מוסוליני. מוסוליני שלט באיטליה כרודן פשיסטי משנת 1922, אך בשנת 1943 היה מצבו כלאחר ייאוש. תמיכתו בהיטלר התבררה כהימור שגוי. חיילים איטלקים נהרגו בהמוניהם בסטלינגרד ובצפון אפריקה, וכוחות בעלות הברית התדפקו על שערי איטליה, ואף נחתו בסיציליה. למחרת היום הדיח מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי את מוסוליני מתפקידיו, והורה על מאסרו. הממשלה החדשה, בראשות המרשל פייטרו באדוליו, החלה במשא ומתן חשאי עם בעלות הברית, והתכוננה לכניעת הכוחות האיטלקיים ללא תנאי. בשיחות אלו בין באדוליו ובין בעלות הברית דובר אף על הצטרפות איטליה למלחמה נגד בעלת בריתה גרמניה.

בעוד הגרמנים הכירו באופן רשמי בממשלה האיטלקית החדשה, הם שלחו במקביל יחידות של הוורמאכט לאיטליה, הן על מנת להתכונן לפלישה הצפויה, והן על מנת להעמיד את באדוליו, שהיה עדיין מבחינה פורמלית קשור בברית עם גרמניה, במקומו. ב-3 בספטמבר 1943 חתמו בחשאי נציגיו של באדוליו על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית בסיציליה הכבושה.

ב-8 בספטמבר ניתן פומבי להסכם, כאשר באדוליו הכריז על כניעתה של איטליה. היטלר, שהיה מודע למצב לאשורו, פעל באופן מיידי והורה לכוחות הגרמניים להשתלט על צפון איטליה ומרכזה. פעולה זו בוצעה ללא התנגדות. באדוליו נמלט מרומא, ולא הותיר כל הוראות לצבא האיטלקי, שהתמוטט ונפל על ציודו בידי הגרמנים. במקביל, החלו בעלות הברית לנחות בדרומה של איטליה. ב-3 בספטמבר נחתו חיילים קנדים בקלבריה, וב-9 בספטמבר נחתו כוחות בעלות הברית בסלרנו (מבצע אוואלאנש) ובטאראנטו (מבצע סלפסטיק). המצב המתגבש היה כי בעלות הברית שולטות בדרומה של איטליה, וגרמניה שולטת בצפונה (ובכלל זה ברומא).

בעוד הגרמנים משתלטים על צפון המדינה, העבירו שוביו של מוסוליני את ראש המדינה המודח ממקום למקום, על מנת לסכל ניסיון להעמידו שוב בראש ממשלה שיקימו הגרמנים. ב-12 בספטמבר איתרו הגרמנים את מקום המחבוא במלון הררי בהרי האפנינים, ושחררו אותו במבצע נועז אותו הוביל איש הקומנדו אוטו סקורצני. לאחר שחרורו הוטס מוסוליני לבוואריה.

היסטוריה של הרפובליקה

ב-23 בספטמבר 1943 הכריז מוסוליני כי ההפיכה שכוונה כנגדו הובסה. הוא הכריז כי הממשלה שהקים היא "רפובליקה" שהוא מנהיגה.

מוסוליני קבע את מושבה של הרפובליקה בעיירה סאלו שליד אגם גארדה. הוא עצמו גר בווילה בעיירה גארניאנו לחופו של אותו האגם. דרומה של איטליה נכבש על ידי בעלות הברית, שהתקדמו באיטיות צפונה, ואילו מוסוליני נאלץ, בשלב מוקדם ביותר בקיומה של הרפובליקה החדשה, להעביר לשליטה גרמנית ישירה את טריאסטה, איסטריה ודרום טירול.

במהלך קיומה של הרפובליקה ניסה מוסוליני לפנות "אל העם", וממשלתו, שאסרה את האיגוד המקצועי ואת זכות השביתה, ערכה תעמולה פופוליסטית המיועדת לבני מעמד הפועלים. מוסוליני טען כי הוא מצטער על רבות מההחלטות שקיבל בהיותו בשלטון בעבר, ששיקפו את האינטרסים של בעלי ההון, והבטיח כי ממשלתו החדשה תיצור התחלה חדשה למעמד הפועלים האיטלקי, אם זה רק יעניק לו הזדמנות נוספת.

בוועידה בוורונה שהתקיימה ב-18 בנובמבר 1943 ניסח המזכיר החדש של המפלגה הפשיסטית, אלסנדרו פאבוליני "מניפסט" בן 18 נקודות, אותו אימץ מוסוליני. שפרסם, הבטיח לעם האיטלקי דמוקרטיה, ובחירות לאספה מכוננת שתקבע את החוקה החדשה. בחירות אלו לא התקיימו מעולם.

בפועל הייתה פעולתה המעשית הראשונה של הרפובליקה ביטול החלטת המועצה הפשיסטית העליונה המדיחה את מוסוליני, ופעולה להתנקמות אישית בחבריה, וכן מאבק בתנועה הפרטיזנית שהחלה לפעול בשטחי הרפובליקה, שהיו למעשה שטחי כיבוש גרמנים. מיד לאחר הוועידה בוורונה ארגן פאבוליני פעולה רחבת היקף בפרארה בה נרצחו 17 פרטיזנים. הייתה זו תחילתה של מלחמת האזרחים האכזרית שהתקיימה במהלך כל קיומה של הרפובליקה.

את נקמתו באנשי ה"25 ביולי" נקם מוסוליני באכזריות. במשפטים פומביים שנערכו בוורונה בינואר 1944, נשפטו שישה מן המנהיגים שתמכו בגראנדי בהצבעה שערך להפלת מוסוליני, ובהם חתנו של מוסוליני, שר החוץ לשעבר גליאצו צ'אנו. חמישה מהם, ובהם צ'אנו והמרשל אמיליו דה בונו, מפקד הצבא באתיופיה לשעבר, אדם בשנות השמונים לחייו, נמצאו אשמים והוצאו להורג בירייה, ב-11 בינואר 1944. שישי, צ'אנטי, נדון לשלושים שנות מאסר.

בעוד הוא מתחזה בציבור למנהיגה של איטליה, הודה מוסוליני באופן פרטי בפני מבקרים כי מדינתו היא אך מדינת בובות, וכי ההחלטות האמיתיות במדינה מתקבלות בידי הגרמנים. הגרמנים השתמשו בממשלה ובכוחות המזוינים הנאמנים לה למטרת דיכוי הפרטיזנים האיטלקים שנלחמו נגד הכיבוש הגרמני, ולמטרת רדיפת היהודים. מוסוליני "נשמר" תמידית על ידי משמר של אנשי SS שפיקחו על כל צעדיו. נסיונותיו לקבל מעט עצמאות, ובקשות כגון שחרור שבויי המלחמה האיטלקים שהוחזקו בידי הגרמנים, נדחו על הסף.

כחלק ממסע ההסוואה נעשה שימוש במשורר האמריקני הגולה עזרא פאונד לפעילות תעמולתית במסגרת הרפובליקה החדשה.

בפועל היה מדובר במדינת משטרה פשיסטית, שלא הייתה לה כל אחיזה באוכלוסייה, פרט לאנשי הצבא והמשטרה החשאית שפעלו כנגד אחיהם האיטלקים. מוסוליני הקים את "הבריגדות השחורות", כוח צבאי שאמור היה לפעול בדומה ל-SS כיחידה של נאמני משטר. הכוח נתקל בהתנגדות פרטיזנית עממית, אותה דיכא באכזריות.

בעלי תפקידים נוספים במשטר של סאלו היו אלסנדרו פאבוליני, עיתונאי לשעבר שמונה למזכיר המפלגה הפשיסטית, שר הפנים גואידו בופאריני גואידי וראש המשטרה טוליו טאמבוריני. המרשל רודולפו גרציאני היה מפקד הצבא. בפועל הייתה הסמכות המלאה נתונה ל"מיופה הכוח" הגרמני, אדם בשם רודולף ראהן. "הבריגדות השחורות" כללו מיליציות שהקשר שלהן לממשל המרכזי היה רופף, לעיתים היו עושי דברם של הגרמנים, ולעיתים לחמו זו בזו. אופי זה של הכוחות המזוינים הביא לכך שמלחמת האזרחים שהשתוללה ברפובליקה הייתה מלווה בטבח של אזרחים, ובמעשי זוועה.

בנובמבר 1943 נעצרו כוחות בעלות הברית בקו החורף, בה הם נתקעו במשך כחצי שנה. במאי 1944 נפרץ קו החורף ובעלות הברית התקדמו צפונה תוך כדי לחימה קשה. לאחר נפילתה של רומא הקימו באדוליו ואיוונואה בונומי ממשלה חדשה, שכללה גם אנשי שמאל, ונתמכה על ידי בעלות הברית.

התקדמות בעלות הברית הביאה לנפילת חלקים נרחבים מצפון איטליה, עד לעצירתם בתחילת החורף ב"קו הגותי" לאורך הרי האפנינים הצפוניים.

ב-25 באפריל 1945 הגיעה הרפובליקה אל קיצה. ביום זה, הידוע באיטליה כ"יום השחרור", החלה לוחמת פרטיזנים כוללת באיטליה, ומתקפת האביב של בעלות הברית הצליחה להדוף את הגרמנים מאיטליה.

ב-28 באפריל נתפסו מוסוליני ופילגשו, קלרה פטאצ'י, על ידי פרטיזנים, כשעמם מספר שרים מממשלת הרפובליקה וכמה בעלי תפקידים אחרים בממשל הפשיסטי, כשהם מנסים להימלט. רובם, ובהם מוסוליני ופילגשו, נורו במקום. גופותיהם נלקחו לכיכר לורטו במרכז העיר מילאנו ושם התעללו בהן בפומבי ותלו אותם כשרגליהם למעלה ליד תחנת דלק.

צבאה של הרפובליקה

מפת הרפובליקה ומלחמת האזרחים

גרמניה איפשרה לרפובליקה להקים צבא, ואכן הוקמו מספר יחידות שכונו "הבריגדות השחורות". המרשל רודולפו גרציאני פיקד על יחידות אלו ועל יחידות נוספות, וסך כל הכוחות שעמדו לרשות הרפובליקה מנה כ-52,000 איש. יחידות אלו לחמו לצד הגרמנים כנגד התקדמות בעלות הברית, לצד השתתפותן בדיכוי הפרטיזנים. כן הפעילה הרפובליקה מספר יחידות חיל אוויר, שפעלו בשיתוף פעולה עם הלופטוואפה, ומספר ספינות מלחמה וצוללות, כחמישה אחוז מיחידות הצי האיטלקי נותרו נאמנות לרפובליקה של סאלו.

בחורף שבין 1944 ל-1945, כאשר נעצרו בעלות הברית בקו המכונה "הקו הגותי" בצפון הרי האפנינים באיטליה, לחמו איטלקים משני הצדדים זה כנגד זה. בצד בעלות הברית נמצאו מספר דיוויזיות מן הצבא האיטלקי הישן, שאומנו וחומשו מחדש על ידי הבריטים. מצד הגרמנים היו ארבע דיוויזיות של הרפובליקה של סאלו. כוחות אלו השתתפו בלחימה פעילה, ואף זכו להצלחות, עד לפריצת הקו באפריל 1945.

ב-29 באפריל 1945 נכנע גרציאני, והשתתף במעמד בו נכנעו הכוחות הגרמנים באיטליה, אך מכיוון שאיש, כולל הגרמנים, לא ייחס חשיבות לרפובליקה של סאלו, לא נדרשה חתימתו של גרציאני על מסמך הכניעה.

רדיפת היהודים

מצבם של היהודים, שהיה קשה וחסר ודאות בשל חוקי הגזע באיטליה, החמיר עם הקמת הרפובליקה של סאלו. כל עוד נותרה איטליה מדינה עצמאית, גם אם גרורה של גרמניה, נמנע היטלר מלדרוש את גירוש היהודים והשמדתם, ומוסוליני, על אף שהחיל עוד ב-10 ביוני 1940 את חוקי הגזע, סירב לגרש את אזרחיו היהודים, בין היתר על מנת להפגין את עצמאותו כלפי גרמניה. משהפכה איטליה למדינה כבושה, ובה שולטת ממשלת בובות, חדל רציונל זה להתקיים, והיטלר החליט שגורלם של יהודי איטליה צריך להיות כגורל אחיהם במדינות הכבושות - רדיפה, גירוש והשמדה.

בתחילה פרסמה ממשלת הרפובליקה מנשר בוורונה, שהכריז כי אלה הקשורים לגזע היהודי הם זרים, ובמהלך המלחמה הם נחשבים לנתיני מדינות אויב. ב-30 בנובמבר 1943 פרסם שר הפנים של סאלו, גואידו בופאריני גואידי, הוראה כי יש לכלוא את כל היהודים ולהחרים את רכושם.

הרפובליקה מינתה "מפקח כללי על הגזע" (Ispettore Generale per la razza), עיתונאי אנטישמי קנאי בשם ג'ובאני פרציוזי (Preziosi) שפרסם בעבר מאמרי שטנה כנגד היהודים, והיה אחראי להפצת הפרוטוקולים של זקני ציון באיטליה. פרציוזי, שנפגש עם היטלר ועם יוליוס שטרייכר, הטיף לגירושם של כל היהודים מאיטליה, ופעל לשם כך.

ב-1 בדצמבר 1943 פרסמה ממשלת סאלו צו לפיו נדרשו היהודים להגיע לתחנות המשטרה עם ציוד כנדרש. לאחר פרסום הצווים נערך מצוד אחר היהודים, בו השתתפו פקידיה ושוטריה של הרפובליקה הפשיסטית. היהודים שנתפסו הוסעו לבתי כלא מרכזיים, ובסופו של דבר הגיעו למחנות ריכוז. המחנה העיקרי היה מחנה הריכוז פוסולי ליד העיר קארפי (Carpi), ליד צומת הרכבות החשוב של העיר מודנה (Modena). אלה שלא הגיעו מרצונם לתחנות המשטרה, בחלקם נתפסו על ידי המשטרה האיטלקית, שהחזיקה רשימה של היהודים וכתובותיהם. פרטים אלה היו במשרדי הקהילות היהודיות על פי החוק. רבים מן היהודים הצליחו להימלט מבתיהם ולהסתתר בכפרים, במנזרים וחלקם אפילו הצליחו לעבור את הגבול השווייצרי.

הריכוז במחנות מיוחדים היה הדרך המעשית לאפשר לגרמנים להוציא לפועל את מדיניותם כלפי היהודים. ואכן, במחנה פוסולי, כל עוד היהודים הוכרו כאסירים פוליטיים, כמקובל במחנה זה משנות ה-40, הסוהרים היו איטלקים והיחס היה הוגן למדי. כאשר ניהול המחנה עבר לידי הגרמנים, המצב הורע ובסופו של דבר נשלחו יושבי המחנה למחנה ההשמדה אושוויץ.

מספר זיכרון לשואה, שחובר על ידי ליליאנה פיצ'וטו פרג'ון (Liliana Picciotto Fargion) עולה כי יהודי איטליה שנספו בשואה מצאו את מותם מידי הגורמים הבאים:

• 35.49% - עובדי מדינה וחיילים של ממשלת סאלו.
• 4.44% - גרמנים ואיטלקים.
• 35.49% - גרמנים.
• 32.99% - לא ידוע.

המבצעים העיקריים היו בגטו בוונציה שם נלקחו להשמדה 150 זקנים וחולי נפש ומיהדות רומא יותר מ-2,000 איש.

מתוך כ-45,000 יהודים ששהו באיטליה וברודוס עם הכרזת הרפובליקה של סאלו, גורשו למעלה מ-8,500, ומספר הנספים היה 7,900.‏ על אף שנודעו מקרים רבים של סיוע ליהודים, הרי שלהשתתפותה הפעילה של הרפובליקה של סאלו, שוטריה ופקידיה, באיתור היהודים, ריכוזם ושילוחם למזרח, חלק משמעותי בגורלם של היהודים שנרצחו.

מורשת הרפובליקה של סאלו

רוב בעלי התפקידים ברפובליקה של סאלו לא שרדו במלחמה. רובם נורו על ידי פרטיזנים, ובראשם מוסוליני. אלו שנותרו המשיכו בקריירה פוליטית בשולי הימין הקיצוני באיטליה, ובהם פינו רומולאדי, רודולפו גרציאני, ג'וניו ואלריו בורג'זה וג'ורג'ו אלמירנטה.

הראייה המקובלת היא כי הרפובליקה של סאלו היא פרק חשוך ומביש בהיסטוריה של איטליה. המשורר והבמאי פייר פאולו פאזוליני נתן לכך ביטוי בסרטו "סאלו או 120 הימים של סדום", הכולל סצינות קשות לצפייה, בו משמשים כתבי המרקיז דה סאד כאלגוריה למשטר ברפובליקה, אותו חווה פאזוליני על גופו.

עם זאת, ישנן מפלגות מן הימין הקיצוני האיטלקי המעלות על נס את הרפובליקה של סאלו. מפלגות נאו-פשיסטיות באיטליה, כמפלגת "Fiamma Tricolore" (להבת הטריקולור), טוענות כי הן מקבלות את השראתן ממורשת הרפובליקה.

קישורים חיצוניים

• מדיה וקבצים בנושא הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית (סאלו) בוויקישיתוף